משנת ארץ ישראל על משנה חלה ב:ג

1האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה – הרמת החלה היא כמובן מצווה. לפי ההלכה שהמשנה מבוססת עליה אין לקיים מצווה ללא בגדים. כן אנו שומעים ממשנת כלים (פ"ח מי"א) על מצב שבו נוטף מדדי האישה חלב לתוך תנור הבישול. אילו הייתה לבושה באופן מינימלי, היה החלב נספג והבעיה ההלכתית לא הייתה עולה. אמנם הדיון הוא תאורטי, אך כאמור משקף התנהגות חברתית אפשרית. כמו כן: "המושבת אפרוחין ואמרה איני מושבתן אלא בבתולה, איני מושבתן אלא ערומה, איני מושבתן אלא בשמאל... הרי זה מדרכי האמורי" (תוס', שבת פ"ו הי"ז). העירום כאן מבטא את הפריון ונתפס כשלילי, אבל לא מחמת דיני צניעות אלא משום שיש בכך אבק כשפים.

2תפישת הצניעות

3לצורך זה הבחינו חכמים בין שתי הגדרות. האחת היא דיני צניעות ביחיד ובפומבי, אלו היו דינים מחמירים. "קול באשה ערוה", "טפח באישה ערוה" או אפילו (אבות פ"א מ"ה) "ואל תרבה שיחה עם האשה [ובאשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו 97 תוספת זאת איננה מצוטטת באבות דרבי נתן, וניכר שהיא תוספת. ראו אבות דרבי נתן, נו"א פ"ז, יח ע"א; נו"ב פט"ו, יז ע"ב. מטיב ההסבר באבות דרבי נתן מתברר שהדרשן הבין שמדובר באשתו של החכם, אבל אין זה גדר צניעות אלא שגילוי סודות לאישה יוביל לפרסומם בחוץ. יש כאן הבעת דעה מגדרית, אך לא בתחום הצניעות. ]", וכן "כל המרבה שיחה עם האשה [כשהיא נידה 98 שתי המילים המוקפות סוגריים חסרות בסדרת עדי נוסח, והן בבירור תוספת מעתיק. ]". סיום זה מיסב את שני המשפטים לעניין צניעות: "דתני המסתכל בעקיבה שלאשה כמסתכל בבית הרחם, והמסתכל בבית הרחם כילו בא עליה" (ירו', נח ע"ג) וכיוצא באלו 99 ירו', נח ע"ג; בבלי, ברכות כד ע"א; קידושין ע ע"א. כל המימרות הללו מיוחסות לשמואל הבבלי. שיער באישה וטפח באישה נזכרים רק בבבלי ברכות, ואינם במקבילות. . היו גם נשים שהקפידו שאפילו בביתן לא תיראנה שערותיהן (ירו', יומא פ"א ה"א, לח ע"ד; בבלי, מז ע"א ומקבילות רבות). במקביל חלו גם דיני צניעות על הגבר: אסור לו להראות את איברי המין ואף להביט בעצמו באיברים אלו שלו, כך גם ראוי לאדם שלא להביט במילתו, והמדרש משבח צדיקים שנהגו כן (ירו', מגילה פ"א הי"ג, עב ע"א; סנהדרין פ"י ה"ב, כט ע"ג ומקבילות רבות). צנועים אף החמירו, ואחד מהם מתפאר בכך, שקורות ביתו לא ראו את אימרי חלוקו (איור 10), כלומר את הבגד התחתון שלו (בבלי, שבת קיח ע"ב). דרישות אלו היו, כמובן, מופרזות, ובאו לבטא מגמה של צניעות ולא הנחיה בפועל. המרחב השני הוא ההלכות שנדרשו ונהגו בפועל. כך נהגו גברים למרות דינים אלו להגיע לבית מרחץ ולהתרחץ במשותף בעירום. אישה הגונה לא הלכה, כמובן, למרחץ של גברים, אך כאמור האיסור הוא גם על חברה חד-מינית. חז"ל אפילו משבחים את מי שנכנס למרחץ, ראה את מילתו והתפעל מן המצווה: "נכנס למרחץ ראה את עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות כיון שהביט במילה שלו התחיל לקלס להקב"ה למנצח על השמינית מזמור לדוד" (ירו', ברכות פ"ט ה"ה, יד ע"ד). אין במדרש זה ביטוי לכך שהבטה במילה היא עברה לגופה.

