משנת ארץ ישראל על משנה חלה א:ו

1המעיסה – שני מונחים במשנתנו, "מעיסה" ו"חליטה". התוספתא מסבירה: "רבי ישמעאל בי רבי יוסה אומר משם אביו אי זהו חלוט הנותן קמח לתוך חמין. המעיסה חמין לתוך קמח" (פ"א ה"א-ה"ב 60 החלוקה להלכות כאן קוטעת את דברי ההסבר, והיא מוטעית. ). אם כן, המעיסה היא מאכל ששופכים בו קמח לתוך מים או שמן רותח ומתקבלות מעין קציצות של בצק. חליטה היא תהליך הפוך שבו מכינים את הבצק או התבשיל על ידי שפיכת מים חמים על הקמח. שני התהליכים דומים מבחינת התוצאה 61 ערוך השלם, ערך מאס, כרך ה, עמ' 206; ערך חלט, כרך ג, עמ' 401. ראו בבלי, פסחים לז ע"ב. .

2בית שמי פוטרין ובית הלל מחייבין – בית שמאי מקלים, בניגוד למקרים רבים שבהם בית שמאי מחמירים.

3החליטה – כאן הדעות הפוכות, בית שמי מחייבין [ ו ] בית הלל פוטרין – הדעות הפוכות מאלו שברישא ואי אפשר לבאר חילוף כזה של דעות. בתוספתא: "וחכמים אומרים אחד זו ואחד זו, הנעשת באלפס ובקדרה פטורה, הנעשת בתנור חייבת" (פ"א ה"ב). אם כן אין הבדל בין חליטה למעיסה, ואולי אף אין הבדל בין בית שמאי לבית הלל. בכל מקרה, תבשיל הנעשה באלפס (סיר הבישול) פטור מחלה, ואם העיסה נאפית בתנור היא חייבת. עד כאן ניתן להבין שחכמים חולקים על בית שמאי ובית הלל. גם הם מכירים את הנוסחה במשנה, שכן הם אומרים "אחד זו (מעיסה) ואחד זו (חליטה)". אלא שכנראה דברי חכמים הם מסורת אחרת לחלוטין למשנה. בירושלמי אומר רבי חייא בר הושעיה: "שני תלמידים שנו אותה", וכן מוסר חכם אחר ששמע זאת מרבי הושעיה הגדול, ואחר כך נוספה דעתם של חכמים (נח ע"א). כן אומר הבבלי: "מי ששנה זה לא שנה זה" (פסחים לז ע"ב). אם כן, מסורת אחת היא שבית שמאי פוטרים בשניהם ובית הלל מחייבים בשניהם, ומסורת אחרת שהדעות הפוכות. שתי המסורות נוסחו בצורה שונה, האחת אמרה בלשון "המעיסה..." והאחרת בלשון "החולט...". לפנינו, אפוא, שתי מסורות הנחלקות ביניהן בדין (חילופי שמות של החולקים), ואשר נערכו בצורה שונה זו מזו. האחת עסקה במעיסה, והאחרת בחליטה. העורך ליקט את שתיהן ולא חש שאמר דבר והיפוכו 62 ברש"ס מצוטט הירושלמי כאילו כתוב בו "תניא איזו היא מעיסה... רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור". נוסח זה נראה כתיקון שנועד לפטור את שאלת הסתירה הפנימית במשנה. בהערה הבאה נעמוד על כך שרבי יוסי הוא התנא הראשון במשנה. עורך המשנה לא חשש אף לסתום את משנתנו כדעת בית שמאי, ואכן משניות רבות נסתמו כדעת בית שמאי, או שדעת בית שמאי השפיעה על סגנונן ותוכנן. לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית שמאי. . זה מקרה נדיר בהחלט שבו הסתפק העורך בליקוט יבש ולא חשש להעמיד שתי דעות מנוגדות כאילו היו דעה אחת. כפי שאמרנו, פרקנו בולט בכך שיש לו אופי סיכומי ויש בו ליקוט של משניות (משניות ממסכתות אחרות ו/או משניות קדומות). גם ראינו לעיל ליקוט של דעות או ניסוחים שונים ויציקתם לחטיבה אחת. במקרה זה המרכיב של הליקוט גדול עוד יותר.

