משנת ארץ ישראל על משנה חלה ד:ז

1ישראל שהיו אריסים לגוים בסורייה – מעמדה של סוריה נידון במפורט במסכת שביעית 193 ראו פירושנו לשביעית פ"ו מ"א. . באופן כללי, "סוריה" היא מונח הלכתי לתחום ארץ הסמוך לתחומי ארץ ישראל. על אזור זה חלות חלק מהמצוות התלויות בארץ. סוריה אינה נחשבת כארץ ישראל, אך אדמות היהודים בסוריה נחשבות כחלק מהארץ, או על כל פנים חייבות במעשרות. כן שנינו: "ישראל שקנה שדה בסוריא, הרי הוא כקונה בפרוד שבירושלם" (תוס', תרומות פ"ב ה"י). פרוורי ירושלים חייבים במעשרות כמו כל ארץ ישראל, אך הלשון היא לשון גוזמה שאינה הלכתית, והכוונה שאדמות יהודים בסוריה הן כארץ ישראל. כמו כן: "הקונה שדה בסוריא סמוכה לארץ ישראל, אם יכול להכנס לה בטהרה, טהורה וחייבת במעשרות ובשביעית. ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה, טמאה וחייבת במעשרות ובשביעית" (משנה, אהלות פי"ח מ"ז). אם כן, אדמות ישראל בסוריה חייבות במעשרות ותרומות אפילו אם אין רצף טריטוריאלי של אדמות יהודיות. כפי שראינו לעיל 194 ראו פירושנו לשביעית פ"ה מ"ט. , בתקופת התנאים נחשבו פרות הגוי לחייבים במצוות התלויות בארץ (מעשרות ותרומה), אך פרותיו בסוריה פטורים. השטח עצמו נחשב כחו"ל, והקניין הפרטי אינו מועיל להפכו לאדמת הארץ. בכתובת רחוב הכלל מנוסח בצורה חד-משמעית פחות: "ואם יש מקום שקנו אותו ישראל חוששין לו רבותינו" 195 זוסמן, כתובת, שורה 26, עמ' 135, ושורה 12, עמ' 127. זוסמן קושר את הדברים למימרתו של רבי מנא בירושלמי, אך בירושלמי אין מדובר בקניין פרטי אלא בעיירה של יהודים, ולא נרחיב בכך. . בכתובת מדובר בשטח בתוך ארץ ישראל שהוצא מחוץ לתחומי הארץ בגלל היעדר יישוב יהודי באזור, ועם כל זאת הניסוח אינו מנוסח כהלכה אלא בסגנון רך יותר.

2מכל מקום, סתם פרות בסוריה פטורים ממעשרות ומתרומות, שהרי מן הסתם גדלו בשדות גויים, אבל אם גדלו בשדות יהודים הם חייבים במעשרות. דין מעשרות ותרומות הוא כדין חלה. אמנם חיוב החלה מעט רחב יותר (ראו לעיל פירושנו לפ"ב מ"א), אך עדיין אדמות ישראל בסוריה חייבות בחלה ואדמות גויים פטורות ממנה. במשנתנו מדובר באדמות השייכות מבחינה משפטית לנכרי, אך הפרות גדלים בבעלות של יהודים והשאלה היא מה מעמדה של הקרקע, כשל יהודים או כשל נכרים. המשנה מניחה הנחה סמויה נוספת, שאדמות נכרים בארץ ישראל חייבות במצוות התלויות בארץ, כולל כמובן בהפרשת חלה. בספרות האמוראים יש מחלוקת בנושא, ויש דעה שלגוי יש קניין להפקיע ממצוות התלויות בארץ. בתלמודים מפרשים כך את דברי התנאים. ברם, ראינו כי את דברי התנאים עדיף לפרש ללא כל זיקה למחלוקת על פרות נכרים 196 ראו על כך בהרחבה בפירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. . בכל המקורות התנאיים לא הוטל כל ספק בכך שפרות הגוי חייבים במעשרות ובחלה. כך גם מניחה משנתנו. על כן המשנה עוסקת באריסים בסוריה, אבל אריסים בארץ ישראל חייבים בחלה, שהרי ממה נפשך: אם אדמתם כאדמת ישראל או כאדמת הגוי בכל מקרה הם חייבים בחלה.

3רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית – אדמת האריס נחשבת כרכושו של האריס, ואדמות ישראל בסוריה חייבות במעשר, שביעית וחלה.

4רבן גמליאל פוטר – לדעתו אדמת אריס שייכת לבעל השדה. שדה נכרי בסוריה פטור ממצוות התלויות בארץ. השאלה המרכזית בהבנת המשנה היא באיזה אריס מדובר. האם דין זה נכון לגבי כל אריס שהוא? ומה דינו של חוכר? בנספח למסכת דמאי עסקנו בשאלת הסדרי האריסות באריכות. ראינו כי היו כמה סוגי הסדרים:

51. חכירה שבה החוכר משלם לבעל סכום קבוע של כסף.

62. אריסות רגילה שבה האריס משלם לבעל אחוז מהיבול.

73. אריסות או חכירות עולם (חכירי בתי אבות). התשלום היה בגובה המקובל באריסות או בחכירה, אבל לאריס (חוכר) היו כנגד זה זכויות בקרקע. אריסותו עברה בתוקף ההסדר המשפטי בירושה, ולמעשה הפך האריס או החוכר לבעל הקרקע בפועל, אם כי הבעלות המשפטית והכוח החברתי היו בידי האדון. תלותו של האריס בבעל הקרקע התבטאה בתשלום (גבוה). זאת ועוד; שיערנו, בין השאר על סמך משנתנו, שבהסדר אריסות עולם נהוג היה לעבד את התוצרת במשותף. טענה זו תתברר להלן.

8את המשנה ניתן היה לפרש בכל סוגי האריסות והחכירה, או אולי אף באריסות רגילה ולא בחכירה. אבל לא כך פירשו בתוספתא ובירושלמי, ומן הדין לפתוח בהסבר המפורט יותר שבירושלמי: "רבי אבהו בשם רבי יוחנן. לא חייב רבי ליעזר אלא בחכירי אבות, כגון מהלל דבית רבי 197 אור זרוע, סימן רנ, גורס "מהלין דבי רבי ינאי". . תני רבי חלפתא בן שאול קנס קנסו רבי ליעזר. מה נפק מביניהון? אריס לשעה. מאן דאמר קנס חייב, מאן דאמר בחכירי בתי אבות פטור" (ס ע"א). לפי ההסבר הראשון חייב רבי אליעזר במעשרות רק בחכירי אבות שלהם בעלות על הקרקע יותר מלאריס רגיל. לפי ההסבר השני "קנס קנסו", כלומר לאיסור אין סיבה משפטית. אכן אריס אינו נחשב לבעל הקרקע, אך כאן החליטו חכמים להחמיר, כקנס. כפי שהעלינו במבוא דין חלה כדין תרומה, אבל בפועל נהגו בציבור להחמיר ביחס למצוות חלה, ונראה שהחמרה זו באה לידי ביטוי בדברי רבי אליעזר. התלמוד עצמו מצהיר שלפי רבי אבהו אריס לשעה, שהוא אריס רגיל, פטור מחלה, ורק אריסי (חכירי) בתי אבות חייבים בה. הסברנו את הקנס כחל על חלה בלבד, ובכך גם הסברנו מדוע הלכה זו שנויה במסכת חלה. ברם, עדיין ניתן לפרש גם אחרת. המשנה העוסקת באריס אינה מזכירה את החלה אלא את שביעית ומעשרות, על כן ייתכן שאין בה עניין מיוחד לחלה, והיא הובאה רק בגלל ההמשך. הרישא עוסקת בסוריה באופן כללי, והסיפא בדין חלה בסוריה. אם כן, הקנס הוא על כל אריס כדי שיימנע מקבלת אריסות בסוריה. יש להניח שבשנת שביעית התפתה היהודי תושב אזור הגבול בגליל לחכור או לארס אדמות בסוריה הפטורות משביעית. כפי שנראה להלן בתוספתא אסר רבן גמליאל "לערס", ורבי אליעזר צעד צעד נוסף והחמיר והטיל חובת שביעית על אריס כזה. זאת ברוח ההחמרות של דור יבנה בכל הלכות שביעית 198 ראו על כך במבוא למסכת שביעית. .