4דרישות אלו הן במסגרת דיני צניעות. חלקן נתפסו כהלכה לכל דבר, וחלקן כהנחיה כללית על מה שראוי, אך לא כתביעה בעלת אופי משפטי.

5ברם, במשנתנו תפיסת צניעות שונה, והירושלמי מסביר: "הדא אמרה עגבות אין בהן משום ערוה הדא דאת אמרה לברכה אבל להביט אפילו כל שהוא אסור" (נח ע"ג 100 כך יש גם להבין את הכלל הזהה (שעגבות אינן ערווה) בבבלי ברכות כד ע"א. ). כל הדין במשנה הוא רק להיתר אמירת ברכה. במסגרת דין זה אפילו עגבות אינן נחשבות ערווה 101 המאירי מדגיש שלעניין חלה האישה יושבת על הקרקע וכך עגבותיה אינן נראות. , כלומר מותר לברך בעגבות חשופות 102 עגבות הן, כנראה, אותו איבר אחורי המשמש (גם) לישיבה, כפי שאומר המדרש המשווה את העולם לאדם: לשניהם גבעות, ו"גבעות באדם, זה עגבותיו של אדם" (אבות דרבי נתן, נו"א פל"א, עמ' 92). . המהלך ועגבותיו חשופות עובר כמובן על כל דיני צניעות, ואולי אף נאסר להלך בתוך הבית חשוף בצורה זו, אך מותר לברך. בכל המקורות העוסקים בשאלה זו של צניעות מניחים בפשטות שאין לקיים מצוות כשהוא עירום. המשניות קובעות שאין להפריש תרומות, אך מותר להפריש דמאי עירום (תרומות פ"א מ"ו; דמאי פ"א מ"ד).

6התוספתא לתרומות והירושלמי שם מסבירים שאת הדמאי מותר להפריש משום שאין מברכים על ההפרשה, אבל אם מברכים – אי אפשר לעשות זאת עירום 103 תוס', תרומות פ"ג ה"ב; ירו', דמאי פ"א ה"ד, כב ע"ב בשם ברייתא: "תנא רבי חלפתא בן שאול", וכן בבלי, שבת כג ע"א. . זו דרכם של התלמוד ושל תנאים מאוחרים למצוא הנמקות משפטיות פורמליות. ברם, ברכת המצוות לא נוצרה לפני דור יבנה, וניתן להבין את ההלכה גם ללא זיקה לברכה. אין מפרישים מעשר עירום משום שאין זה כבוד המצווה 104 על האיסור לתרום עירום ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ו; חלה פ"ב מ"ג. , אבל הפרשת דמאי היא מספק, ולא רחשו כבוד למעמד. כן קובעת התוספתא: "הרי שהיה עומד בשדה ערום, או שהיה עושה מלאכתו, הרי זה מכסה את עצמו בתבן, ובקש, ובכל דבר, וקורא. אף על פי שאמרו אין שבחו של אדם להיות עומד ערום, שכשברא הקב"ה אדם לא בראו ערום! שנאמר 'בשומי ענן לבושו וערפל חתלתו'. 'בשומי ענן לבושו' – זה השפיר, 'וערפל חתלתו' – זה שליא. הרי שהיתה מטפחת של בגד ושל עור חגורה על מתניו, הרי זה קורא. בין כך ובין כך לא יתפלל עד שיכסה את לבו" (תוס', ברכות פ"ב הי"ד; תרומות פ"ג ה"ב). "אין שבחו של אדם להיות עומד ערום" היא ההגדרה של נורמות הצניעות, אבל מותר להתפלל בכיסוי מזערי. בכל מצב צריך אדם לכסות את לבו. הבבלי מסביר זאת כדי שלבו לא יראה את ערוותו, ויש גם האומרים שם שלא יראו פניו את ערוותו (בבלי, ברכות כד ע"ב; כה ע"ב) 105 ראו עוד פסיקתא רבתי, כב, קיב ע"א. . כן עולה ממקורות רבים שאין לקיים מצוות (או לברך) כשהוא עירום. הדרישה שלבו לא יראה את ערוותו מופיעה בתלמוד הבבלי בלבד.