4בתוספתא ובירושלמי מובאת דעה נוספת שאין מחלוקת בין שני הבתים, אלא הכלל הוא שמה שנאפה חייב בחלה ומה שמתבשל בסיר פטור ממנה. כך גם לגבי מעיסה וחליטה. אם המזון מטופל רק באחת משתי דרכים אלו הוא פטור מחלה, ואם הוא נאפה לבסוף הוא חייב בה. ייתכן שחכמים מהלכים בשיטת בית הלל הפוטרים, ורק מוסיפים שאם התבשיל נאפה בסוף התהליך הוא חייב בחלה.

5במשנת עדיות (פ"ה מ"ד) שנויה משנתנו בין המחלוקות שהן מקולי בית שמאי, והיא מיוחסת לרבי יוסי. מכאן שהתנא הראשון במשנתנו הוא רבי יוסי 63 אפשטיין, מבוא, עמ' 3-2, מוסיף וטוען שבעדיות פ"ד רשימה אחרת של קולי בית שמאי ושם משנתנו נעדרת, ומכאן שהתנא של פרק ד שם הוא התנא השני במשנתנו. ברם, בהחלט ייתכן שהרשימה בפרק ד אינה מלאה, ואי אפשר לקבוע מה עמדתו של אותו תנא במקרה שלפנינו. .

6בתלמוד הבבלי נוסף: "רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה: זה וזה לחיוב" (פסחים לז ע"ב). בעל מלאכת שלמה למשנתנו מזכיר משפט זה וטוען כי הוא מצוי גם בירושלמי. מכל מקום, המשפט "זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב" מופיע רק בבבלי ובעוד סוגיה המופיעה בשני מקומות, ומיוחס לאותו חכם (חולין כה ע"ב; עירובין כח ע"ב). לא מן הנמנע שהוא העברה אגב שגרה מהסוגיה בעירובין ובחולין.

7חלות תודה – חלות תודה הן חלות שאדם התחייב להביא למקדש כתודה לקב"ה. זהו קרבן נדבה, שהאדם מחליט עליו, אך משהחליט על כך התחייב בכך כחוב למקדש. מובן שיש להביאן למקדש, ולפיכך הן אסורות באכילה אלא במסגרת אכילת הקרבן.

8ורקיקי נזיר – נזיר המסיים את ימי נזרו חייב בהבאת שני רקיקים (מיני מאפה), וכמובן אסור לאכלם אלא יש להביאם למקדש. מה שאינו לאכילת אדם פטור מחלה. משנת פסחים (פ"ב מ"ה) מקבילה למשנתנו ושם נקבע אותו עיקרון ביחס ליציאה ידי חובה של מצוות מצה: "חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצאין בהן, למכור בשוק יוצאין בהן". הפרשת חלה מקבילה להיתר לאכול אותם ולצאת בהם ידי חובת מצה.

9עשאן לעצמו פטור – מחלה משום שהוא מתכנן להעלותם לקרבן, למכור בשוק חייב – אבל אם אפה אדם חלות תודה או רקיקי נזיר כדי: למכור בשוק – חייב בחלה ובמקביל יוצא בהם ידי חובת מצה. משנה זו פותחת צוהר לחיי היום-יום סביב המקדש. רבבות עולי רגל הגיעו לחג ואלו חייבים היו קרבנות רבים, נוסף על כך הגיעו עולים שהביאו עמם קרבנות נדבה ובאו למלא התחייבויות שנטלו על עצמם במשך השנה. התחייבויות אלו אינן חלק ממעשה העלייה לרגל, אך באופן טבעי ניצלו עולי הרגל את ההזדמנות ופרעו את נדריהם בזמן העלייה לרגל. אנשי ירושלים ניצלו את ההזדמנות הכספית ומכרו לעולים את צורכיהם, סתם אוכל, ואף קרבנות. המשנה מלמדת על אנשים שהכינו חלות תודה או רקיקי נזיר והעמידום למכירה לעולים. לפי ההלכה מאכלים אלו טרם נחשבו להקדש; אמנם הם יועדו למקדש, אך טרם הוקדשו לאדם ספציפי, ולכן הם חייבים בחלה. התלמוד הירושלמי מסביר: "לא בדעתו הדבר תלוי" (נח ע"א), שכן הקונה יכול להחליט לאכלם אכילת חולין. ההלכה במשניות פסחים וחלה היא פרי התפתחות של הדיאלקטיקה התנאית, מסורות מורחבות יותר נמסרות בתוספתא.

