משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ז:ה

1שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד – "בית" בלשון חכמים הוא חדר, ושתי חבורות אוכלות באותו החדר. לא נאמר מה הוביל למצב זה, ואולי הוא תאורטי בלבד. מצב דומה מתואר במסכת פסחים ובו שתי חבורות יושבות בחדר אחד (פ"ז מי"ג). זה מצב טבעי בחג שהגיעו בו לעיר עולי רגל רבים והתאכסנו בכל בית אפשרי, אבל בימים כתיקונם זה היה מצב נדיר. מצב דומה מתואר במסכת עירובין (פ"ו מ"ו) וגם בו שתי חבורות סועדות בחדר אחד, והשאלה היא האם כל אחת צריכה עירוב לעצמה.

2בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון אם לאו אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן – אם יש "קשר עין" בין החבורות שתי החבורות צריכות לזמן כאחת. לא נאמר האם זו זכותם או שהם חייבים בכך ואסור להם להתפצל, כמו במשנה הקודמת. אותו דין נקבע לגבי עירוב: "חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרים ערוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרים ערוב אחד לכולן, ומודים בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות שהן צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה" (שם שם). דומה שמשנתנו היא כבית הלל, שכן בית שמאי סבורים שאפילו אם ישבו בטרקלין אחד הם נחשבים חבורות נפרדות.

3ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין – היין הנזכר הוא כנראה הכוס של הברכה, כוס של יין שעם ברכת המזון. כוס של ברכה אינה נזכרת כחובה, אך הייתה מנהג ידוע ומקובל שמן הראוי להרחיב ולבררו.

4המונח "כוס של ברכה" מופיע רק במקורות אמוראיים, ומשנתנו היא העדות התנאית הברורה ביותר לו. כוס על ברכת המזון נזכרת עוד בסדר ליל הפסח (פסחים פ"י מ"ז). ברם את משנת פסחים ניתן היה לפרש כמצווה מיוחדת לליל הסדר, ואילו משנתנו עוסקת בסעודה רגילה. עוד נזכר במשנה "יין שלאחר המזון" 42 לעיל, פ"ו מ"ה. , ואולי גם שם הכוונה לאותה כוס של ברכה. היין בברכת המזון נזכר גם במחלוקת בית שמאי ובית הלל 43 להלן, פ"ח מ"ח. . עם זאת, המונח "כוס של ברכה" אינו נזכר בספרות התנאית. ברם הוא מופיע לראשונה כבר בברית החדשה 44 אל הקורינתים יא 16; הכוס בסוף הסעודה נזכרת פעמיים, בלוקס כב 20 ובאיגרת הראשונה אל הקורינתים יא 5. , ונראה שהיה מוכר לעורכי החיבור אי שם בסוף ימי בית שני או בראשית דור יבנה. להלן נחזור למשמעותה של עדות זו.

5הלכות כוס של ברכה, או נוהגיה, שנויים בתלמודים. בתלמוד הירושלמי: "שלשה דברים נאמרו בכוס שלברכה: מלא עיטור ומודח, ושלשתן בפסוק אחד: 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' '. 'שבע' – עיטור, 'רצון' – מודח, 'מלא' – כמשמעו. אמר רבי חנינא אם עשיתה כן מה כתיב תמן (מה כתוב שם – בהמשך הפסוק) 'ים ודרום ירשה', את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. אמר רבי אלעזר כוס פגום אין מברכין עליו, טעמו פגמו. את שמע מינה תלת (אתה שומע-לומד מכך שלושה דינים): שמע מינה כוס פגום אין מברכין עליו, וצריך שיהא בו כשיעור, וטעמו פגמו" (יא ע"ד).

6אם כן, בירושלמי נמנים חמישה תנאים לכוס של ברכה 45 התנאי השלישי מופיע פעמיים. :

71. שיהיה מעוטר, והכוונה כנראה שיבוא לאחר המזון, שהרי לומדים זאת מהפסוק "שבע רצון".

