משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ט:ב

1על הזיקים – משני התלמודים עולה שזיק הוא כוכב שביט (ירו', יג ע"ג; בבלי, נח ע"ב). באיכה רבה נמנה הזיק עם הגורמים המוסיפים אור לעולם, ובעיקר ללילה (פתיחתא ל, עמ' 32), לפיכך יש להניח שהזיק הוא מטאור. טבעי הוא ששמואל אומר שאינו מכיר אותו, כלומר אינו יודע לחשב מתי יתגלה, שכן זהו גורם אקראי ובלתי צפוי. מן ההקשר והברכה משמע שנחשב לגורם מזיק, או משום שהיו מטאורים שפגעו בבני אדם וברכוש או משום שעוררו פחד וחרדה, ועל הזועות – בסורית "זוועה" משמעה רעידת אדמה, וכך מתברר גם ממקורותינו הקושרים את הזוועה לפסוק "המביט לארץ ותרעד" (תהילים קד לב): "אליהו ז"ל שאל לרבי נהוריי, מפני מה באין זועות לעולם? אמר ליה, בעון תרומה ומעשרות. כתוב אחד אומר 'תמיד עיני ה' אלהיך בה' וכתוב אחר 'המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו', הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו? בשעה שישראל עושין רצונו שלמקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקנן, 'תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה' ואינה ניזוקת כלום, בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקנן, 'המביט לארץ ותרעד' " (ירו', יג ע"ג) 29 הדרשה עצמה תנאית, אך במדרשי התנאים (ספרי דברים, מ, עמ' 81; מדרש תנאים לדברים, יא יב, עמ' 32) אין היא נקשרת דווקא ל"זוועה" אלא לרעידת אדמה סתם. תרומתו של המדרש האמוראי, אפוא, אינה בהבהרת הרעיון אלא רק באזכור המונח "זוועה". המדרש האמוראי מוסיף עוד את מרכיב הפרשת המעשרות שאינו במדרשי התנאים. בעל מצודת ציון לירמיהו כד ט מסביר שהוא בא משורש זו"ע, שמשמעו "רעד ורתת". . אם כן, רעידת האדמה היא בבחינת הסתר פנים, ונגזרת על עברות בכלל ועל אי הפרשת מעשרות בפרט. הרעיון עצמו תנאִי 30 ראו ההערה הקודמת. , אך ההדגשה על אי הפרשה של מעשרות היא אמוראית. הקשר בין הזוועות לפסוק חוזר במדרשי אמוראים 31 תנחומא בובר, בראשית יב, עמ' 8. בתלמוד הבבלי מוסבר ש"זוועה" היא "גוהא". רוב הראשונים פירשו שהכוונה לרעידת אדמה, אך יש שפירשו שהכוונה להבהק אור גדול, ואיננו יודעים למה בדיוק התכוונו. ראו בדברי המאירי ובמלאכת שלמה. הרמב"ם פירש קולות חזקים מאוד, ורבנו יונה פירש שהכוונה לסערה עזה במיוחד. לא ברור לאילו תופעות טבע הדברים רומזים. סערות עזות, למשל, יש גם בארץ ישראל, אך נזקן קטן. רב סעדיה גאון, בספרו אמונות ודעות מאמר תשיעי, מסביר: "אש אוכלת עד מעמקי ארץ", כלומר התפרצות געשית, וספק אם בתקופת המשנה והתלמוד היו עדיין התפרצויות געשיות בארץ. בספר האשכול (הלכות ספר תורה ח"ב, עמ' 47; אוצר הגאונים, עמ' 131) נקבע שההסבר שזוועה הוא גוהא הוא מדברי אגדה שבדרך כלל אין לסמוך עליהם, אם כי במקרה זה יש לסמוך על ההסבר. לפי דברי הגאון "גוהא" משמעה קול רם היוצא בזמן ירידת גשמים (אך כמובן אין הכוונה לרעם הנזכר במשנה כתופעה עצמאית). הרחבנו כאן מעט בפירושי הראשונים, בשונה ממנהגנו, בגלל העניין הרב שבפרשנויות השונות. .