7הירושלמי שואל: "רבי ירמיה בעי, היה יושב בתוך ביתו ערום, מהו שיעשה ביתו כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך? היה יושב במגדל ערום, מגדל מהו שיעשה לו כמין מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך?" (ברכות פ"ט ה"ב, יג ע"ג). בירושלמי השאלה נותרת ללא תשובה, אבל בבבלי התשובה השלילית ברורה ומידית (סוכה י ע"ב). משנתנו מניחה כנראה שאף שמפריש החלה יושב בביתו, אסור לו לקיים את המצווה עירום. בניגוד לירושלמי שציטטנו, השאלה כמובן אינה על המשנה אלא על התלמודים שאינם מזכירים את משנתנו בדיונם, שהרי ממשנתנו ניתן להוכיח שאסור להפריש חלה עירום בבית, ולא נזכרת אפשרות היתר של הוצאת הראש מהחלון. ואולי הם הבינו שאת החלה מפרישים במקום העבודה, וברגיל לישת הבצק היא ליד התנור בחצר המשותפת שבה ניצבו התנור ומתקני המלאכה.

8עם זאת, מן הראוי להדגיש שלעתים "עירום" אין משמעו עירום לגמרי אלא ללא בגדים נאותים, כגון הסיפור על אדם שראה את גרושתו "ערומה ובצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה 106 צדקה. , על שום 'ומבשרך לא תתעלם' " (ויקרא רבה, לד יד, עמ' תתז). אבל מכל הדיונים שהעלינו לעיל מסתבר שהפרשת חלה או הפרשת הדמאי בעירום היא בעירום מלא.

9מפני שהיא יכולה לכסות [ את ] עצמה – האישה יכולה לכסות את ערוותה במעט חול, או אולי אפילו ברגלה, אבל לא האיש – האיש אינו יכול לכסות את ערוותו. התלמוד הבבלי מסביר: "האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה, מפני שיכולה לכסות פניה 107 "פניה" היא לשון נקייה לערוותה. בבראשית רבה, יח ב, עמ' 163, מופיע מדרש המסביר את הצניעות הטבעית של אישה, ונראה שהתכוון ליכולת זאת לכסות את ערוותה אף כשהיא עירומה. בקרקע. אבל לא האיש. תרגמה רב נחמן בר יצחק: כגון שהיו פניה טוחות בקרקע" (ברכות כד ע"א). המשנה מניחה שאת החלה מפרישים בעת לישת הבצק והאדם או האישה יושבים ב"ישיבה מזרחית". כל זאת לפי דעתו של רבי יוחנן בן נורי שהפרשת החלה היא בזמן הלישה ולא בסוף האפייה. בסוף האפייה אדם עומד, ודין אישה הוא כדין גבר. אבל בישיבה מזרחית יכולה האישה לגרוף מעט עפר ולכסות את ערוותה, ואילו לאיש הדבר קשה הרבה יותר. אין כאן, אפוא, יחס מתירני כלפי העירום של אישה, אלא הבדל מעשי באפשרויות הכיסוי 108 העירום של אישה נחשב ל"מסוכן" יותר לחברה מעירום הגבר, ולא כאן המקום להרחיב בכך. .

10ציטטנו מקורות מספר הדנים באיסור לקיים מצווה ולברך כשהוא עירום. משנתנו מיוחדת בכך שהיא מזכירה במיוחד את האישה, ולמעשה מקלה על האישה. מן המשנה ניתן לכאורה להבין שלאישה מותר להפריש חלה עירומה, אך לפי פירוש הבבלי, הנראה כפשט, גם לה הדבר אסור ועליה לכסות את ערוותה, אלא שדי בכיסוי בגופה או במעט קרקע. למעשה ההבדל בין אישה ואיש אינו בהלכה עצמה, או ביחס השונה אל העירום הנשי, אלא הבדל מעשי באפשרויות לכסות את הערווה. עם זאת, המיוחד הוא בעצם העלאת האפשרות שהאישה מקיימת מצווה, ויש לבחון את שאלת קיום המצווה בעירום. זו דוגמה נוספת לכך שהאישה נתפסה כעוסקת במצוות חלה, בניגוד להפרשת תרומות ומעשרות או קיומן של מצוות אחרות.

11מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה – הוא טמא, וברגע שיערבב את המים בעיסה גם העיסה תיטמא 109 כמו ששנינו במשנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט, וראו פירושנו לשביעית שם. . מצד שני אי אפשר להפריש חלה לפני התחלת הלישה, כלומר לפני הטלת המים, ובכך תדון המשנה הבאה. רוב בני האדם נחשבו לעמי הארץ והיו בחזקת טומאה, על כן השאלה העומדת לפני המשנה היא יום-יומית ותדירה, כיצד יכול הציבור הרחב לקיים את מצוות חלה. חכמים נחלקים בין שני פתרונות. הפתרון הראשון הוא: יעשינה קבין ואל יעשינה בטומאה – עליו לאפות את הבצק בכמויות קטנות, כך שלא יתחייב בחלה. להפרשת חלה נדרשת כמות של חמשת רבעי קב (להלן מ"ו). בעלת הבית יכולה להכין את הבצק בכמה מנות, וכך תיפטר ממצוות חלה.

12רבי עקיבה אומר יעשינה בטומאה לא יעשינה קבים – האפשרות השנייה היא להפריש את החלה בטומאה, ואז לכוהן אין כל רווח ממנה, והבעל צריך לשרוף את החלה או לאבדה בדרך אחרת.

13המחלוקת בין התנאים היא על סדר העדיפות, לקיים את המצווה בטומאה או לעקוף את ההתחייבות בדרך המותרת מבחינה הלכתית. המשנה ממשיכה ומנמקת את דעתו של רבי עקיבא: שכשם שהוא קורא לטהרה כך הוא קורא לטמאה – דרך קיום הפרשת חלה בטומאה היא כדרך הפרשתה בטהרה; לזו – במסגרת הפרשת חלה טהורה: קורא חלה – הוא אומר שזו חלה לשם ה', [ לזו קורא חלה ] – שלוש מילים אלו נכתבו בטעות ונמחקו בידי המעתיק המקורי, בשם – ראו להלן, ולזו – בהפרשת החלה הטמאה, קורא חלה בשם – כמו בהפרשת חלה טהורה.

14אבל קבים – אם העיסה תחולק למנות קטנות בגודל קב כל אחת, אין בהם חלק לשם – אין הפרשה כלל, וכאילו אין לה' חלק בעיסה.

15הסברנו כאילו כתוב היה לה' או לשם, והכוונה לשם ה'. אבל ניתן גם לפרש "בשם" בשם חלה, כמו המינוח המקובל "קורא לה שם" או "קורא בשם" (משנה, דמאי פ"ג מ"ד). כלומר, מצהיר על חלק מסוים שהוא חלה או כל מתנה אחרת. גם בתוספתא (פ"א ה"ט) הנוסח הוא "חלק לשם", ו"שם" כאן הוא כינוי מקוצר לשמו של ריבון עולמים שהס מלהזכיר את שמו 110 על הזכרת שם ה' ראו פירושנו ליומא פ"ג מ"ח; פ"ו מ"א. .

16קיים פתרון נוסף והוא ללוש את העיסה במי פֵרות, אבל חכמים לא הטריחו אדם לאפות מה שאין לבו חפץ. יש לזכור שבעיית הטומאה הייתה יום-יומית, שהרי רוב האנשים היו עמי הארץ וטמאים, כך שכל דרישה מעין זאת הייתה מרחיקה את הציבור כולו מכלל המצווה.

17המחלוקת בין התנאים היא עקרונית ובעלת חשיבות רבה. לפי תנא קמא העדיפות היא למצוות טהרה. אם אי אפשר לקיים את המצווה בטהרה, עדיף להתחמק ממצוות חלה ולא לקיימה, כמובן במסגרת הנורמות ההלכתיות. התנא אף סובר שקיום מעשה מצווה שאינו מגיע לידי הכוהן הוא ללא תועלת וללא ערך. לעומת זאת רבי עקיבא סבור שיש חשיבות לעצם קיום המצווה, גם אם המעשה עקר ואינו שלם. יש חשיבות רבה לעצם הרמת חלה לשם ה', אף שהחלה טמאה, ואי אפשר להפוך את המצווה לבעלת ערך כספי. ברם ההקדשה עצמה היא משמעותית, ושרפת החלה הטמאה היא ביטוי לקדושה, אם כי לא הביטוי הראוי מלכתחילה. התוספתא מוסיפה נימוק נגד רבי עקיבא: "אמרו לפני רבי עקיבא אין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה, עמוד וקלקל בשביל שתתקן" (פ"א ה"ט). אין טעם להורות לאדם לחטוא (לטמא חלה) בשביל שיזכה במצווה או לעמוד ולקלקל את החלה בשביל שיתקן מצווה. המצווה אינה ראויה אם אינה בטהרה. הטהרה היא תנאי הכרחי, ובלעדיה אין במצווה תועלת. אבל לרבי עקיבא המצווה היא עיקר כשלעצמה. גם אם אינה שלמה הרי היא לה', ויש לה ערך רב. הטהרה היא תנאי נוסף, אך לא בה תלויה המצווה.