82. שיהיה מודח, כלומר שיישטף לפני השתייה.

93. שיהיה מלא, ולא פגום.

104. שיהיה בו כשיעור; לא נאמר מהו השיעור, אך הבבלי שלהלן ישלים זאת.

115. אם טעם מהכוס פגם אותה, כאילו היא כעין קרבן שצריך לבוא שלם ללא פגם.

12הבבלי מביא עשרה תְנאים בשם "מתניתא תנא", כלומר הוא רואה בכך מסורת תנאית:

13"אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה; טעון:

141. הדחה,

152. ושטיפה,

163. חי,

174. ומלא,

185. עיטור,

196. ועיטוף,

207. נוטלו בשתי ידיו,

218. ונותנו בימין,

229. ומגביהו מן הקרקע טפח,

2310. ונותן עיניו בו,

24ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו.

25אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא – נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה' (דברים לג כג). רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. עיטור – רב יהודה מעטרהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. אמר רבי חנן: ובחי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ. עיטוף – רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה. נוטלו בשתי ידיו – אמר רבי חנינא בר פפא: מאי קראה? 'שאו ידכם קדש וברכו את ה' ' (תהילים קלד ב). ונותנו לימין. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו, אנן נעבד לחומרא. ומגביהו מן הקרקע טפח – אמר רב אחא ברבי חנינא: מאי קראה? 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (תהילים קטז יג). ונותן עיניו בו – כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה – כי היכי דתתברך דביתהו" (בבלי, נא ע"א). "אנשי ביתו" הם, אפוא, אשתו.

26הרשימה השלישית היא בפסיקתא רבתי:

27"ילמדנו רבינו: אדם מישראל מהו שיהא רשאי לברך על הכוס כשאינו מודח, אמר רבי אחא בשם רבי יוחנן כוס של ברכה מצוותו שיהא מודח ושיהא עטור ושיהא מלא, מניין 'ולנפתלי אמר שבע רצון ומלא ברכת ה' ' (דברים לג כג). אלו ג' ברכות צריך שיהא בכוס של ברכה? אמרו בשם רבי יוחנן וצריך שיהיו עיניו בכוס, ושיהא בידו של ימין, ושתהא ידו מן הטבלא טפח, ושיהא מברך באימה ולא בקלות ראש, אמר רבי אבא בשם רבי חייא ורבי חייא בשם רבי יוחנן עומד ואוכל יושב ומברך, יושב ואוכל מסיב ומברך, מסיב מתעטף ומברך. מהו מתעטף? שאם הייתה זרועו גלוי מכסה אותו ומברך, כדי שיהא עושה את המצוה באימה" (פסיקתא רבתי, ט, לא ע"א-ע"ב).

28את ההלכות השונות סידרנו בטבלה:

29כוס של ברכה

30כל אחד מהתנאים מחייב הסבר, ונלך לפי סדר התלמוד הבבלי.