2המזרח התיכון כולו רגיש לרעידות אדמה, והגליל מועד לפורענות זו בפרט. הרושם העולה מן המקורות הוא שבאופן כללי תופעת הרעידות הייתה תדירה אז יותר מכפי שהיא בימינו, ונזקיה היו חמורים בהרבה, אולי גם בגלל תִקני הבנייה השונים אז והיום. מכל מקום בספרות, ובעיקר בספרות הכרוניקות הביזנטיניות, מצויות עשרות עדויות על רעידות אדמה ונזקיהן.

3על הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות הוא אומר ברוך שכוחו – בעדי נוסח רבים נוסף "וגבורתו", ברם תוספת זו חסרה ברוב עדי הנוסח הקדומים והטובים 32 חסר ב- א, ב, ג24, ג25, ג29, ז, ל, נ, ן, ע, פ, פ1, ף. .

4מלא [את] העולם – "את" נמחק בידי המעתיק בקו, ואין בו צורך. הכלל, אשר יופיע בהמשך, הוא שעל כל תופעת טבע רעה מברכים "שכוחו וגבורתו מלא עולם". הצירוף "כוחו וגבורתו" רגיל בספרות חז"ל לאו דווקא במשמעות שלילית, אך בברכות הוא יוחד להיבטים שאינם נוחים לאדם. בתוספתא נוספו ברכות על הרואה איתני טבע אחרים: "הרואה את החמה ואת הלבנה ואת הכוכבים ואת המזלות אומר ברוך עושה בראשית. רבי יודה אומר המברך על החמה הרי זו דרך אחרת" (תוס', פ"ו ה"ו ומקבילות). מימרה זו מתבארת בתלמודים המדברים על ברכה רק על הרואה חמה בתקופתה ולבנה בתקופתה או בחידושה (ירו', יג ע"ד; בבלי, נט ע"ב) 33 הבבלי מסביר שחמה בתקופתה היא בסיום "המחזור הגדול", אחת לעשרים ושמונה שנים. כנראה "לבנה בתוקפה" היא המועד שבו הלבנה במלואה. בכתות מדבר יהודה נודע מועד ה"דוגה", הוא ציון מלוא הלבנה בליל י"ד או בליל ט"ו בחודש, ראו טלמון וקנוהל, הלוח. . אם כן, אין מברכים כל יום אלא רק במועדים מיוחדים. המימרה מופיעה פעם נוספת ברשימה של הנוהגים ב"דרך אחרת" בצד המסננים יין להוציא ממנו שרצים קטנים (תוס', תרומות פ"ז הי"א). רבי יהודה רומז שהיו בחברה היהודית מי שבירכו על החמה ומי שסיננו יין; עצם הברכה על המאורות איננה בהכרח פסולה, הרי גם בסדר התפילות של חז"ל יש תפילה על המאורות 34 ברכה זו נאמרת לפני קריאת שמע, אבל היא איננה קדומה ואינה מימי הבית, כפי שעולה מדיוננו בתולדות קריאת שמע. ראו המבוא למסכת. . דומה שניתן לזהות קבוצה זו ביתר דיוק. בין התפילות השונות שנמצאו במערות קומראן יש תפילה: "בצאת השמש להאיר על הארץ יברכו..." 35 503 Q4. ראו מגילות מדבר יהודה, ז, עמ' 136-105. . בדרך כלל החוקרים קושרים את התפילה לתפילת המאורות של חז"ל, אך נראה שזו תפילה מיוחדת שנאמרה רק אחת לשנים מספר 36 נחמן, ברכה. , כנראה בעת הופעת החמה במילואה. נראה שלאומרי ברכה זו התכוון רבי יהודה בדברי הגינוי שלו.

5מסתבר שהאיסיים הם גם אלו שסיננו את היין. חז"ל פיתחו מערכת של "שיעורים" ובמסגרתה קבעו שכל דבר מטמא או פוסל רק כשהוא כשיעור. בספרות הכיתתית טומאה היא בכלשהו, על כן בעל מגילת המקדש, שהוא אחד מכתבי בני כתות מדבר יהודה, טוען כנראה שהעצם, למשל, מטמאה בכלשהו. הקטע במגילת המקדש אמנם קטוע ולא ברור איזו עמדה נקט, אך ודאי שעסק בכך 37 מקצת מעשה תורה, מגילות מדבר יהודה, כז, עמ' 54. . בקטע אחר יש דיון נוסף ובו נקבעים שיעורים שונים (4q270) 38 הקטע וקטעים דומים הם מברית דמשק או מחיבור דומה. יש גם עדויות נוספות לכך שייתכן שלחלק מהשיעורים התנגדו בני הכת. ראו פירושנו לתרומות פ"ח מ"ב. . אם כן הייתה בנושא מחלוקת כיתתית, ומכאן ההדגשה כי השיעורים השונים שחז"ל קבעו הם אמת מוחלטת, בבחינת "הלכה למשה מסיני" 39 ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"ב. . על כן מתאים שהאיסיים הם אלו שבירכו על החמה וסיננו את היין, ורבי יהודה מתנגד לקבוצות ולמגמות אלו.