10אמר רבי אלעאי שאלתי את רבי אליעזר

11מהו שיצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר?

12אמר לי לא שמעתי. באתי ושאלתי לפני

13רבי יהושע, אמר לי הרי אמרו חלות תודה

14ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא

15בהן, למכור בשוק יוצא בהן. וכשבאתי

16והרציתי דברים לפני רבי אליעזר אמר לי:

17ברית! הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני 64 בבבלי נוסף “איכא דאמרי”, כלומר מסורת שונה. בנוסח הדפוס טושטש ההבדל, אך הוא השתמר בתשובת גאונים, שבנוסח הראשון נאמר “והרציתי את הדברים לפני רבי אליעזר ואמרי לה לפני רבי אלעזר בן עזריה”, ובנוסח השני “והרציתי את הדברים לפני רבי אלעאי” (כנראה צריך להיות רבי אלע’ = אלעזר, וההמשך קטוע. מסתבר שבנוסח השני נאמר “והרציתי הדברים לפני רבי אלעזר בן עזריה”, כמו בנוסח שבתוספתא חלה. תוספת זו של “איכא דאמרי” אינה בכתבי היד המסומנים רב, רג. שינויי נוסח נוספים בסוגיית הבבלי לא נרשמו, שכן אינם חשובים לענייננו. .

18התוספתא והבבלי מוסרים אותה מסורת בשינויים. בבבלי פסחים נדונה השאלה של מצה, ובתוספתא חלה שאלת הפרשת חלה. איננו יודעים באיזה הקשר נאמרו הדברים, אך ברור שכל עורך הסב אותם לעניינו. הסבה זו היא הגיונית, שכן כאמור יש זיקה בין הנושאים ומה שחייב חלה גם יוצאים בו ידי חובת מצה בפסח. הבדל נוסף יש במסורת עצמה. בתוספתא הנשאל הוא רבי יהושע והעונה רבי אליעזר, ובבבלי להפך. נוסח הבבלי סביר יותר, שכן רבי אלעאי היה תלמידו המובהק של רבי אליעזר. המשפט "לא שמעתי" הולם את דרכו של רבי אליעזר בהלכה, וההבחנה המתוחכמת בין עשאן לעצמו לבין עשאן למכור מתאימה יותר לדרכו ההלכתית של רבי יהושע, תלמידם של בית הלל.

19כך או כך, ברור מהמסורת שהמשניות במסכתות חלה ופסחים מוסרות את המחלוקות כפי שסיכמן רבי אלעזר בן עזריה, ואינן מסגירות את השתלשלות הדעות שהביאה לניסוח זה. יתר על כן, מתברר שנית שהביטוי "הברית! אילו דברים נאמרו מהר חורב" אינו מבטא היגד היסטורי, שכן קשה להניח שלרבי אלעזר בן עזריה הייתה מסורת שרבותיו לא שמעו עליה והם אולי אף מתנגדים לה. הביטוי הוא ספרותי ונועד לקבוע כי הסברה אמִתית ללא ספק, יש בה אמת דתית, ולא ניסיון לשחזור היסטורי 65 כבר עמד על כך ספראי, הלכה למשה מסיני. .

20סוגיית חלות תודה ורקיקי נזיר היא דוגמה מובהקת להשתלשלות המסורת. החומרים התנאיים הקדומים נמסרים בהמשך תקופת התנאים ובתקופת האמוראים, אך הם אינם נמסרים כלשונם ובהקשרם המקורי. תנאים מאוחרים או אמוראים עשויים לשנות את ההקשר המקורי, ובמהלך המסירה משתנים פרטים, מסוכמות המסקנות וחלים שינויים נוספים בפרטים.