9לדעתנו התוספתא מציעה הסבר דומה: "...ובלבד שלא יהא הוא מלקט, והן אוגדין על ידו; הוא בוצר, והן דורכין על ידו; הוא מוסק, והן עוטנין על ידו. אלא הן מלקטין, והוא אוגד על ידיהן; הן בוצרין, והוא דורך על ידיהן; הן מוסקין, והוא עוטן על ידן" (תוס', פ"ב ה"ה). רבי אלעזר ברבי צדוק 199 על חכם זה ראו בהמשך המשנה. מסביר שרבן גמליאל מתייחס למקרה שבעל הקרקע הוא יהודי והגוי אריסו. רבן גמליאל פוטר, ובלבד שעבודות השדה במחובר לקרקע מתנהלות על ידי הגויים והבעל מבצע רק עבודות משניות, בתלוש. כפי שהסברנו בנספח למסכת דמאי אכן הסבר התוספתא מקביל לירושלמי. בשיטת חכירי בית אבות נהוג היה שהקציר ועיבוד הפרי נעשו בהנהגתו של העשיר. באריסות רגילה ביצע האריס את הקציר (תוס', בבא מציעא פ"ט הי"ג) ואף את העיבוד הראשוני של התוצרת (שם, הי"ט-הכ"א), אבל בשיטת אריסי בתי אבות עיבדו הבעל ואריסיו יחד את הקרקע. חכירי מהלל דבית רבי הם אריסיו של רבי בנהלל, וכנראה נהג שם מבנה זה של עיבוד תוצרת במשותף. מהלל זו אינה בסוריה אלא בעמק יזרעאל ("נהלל" של היום משמרת את השם הקדום). ואכן, במורדות תל שמרון ליד נהלל נתגלתה מערכת גתות קטנות למדי, ואלו סדורות בשתי שורות ישרות, ושיערנו כי אלו מעידות על עיבוד פרטי של תוצרת משותפת כנדרש בשיטת חכירת בתי אבות (להלן איור 25). (ראיות נוספות לקיומה של האחוזה נדונו בנספח למעשרות).

10התוספתא מדברת על מצב שבו בעל הקרקע הוא יהודי ופטור גם בשיטת אריסי בתי אבות, בתנאי שהאריסים יבצעו את העבודות המחוברות לקרקע. הירושלמי גם הוא מדבר על פטור בשיטה זו. עם זאת, הבדל גדול בין הירושלמי לתוספתא. בתוספתא נאמר שרבן גמליאל פוטר את פרות העריסים כשהיהודי הוא בעל הקרקע, ואילו במשנה ובירושלמי מדובר על מצב הפוך שבו בעל הקרקע הוא הגוי. אם כן, לפנינו מחלוקת במשנה במצב שבו האריס הוא יהודי, והיפוך הדעה בתוספתא, אלא שבתוספתא אין הד ברור למי שחולק על רבן גמליאל. ברם, יש לזכור שהתוספתא שלנו אינה יצירה עצמאית; לא מובאים בה כלל דברי רבן גמליאל עצמם, והיא מוסבת כהסבר למשנה קדומה אחרת, אולי אף למשנה שלנו, אם כי בנוסח שונה והפוך מהמשנה שבידינו. בדרך השערה ניתן אולי להציע שבתוספתא חל שיבוש נוסח, ויש להפכה כך שבעל הקרקע יהיה הגוי. לפי הצעה זו יש לגרוס: "...ובלבד שיהא הוא מלקט, והן אוגדין על ידו; הוא בוצר, והן דורכין על ידו; הוא מוסק, והן עוטנין על ידו. ולא הן מלקטין, והוא אוגד על ידיהן; הן בוצרין, והוא דורך על ידיהן; הן מוסקין, והוא עוטן על ידן". השינוי זעיר, ובכך ייושרו כל ההידורים.

