משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ט:ד

1הניכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו – לדעת הכול הנכנס לכרך צריך לברך. המשנה מניחה שסתם אדם הוא כפרי הבא לבקר בכרך; ה"כרך" הוא המונח לעיר הפוליס הגדולה והמפחידה 51 ראו על כך ספראי, הקהילה, עמ' 34-30. . המשנה מבטאת את המתח הסוציאלי והלאומי בארץ. עבור היהודי הכפרי נחשב הכרך למקום מסוכן בשני מישורים. המישור הראשון היה חברתי: בכרך פגש הכפרי את השלטון הרומי, פגישה שתמיד היה בה מרכיב של סיכון. אדם שנקלע לכרך עשוי היה להיתפס לעבודת אנגריה, כלומר שתוטל עליו חובת עבודה בהשתתפות בתהלוכה, בחפירה או בנשיאת משאות. מפורסם הוא המקרה בשמעון מקיריני שנקלע לירושלים בימי בית שני וחויב להיות הסבל של הצלב בהוצאה להורג של עבריין פוליטי 52 מתי כז 32; מרקוס טז 21; לוקס כג 26. . פגישה עם חייל עלולה הייתה לגרור עימות אלים, וסכנות כיוצא באלו. החשש מאנגריה נזכר רבות; לא תמיד הוא קשור לכרך, אבל בכרך סכנתו רבה ותדירה יותר. כמו כן, המדרש "מאשים" את השלטון הרומי: "כל מה שעשיתם לצרכיכם עשיתם", ואת מלכות פרס: "...כרכים לעשות בהם אנגריא, גשרים ליטול מכס" (תנחומא בובר, שופטים ט, עמ' 31; תנחומא, שופטים ט). אם כן, הכרכים הם מקומה הטבעי של האנגריה. בכרך פגש הכפרי את העשירים שפגישה אתם הולידה פחד וחשש בפני עצמו. יתר על כן, מלכתחילה הגיע אדם לכרך כדי לסדר סידורים כלשהם, כלומר כדי להיפגש עם נציגי השלטון, ומובן שהמשא והמתן עמם לא הסתיים תמיד בהצלחה.

2המישור השני היה אתני-דתי. בפוליס פגש הכפרי היהודי את הווי החיים הרומי-הלניסטי, את הפיתויים הרבים שבו מצד אחד, ואת האימה שבמפגש עם הנכרים מצד אחר (תמונה 18).

3ביטוי לחשש מן המפגש של הכפרי עם העיר עולה במקורות רבים. כך, למשל, מסופר על האיבה של אנשי ביתר לעילית הירושלמית. איבה זו הייתה מנותקת מהפן האתני-דתי, שהרי שני הצדדים היו יהודיים, אבל אנשי העיר ניסו להונות את הכפרי ולגזול את רכושו באמתלות שונות (ירו', תענית פ"ד ה"ח, סט ע"א). משנה אחרת בדיני עירובין מתבארת כנראה על רקע רצונם של חכמים למנוע ביקורים בשבת של אנשי עיר קטנה בעיר הגדולה, וליתר דיוק ביקורים של אנשי חמת בטבריה 53 ראו פירושנו לעירובין פ"ה מ"ח. . סיפור אגדי אחר (תנח', שופטים י) מתאר כניסה של כפרי עם סחורה לפוליס. הכפרי רוצה להבריח את המכס, אך מתרגש מאוד ומפחד מהמעשה. מדרש אחר מזהיר את הכפרי מפני המפגש עם רשויות העיר (מדרש תהילים, קיח יח, עמ' 486).

4יש להניח שביקורים הדדיים של אנשי הכרך במגזר הכפרי ושל הכפריים בעיר היו מעטים ביותר. הניעות הגאוגרפית בכלל הייתה מעטה, והמגע בין השכבות החברתיות השונות היה מצומצם. תושבי הכפרים שהיו סמוכים לכרך, מהלך שעה או שתיים, הגיעו כמובן לעתים קרובות לכרך. חז"ל נוקטים הגדרה של מי שהוא "סמוך ונראה", וסמוך זה הוא מהלך שעה אחת. אלה שחיו במרחק קטן זה נחשבו לבני הכרך (ירו', מגילה פ"א ה"א, ע ע"א; בבלי, שם ב ע"ב; ג ע"ב), ודיניו חלו עליהם. אבל הרחוקים יותר היו רחוקים מחיי הכרך. משנתנו משקפת מצב זה של חשש מהכניסה לכרך, והודאה של מי שיצא ממנו לשלום.

5הרקע הרֵאלי להלכות אלו הוא המרחק הגאוגרפי והחברתי, הבלתי נתפס על ידי בן זמננו, בין העיר והכפר. אלו היו שתי חברות שונות באופיין ובהתנהגותן, זאת בנוסף ובנפרד מהמתח האתני בארץ.

6בתוכנן של הברכות נעסוק להלן.