31הדחה – נזכרת בבבלי ובירושלמי. בכוסות היין שתו בסעודה, ולכאורה ההדחה נועדה לניקיון הכלי. ברם, מתקבל הרושם שלהדחה תפקיד טקסי יותר, שהרי כל הסעודה שותים בכוסות משומשות. יתר על כן, הירושלמי לומד את ההדחה מהמילה "שבע רצון", אם כן השטיפה היא כדי שהכוס תתקבל ברצון. זאת ועוד. בהגדות קדומות, בעיקר מנוסח ספרד, בפתיחת ההגדה מופיע "אתאן מפרקא ושטפין לכסא" (באנו מהפרקא – הלימוד – ושוטפים הכוס), ובספרי הגדה מצוירים הוסיפו ציור לשטיפת הכוס. כמו כן נזכר הדבר כהנחיה אצל פוסקים קדומים (איור 27 שטיפת הכוס) 46 ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 101. . אם כן, ההדחה היא ממרכיבי הטקס ויש לה הוד קדושה, ללא קשר למידת השימוש בכוס. בברית החדשה שטיפת הכוס נזכרת כמנהג של הקפדה יתרה המבטא עיסוק יתר בטהרה: "כי מטהרים אתם את הכוס ואת הקערה מבחוץ" 47 מתי כג 25; בנוסח הסורי "מטהרים אתם את חוץ הכוס והקערה". . בטהרה רגילה מטבילים את הכלי ומטהרים אותו מבחוץ ומבפנים, וכאן כנראה מדובר בשטיפת הכלי מבחוץ כדי שיהיה מבריק ונקי, וכמעין טהרה. התביעה להדחה מופיעה כהלכה בפסיקתא רבתי: "אדם מישראל מהו שיהא רשאי לברך על הכוס שאינו מודח אמר רבי אחא... כוס של ברכה מצוותו שיהא מודח" (ט, לא ע"א). כאן זו כבר הלכה ממש. הדחת הכוס היא אפוא מהחמרות הטהרה, שלא בהתאם לפסיקה ההלכתית הרגילה 48 לא כאן המקום להרחיב בכך, אבל בתחום הטהרה סדרה של החמרות עממיות שחדרו מאוחר יותר להלכה ממש. דברי ישו משקפים מאבק נגד החמרה זו שכנראה טרם השתרשה בכל חלקי הציבור. , ושריד לכך יש באחדות מנוסחאות כתבי היד בהגדה של פסח. זהו מקרה נדיר של השתמרות נוהג עממי הנמשך מאות שנים, ומוכר בעיקר מספרות לא הלכתית.

32שטיפה – נזכרת רק בתלמוד הבבלי, ולא ברור מה תפקידה לאחר ההדחה. אולי השטיפה באה רק כדי להגיע למניין עשרה, ובעצם הדחה ושטיפה אחת הן.

33חי – כאמור לעיל את היין שתו מזוג, ויין חי נחשב לפסול וראוי לשתיית הוללים בלבד. התביעה ליין חי מופיעה רק בבבלי, וכנראה קשורה למשנתנו: ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין. כפי שראינו לעיל, בתוספתא מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים האם מברכים בורא פרי הגפן רק על יין מזוג או גם על יין "חי" 49 תוס', פ"ד ה"ג; ראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"ג. . רבי אליעזר הוא זה שמתיר לברך על יין חי, לעומת זאת במשנתנו דווקא רבי אליעזר הוא זה שתובע שהיין יהיה מזוג. אם כן, קשה לפרש את משנתנו כאילו רבי אליעזר מתיר לברך על כוס של ברכה שיש בה יין חי, ועוד יותר קשה להבין כיצד חכמים מחייבים שהיין יהיה דווקא חי.

34הפתרון מצוי בסוגיה אחרת בתלמוד הבבלי. שם נאמר שבכוס של ברכה מוזגים שלושה חלקים של מים וחלק אחד של יין. בכוס רגילה מזגו שני חלקי מים וחלק אחד של יין 50 ראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"א. , אם כן בכוס של ברכה מזגו מים בכמות גדולה יותר. על כן היין שמדובר עליו במשנה הוא יין שכבר נמזג. חכמים אוסרים למהול אותו בכמות נוספת של מים, ורבי אליעזר מתיר להוסיף עוד שליש כמות מים. יש להניח כי כך הייתה ההלכה הקדומה, אלא שהניסוח במשנה כבר משקף את התפתחות הטקס. רבי אליעזר מחייב מהילת מים נוספים, וחכמים אינם מחייבים זאת (ואולי מתירים). הרשימה של תנאים לכוס של ברכה בתלמוד הבבלי היא ספרותית. מה שמותר הופך לחובה, והניסוח אינו מדויק. אין היתר לברך על יין חי, אלא שהיה היתר למהול מעט יותר מים, רבי אליעזר מתנגד לכך ותנאי זה מופיע בצורה לא מדויקת בשתי הרשימות בבבלי. החובה למהול מים נוספים מבטאת אולי את ההנחה שהכוס לא נועדה לשתייה רגילה, ולכן אינה המשקה הרגיל.

