משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ח:ז

1שתי המשניות האחרונות בפרקנו סודרות את הדברים שבין בית שמאי ובית הלל לאחר הסעודה, הדברים שבברכת המזון, ומצטרפות לדברים אף הלכות אחרות שבברכת המזון שאינן במחלוקות בית שמאי ובית הלל.

2מי שאכל ושכח ולא בירך – ברכת המזון, בית שמי אומרים יחזור למקומו – למקום שישב ואכל ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר – ואינו צריך לחזור למקום סעודתו. בתלמוד הירושלמי מבואר: "רבי יוסטא בר שונם אמר תרין אמורין חד אמר טעמון (שני אמוראים, אחד אמר טעמם של) דבית שמאי, וחד אמר טעמון דבית הלל. מאן דאמר טעמון דבית שמאי אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות לא היה חוזר ונוטל כיסו? אף הכא יחזור למקומו ויברך. מאן דמר טעמהון דבית הלל אלו (בכתב יד רומי "אילו") פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך? אלא מברך במקום שנזכר, אף הכא מברך במקום שנזכר" (ירו', יב ע"ג) 84 בד"ו בטעות יא ע"ג. . הסבר זה לדברי בית שמאי ובית הלל נשנה אף בתלמוד הבבלי (נג ע"ב), אלא שבתלמוד הבבלי הדברים נשנים כברייתא ובלשון של ויכוח בין בית שמאי לבית הלל: "אמרו להן בית שמאי לבית הלל" וכו'. בבבלי נוסף בשם אמוראים: "מחלוקת בשכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו". המחלוקת חוזרת כנראה לאחת השאלות הבסיסיות המבדילות בין בית שמאי ודרכם ההלכתית לבית הלל. בית שמאי מציגים עמדה עקרונית שלפיה יש עדיפות מכרעת לצורכי שמים, והם מגלים פחות התחשבות במגבלות האנושיות. בית שמאי נקטו בתפיסה תאוצנטרית ולפיה לצורכי שמים עדיפות מכרעת על צורכי אנוש. זאת לעומת הראייה האנטרופוצנטרית של בית הלל, והצענו זאת בראשית הפרק. בכל הפרק ובמשנה זו בית שמאי מפגינים אי-התחשבות במטלות היום-יום ונותנים עדיפות לחובת הברכה. בית הלל גמישים יותר, ואינם מטריחים כל כך בקיום המצוות. עם זאת כמובן גם בית הלל לא הקלו אלא בשעת הדחק ובמקרים בעלי סיבה מיוחדת.

3עד אמתי הוא מברך – אם שכח ולא בירך ונזכר ומבקש לברך, עד אימתי הוא יכול לברך על הסעודה שאכל, עד כדי שיתאכל המזון שבמעיו – "שיתאכל" כמעט בכל הנוסחאות של המשנה, ובערוך ערך "אכל" ב (כא עמ' עו). בדפוסים: שיתעכל. בשני התלמודים חלוקים אמוראים בהגדרת הזמן של "כדי שיתאכל המזון": בתלמוד הירושלמי (שם) נמסר בשם שמואל: "כל זמן שהוא צמא מחמת אותה סעודה", ובבבלי נמסרה קביעה זו בשם ריש לקיש (שם), ובשם רבי יוחנן: "כל זמן שאינו רעב".