7בן עזי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו – כפי שנראה להלן, המחלוקת בין שני התנאים מצומצמת ויש ביניהם הסכמה נרחבת על תוכן הברכות, ונותן הודייה לשעבר וצועק לעתיד לבוא – לפי פשוטה הנחיה זו משקפת את דברי שני התנאים. אפשר לפרשה בצורה מצמצמת, כלומר שבכניסה צועק לעתיד לבוא וביציאה מודה, או שבכל פעם מתפלל על לשעבר ועל לעתיד לבוא. לפי הפירוש הראשון המשנה ערוכה בסדר כיאסטי: כניסה, יציאה – יציאה, כניסה.

8בתוספתא מיוחסת עמדתו של בן עזאי לרבי שמעון, ואולי התקצר השם משמעון בן עזאי לשמעון. חשוב יותר הוא נוסח התפילות שבתוספתא: "מהו [אומר]: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שאכנס לשלום. נכנס לשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לשלום, כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני לשלום. יצא לשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני לשלום, כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגיעני למקומי לשלום" (תוס', פ"ו הט"ז; ירו', יד ע"ב; בבלי, ס ע"א). אם כן, המשפט "מודה לשעבר וצועק לעתיד" משקף את התפילה לפי בן עזאי. בכניסה הוא "צועק לעתיד" – שאכנס בשלום, "נותן הודייה לשעבר" – לאחר שנכנס מודה שנכנס בשלום, וכן ביציאה. סביר מאוד שתנא קמא מסכים עם העיקרון אך מסתפק בברכה אחת בכל פעם, או שמחבר את שתי הברכות-תפילות לאחת (המאירי). ברם, ניתן גם לומר שכל ההגדרות הללו הן לשיטת בן עזאי, ואין במשנה כל רמז למהות התפילה לפי תנא קמא.

9התוספתא ומקבילותיה מתבארות על רקע ההנחה שלפוליס יש כניסה, היא מוקפת חומה ויש לה שער. בכניסה גובים מכס ובודקים את הנכנסים, על כן הסכנה הראשונה היא בעצם הכניסה והמעבר בשער (איור 36).

10הבבלי התקשה בהבנת הרקע הרֵאלי משום שמציאות זו של עוינות ביחסי כרך-כפר לא הייתה קיימת באותה עצמה בבבל. על כן הוא מפרש: "אמר רב מתנא: לא שנו אלא בכרך שאין דנין והורגין בו, אבל בכרך שדנין והורגין בו – לית לן בה (אין לנו בה – כלומר הדין אינו חל). איכא דאמרי, אמר רב מתנא: אפילו בכרך שדנין והורגין בו, זימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא" (לעתים אין מזדמן לו אדם שילמד עליו זכות – בבלי, ס ע"א). לפי הפירוש הראשון ההלכה במשנה חלה רק בערים שאין בהן דין צדק, אך אם מערכת המשפט תקינה אין חשש להיכנס לעיר. בערי הפוליס שבשלטון רומי הייתה מערכת משפט תקינה, ואף על פי כן החשש להיכנס לפוליס היה מוחשי למדי. הירושלמי מסביר אל נכון שכל ההלכה היא בפוליס של גויים ולא בכרך של ישראל, ומוסיף שאם היו הורגים בה גם בכניסה לכרך של ישראל יש לברך (יד ע"ב). לא ברור האם הירושלמי מתכוון לכרך כמו ירושלים בימי בית שני, או שכוונתו לפוליס שיש בה יישוב יהודי גדול כמו לוד או טבריה. בערים אלו היוו היהודים רוב או מיעוט נכבד, ורבים מראשי העיר היו יהודים (איור 37).

11גם בערים שהיה בהן יישוב יהודי גדול היו פני העיר נכריים. כך, למשל, מימי מרד בר כוכבא נשאו מטבעות הערים הללו דמויות אדם ודמויות אליליות. אבל יהודים השתלבו בהנהגת העיר, ולעתים אימצה ההנהגה עצמה סמלים יהודיים. כך, למשל, נמצאה בציפורי חותמת בעברית מסוף ימי בית שני של פקיד עירוני, יהודי בשם שמעון, וכתוב בה תוארו היווני, "אפימלטס" 54 ספק רב אם בציפורי ובטבריה הייתה בשלהי ימי הבית השני אוכלוסייה נכרית ממשית. (איור 38). בקיסריה ובאשדוד נמצאו משקולות עירוניות ועליהן סמל המנורה 55 ספראי, הקהילה, עמ' 127-124. (איור 39 משקולת עם מנורה). משנתנו משובצת אגב דיון אחר בירושלמי, ונלמד ממנה שבקשות לעתיד (זעקה) יש לשבץ במסגרת תפילת ההודאה שבשמונה עשרה (פ"ד ה"ג, ח ע"א; תענית פ"ב ה"ב, סה ע"ג). לדעתנו זו פרשנות יוצרת למשנה, יותר דרשה מפרשנות.