35מלא – תביעה המופיעה בכל המקורות, והיא פשוטה וטבעית. לרבי יוחנן דרשה מפליגה שמי שמברך על כוס מלא זוכה ונותנים לו נחלה בלי מצרים, או שנוחל שני עולמות. דרשות כה מפליגות אין על כוס רגילה של קידוש או הבדלה.

36עיטור – מהירושלמי משמע שהכוס מעוטרת במזונות נוספים, כלומר שהיא באה לאחר המזון. בבבלי מובאים הסברים אחרים, ש"מעטרו בתלמידים" או ב"נטלי". ההצעה הראשונה מכוונת כמובן רק לשכבת החכמים ומביעה את הרצון שברכה תהיה ברוב עם, ואין עם אלא תלמידים סביב רבם. "נטלי" משמעו כנראה כוסות (רש"י) 51 ראבי"ה, ברכות קלט, מוסיף שמצרף לכוס כוסות משלו. , כלומר שמוסיף סביב הכוס כוסות נוספים, ואולי זו גם כוונת הירושלמי שהכוס מבטאת שובע. במדרש פרקי רבינו הקדוש יש הסבר שונה במקצת. שם נמנים עשרת הדברים בשינוי קל 52 על השינויים בימי הביניים ראו להלן. , והמדרש מסביר: "מעוטף ומעוטר שנאמר 'ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן' (אסתר ח טו) הסמיך עטוף לעטור, ונאמר כי תעטרנו ברכות טוב. מבושם שנאמר קטורת לפני ה' "

37(פרקי רבינו הקדוש, פרק העשרה, אוצר המדרשים, עמ' 513). אם כן, מעוטר הוא כמו מעוטף (להלן) בלבוש מפואר ומעוטר בכתר. כן נוספה החובה להתבשם.

38עיטוף – נזכר בשני התלמודים. מהבבלי משמע שלקראת הברכה המברך מתעטף כדרך שמתעטף לפני אדם חשוב או לתפילה. כנראה זו הכוונה של הפסיקתא התובעת שיהיה עושה את המצווה באימה.

39נוטלו בשני ידיו ונותנו בימין – נזכר בבבל ובארץ ישראל (פסיקתא רבתי). מהבבלי משמע שהייתה מחלוקת האם יש לבצע את המצווה בשתי ידיים או בימין, והפשרה היא מעין שילוב של השניים. העדפת הימין על השמאל רווחת בספרות חז"ל, שכן הימין מסמן את הטוב והשלם, והשמאל את הפגום והחלקי.

40מגביהו – נזכר בבבל ובארץ ישראל, כדי שיהיה ברור על מה הוא מברך. הבבלי מדבר על הגבהה מהקרקע והפסיקתא על הגבהה מהטבלה, היא השולחן שעליו המאכלים והכלים.

41נותן עיניו – בבבל ובארץ ישראל, והכוונה שמכוון ומתרכז בברכה.