6ועל ההרים – מן הסתם הכוונה למי שרואה הרים מיוחדים, שהרי בהמשך נאמר שכל הברכות הללו הן רק ברואה "לפרקים", ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות [ו]על המדברות הוא אומר ברוך עושה – בכמה עדי נוסח ובדפוסים נוסף "מעשה" 40 חסר כמעט באותם עדי נוסח שבהם חסרה המילה "בו" במשנה הקודמת, וההבדל בין שתי הרשימות קטן. בראשית – ברכת "עושה מעשה בראשית" היא על איתני הטבע שאין בהם נזק או תועלת. בתוספתא נוספה ההגבלה: "הרואה את הים תדיר ונשתנה בו דבר" (פ"ו ה"ו). אם כן, מברך מי שרואה את הים לעתים רחוקות, ומי שרואה אותו כל יום אינו מברך, אלא אם השתנה בו דבר, כלומר שהתחוללה סערה או תופעה ייחודית אחרת.

7רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול – סתם "ים" הוא "הים הגדול", כלומר הים התיכון. חכמים ידעו גם על האוקיינוס, שהוא ים גדול יותר, אך המידע עליו היה עמום והשאלה מה לברך עליו היא תאורטית. ים סוף נתפס כמובן כים אחר, אך שוב רק בודדים זכו לראותו. אגם הכינרת מכונה אמנם "ים טבריה", וים המלח הוא "ימה של סדום" או "ים המלח", אך סתם "ים" או "הים הגדול" הוא הים התיכון. כן שנינו: "...לאן הולכין לים הגדול לימה של טבריה ולימה של סדום" (תוס', סוכה פ"ג ה"ט).

8בזמן שהוא – בעדי נוסח אחדים ובדפוס נוסף "רואה אותו", והוא מיותר, לפרקים – משפט זה מוסב על כל מה שלעיל. כל אותם איתני טבע מברכים עליהם רק כשאינם תופעה של יום יום. הירושלמי מסביר ש"לפרקים" הוא אחת לשלושים יום (יג ע"ד).

9על הגשמים – המדרש מסייג: "ילמדנו רבינו, הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן, כיצד הוא מברך? כך שנו רבותינו על הגשמים הוא אומר ברוך הטוב והמטיב" (תנח', מקץ א). במדרש טמון המפתח להבנת הברכות. ברכת "הטוב והמטיב" היא על בשורה טובה, או על פעילות איתני הטבע המועילה לאדם, ועל פעילות שלילית של איתני הטבע מברכים "שכחו וגבורתו...", ועל בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות הרעות הוא אומר ברוך דיין האמת – שמועות ובשורות הן מילים נרדפות וכפי שנראה להלן גם תוכנן דומה, אלא שבשורות הן טובות ושמועות הן רעות. "ברוך דיין האמת" היא הברכה שאומרים על מותו של אדם (ירו', יג ע"ג; בבלי, נט ע"ב), על הרעה 41 ויקרא רבה, לו ב, עמ' תתמ; תנח', תצוה י; פנחס י ועוד. , הרואה בעל מום (תוס', פ"ו ה"ג ומקבילות) וכיוצא באלו.

10במקום אחר שנינו: "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה. ומה היה אומר, רבי יצחק רובה בשם רבי ברוך הטוב והמטיב. מעשה ברבי עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה ואומר חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון" (יין טוב לחיי חכמים ותלמידיהם – ירו', פ"ו ה"ח, י ע"ד). אם כן ברכת הטוב והמיטיב הפכה, לפחות בתקופה האמוראית, לברכה כללית על כל טובה. כפי שראינו במבוא, משום כך שובצה גם בברכת המזון.