18בירושלמי ניתנת הגדרה הלכתית שאדם חייב ללכת ארבעה מיל ולהיטהר, מעבר לכך הוא בבחינת מי שמותר לו להפריש חלה בטומאה. יש בכך החמרה ניכרת, שכן המשנה מתירה להפריש מטומאה ללא כל הגבלה. יתר על כן, מהמשנה משמע שיש איזו השלמה עם הטומאה, וכלל לא נזכר הצו לנסות ולהיטהר. זאת ועוד. לא תמיד הטומאה היא טומאה קלה שדי לטבול ולהיטהר ממנה. לעתים קרובות הטומאה היא טומאת מת, ויש להמתין שבעה ימים ולטבול ביום השלישי וביום השביעי. קשה לדרוש מאישה וממשפחה להמתין עד שהאישה תיטהר. מן הראוי להעיר שאדם (אישה) היכול להיטהר בטבילה אחת הוא טמא בוולד הטומאה, ואדם כזה אינו מטמא את החלה. המדובר, אפוא, באישה שנטמאה וכבר המתינה שבעה ימים, וכבר טבלה ביום השלישי ונותרה לה עוד רק טבילה אחת מסיימת.

19בירושלמי (נח ע"ג) מובאים שני מעשים. בראשון מסופר על בני קיסריה, הנחשבת כחוץ לארץ (ולכן טמאה בטומאת ארץ העמים), שחייבו אותם להפריש חלה בטהרה. הסיפור השני הוא על בני כפר שימי שהורו להם להפריש חלה בטומאה (כדעת רבי עקיבא). הגמרא שואלת: הרי המרחק מהכפר אל "ארץ ישראל" הוא פחות מארבעה מיל, ועונה שהנהר מפריד ולכן לא חייבו אותם להגיע ארץ ישראל, שכן המרחק הממשי הוא יותר מזמן הליכה של ארבעה מיל. כפר שימי הוא כנראה שוני, מזרחית לקיסריה ולמרגלות הכרמל, ולדרומו עובר נחל תנינים (איור 11).

20הדיון בגמרא מותיר את הלומד תמה. ראשית יש בו חומרה גדולה. לא די שאדם נדרש ללכת ארבעה מיל כדי להיטהר, אלא שהוא נדרש ללכת ארבעה מיל להכין את העיסה במקום טהור ולחזור לביתו. זו חומרה גדולה שביצועה קשה ביותר. זאת ועוד, תושבי קיסריה טמאים טומאת ארץ העמים 111 משנה, אהלות פי"ח מ"ח; תוס', פי"ח הי"ג. לגבולות הארץ באזור קיסריה ראו ספראי, קיסריה. , שהיא טומאת מת, ומה יועיל אם יהלכו לארץ ישראל, הרי הם טמאים שבעת ימים! מכל מקום, הנימוק לפטור של אנשי כפר שימי נראה מלאכותי 112 איננו מעירים על דברי ראשונים שאינם נוגעים לפשט דיוננו. מכל מקום, יש להעיר על דברי הרש"ס כאן הגורס "רבי אימי" ושואל כיצד זה שומרים על טהרה בימיו, הרי כבר לא הייתה אפשרות לשחוט פרה אדומה. תהיה הגרסה של שם החכם אשר תהיה (רבי ינאי או רבי אמי), בימי האמוראים עדיין שמרו על דיני טהרה וממילא יש להניח שהיה להם אפר פרה אדומה, ולא כאן המקום להרחיב בכך. . דומה שהנימוק העיקרי היה התחושה שזו חומרה רבה ובלתי סבירה, והנהר היווה נתיב של תירוץ בלבד. מכל מקום, בתקופת התלמוד עברו רוב מי הנהר במנהרה תת קרקעית ועל הנחל עצמו היו גשרים, אחד מהם לא רחוק משוני עצמה (איור 12, תמונה 3).