42משלח לאשתו – על כך יש עדויות נוספות. בבבלי מסופר על רב נחמן שביקש מהאורח שישלח את הכוס לאשתו. על רקע זה נדונה התופעה: "המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו רבה עליה, רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליה. וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבין מיתה, מפני שדעתן רבה עליה, רבי אומר מפני שיצרן רבה עליה" (כלה פ"א ה"ה) 53 השוו בבלי, בבא מציעא פז ע"א. בירו', פ"ב ה"ו, ה ע"ב, נקבע שאין ליטלו מיד הכלה מאותה סיבה של צניעות. ראו מסכת כלה פ"א ה"ג, שם האיסור מורחב על כל כוס של יין, אך יש בו גם עדות שבפועל נהגו להסב לסעודה יחד עם אישה, אפילו היא טמאה טומאת נידה, כל זמן שבעלה מיסב עמה. . אם כן שיגור הכוס היה רגיל, והיה מחווה של ברכה ואינטימיות. מסכת כלה, המחמירה בהלכות צניעות, עוסקת במקרה שהחבורה שיגרה את הכוס לאישה על דעתה, כלומר שלעתים נהגו כך, וחז"ל מרסנים מרכיב זה של שליחת הכוס לאישה על ידי הדרישה שזו תהיה על דעת בעלה, ואם לא כן יש בכך חטא חמור שעונשו קשה. ההפרזה ("חייבין מיתה") מעידה על הצורך לרסן נוהג מוכר וקיים. כן מתואר שיגור הכוס במעמד של סעודת קידוש החודש: "...וגמר על הכוס ברכת הזימון, אותו הכוס נותנו לאשתו, לקיים מה שנאמר, להניח ברכה אל ביתיך" (סופרים פי"ט ה"ח, עמ' 333). אם כן הכוס יש בה ברכה, וסתם ברכה היא ברכת הזרע, על כן יש במחווה ממד אינטימי שאינו ראוי אלא בין בעל לאשתו. בעל פרקי רבינו הקדוש (שם) מדגיש שיש לשלוח לאישה את הכוס מלאה, ומסמיך לכך את הפסוק "דודי שלח ידו מן החור" (שיר השירים ה ד). לפסוק זה משמעות אינטימית, וכאמור גם לשליחת הכוס משמעות אינטימית מוסווית. כך אנו שומעים גם שנידה לא תמזוג לבעלה כוס משום שיש בכך מחווה אינטימית. על שמואל מסופר שאשתו, כשהייתה נידה, הייתה מוזגת לו בשמאל (בבלי, כתובות כא ע"א). ברור שאין הבדל בין טומאת יד שמאל לטומאת יד ימין, אך מעשה המזיגה נחשב למחווה אינטימית, ואשת שמואל סימנה לו את מגבלות האינטימיות. בספרות הגאונים מובא מעשה הנרמז בתלמוד, ובו מסופר על סימן סודי שהיה בין שמואל לאשתו שהיה משגר לה כוס של ברכה, ואם הייתה מחזירה לו את הכוס סימנה לו בכך שהיא נידה 54 בבבלי, כתובות כב ע"א-ע"ב, רמז למעשה, ופירוטו בתשובות הגאונים. ראו אוצר הגאונים לכתובות כב ע"א, עמ' 91, ופירושנו לכתובות פ"ב מ"ה. . גם כאן הכוס של ברכה הוא רמז אינטימי ומעודן למעשה האישות האמור לבוא אחר הסעודה 55 ראו עוד פירושנו לסוטה פ"א מ"ב. שם נביא את התוספתא (פ"א ה"ב ומקבילותיה) המגדירה את מעשה האישות החפוז כזמן הדרוש למזיגת כוס, ונסביר שיש בכך משחק מילים מעודן של כינוי למעשה האישות עצמו. . מכל מקום זו ראיה לאשר העלינו במשנה הקודמת, שהאישה אינה שותפה לסעודת החבורה.

43בנוסף להלכות סדורות אלו אנו שומעים רבות על כוס של ברכה. אין נותנים אותו אלא לטוב עין (בבלי, פסחים קז ע"א) 56 השוו שם קט ע"ב. , אסור לוותר עליו אפילו במחיר 40 זהובים (בבלי, חולין פז ע"א), ובספרות אנשי הסוד הפריזו ותבעו שכוס של ברכה בסעודת הצדיקים בגן העדן תכיל 221 לוג, כלומר יותר מ-90 ליטר (מדרש סעודת גן עדן, אוצר המדרשים, עמ' 89 ומקבילות).

44בספרות ימי הביניים, ובעיקר בזו הקרובה לאנשי הסוד, הפליגו לעסוק בכוס הברכה ונראה שייחסו לה משמעות מיסטית עמוקה. מגמה זו בולטת בעיקר בזוהר הקדוש, ולא נרחיב בכך.

45אם כן, הכוס של הברכה התפתחה למעמד חברתי-דתי בפני עצמה, והוענקו לה משמעויות משנה. את משנתנו פירשנו בהיתר למזוג עוד מים לכוס, או אולי בחובה לעשות כן.