11התוספתא מוסיפה: "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק, אף על פי שהיה רבן גמליאל פוטר את עריסיותיו בסוריא, היה אוסר מלערס. אם ערס הרי זה פטור" (פ"ב ה"ה). לבעל קרקע יהודי אסור למסור אדמה לגוי באריסות (אפילו בסוריה). לא נאמר האם חל איסור דומה על יהודי הרוצה לחכור קרקע בסוריה, והדבר תלוי בהצעת התיקון שהצענו. ליברמן מסביר שגזרה זו חלה על בעל קרקעות יהודי בשביעית בלבד, וכל הברייתא מועברת ממסכת שביעית.

12כאמור, המחלוקת במשנה היא אם האריס נחשב לבעל הקרקע. מחלוקת זו היא עקרונית, בדבר מעמדו וזכויות הבעלות של האריס. מחלוקת זו עולה בהקשרים אחרים, אחד מהם הוא הבאת ביכורים. לפי המשנה האריס מביא ביכורים ואינו קורא משום שאינו יכול לומר שהביא את היבול של אדמתו (משנה, ביכורים פ"א מ"ב). בתוספתא למסכת תרומות נקבע במפורש שאדמתם של אריסים, חכורות ובתי אבות פטורה ממעשר ושביעית (פ"ב הי"א). משנה זו היא לדעת רבי חלפתא בן שאול, שכך הדין במעשר ושביעית, ולפי רבי אליעזר קנס קנסו במיוחד בחלה, כמו שפירשנו.

13רבן גמליאל אומר שתי חלות בסורייה – הקטע עוסק בדין חלה בסוריה באופן כללי, ללא קשר לאריס. המשנה מניחה שבסוריה חייבים בחלה, אבל טמאים משום טומאת ארץ העמים. בכך חוזרת המשנה למשנה ו לעיל. שם דובר על פתרון אחד להפרשת חלה בטומאה, ועתה נידון מצב אחר שיש בו צורך להפריש חלה בטומאה. אותה בעיה נידונה עוד פעם לעיל (פ"ב מ"ג), ובתלמוד הירושלמי הזכירו במסגרת זאת מעשים מתחום קיסריה. שם הדיון היה על חלוקת העיסה לקבים (כמויות קטנות מכדי "שיעור" חלה), או אפשרות של עשייתה בטומאה. בסוריה נקבעה גזרה אחרת. לפי רבן גמליאל יש להפריש שתי חלות, שתיהן בטומאה; אחת מהן היא חלה טמאה, ואותה יש לשרוף, והאחרת אינה חלה ממש ויש לתת אותה לכוהן שיאכל אותה בטומאה, כדין חולין. כך נמצאנו שומרים על דין חלה מחד גיסא, והכוהן מקבל את מתנתו למרות דיני הטהרה מאידך גיסא. זו המצווה היחידה שבה דאגו חכמים ל"פיצוי" לכוהן שלא ייפגע עקב אי שמירת דיני הטהרה על ידי הציבור. בתרומה, למשל, לא דאגו חכמים להסדר כזה ותרומה שנטמאה אסורה באכילה, ולמעשה הכהן מפסיד.

14רבי אליעזר אומר חלה אחת – יש להפריש רק חלה אחת בטומאה. דינו של רבן גמליאל מהווה חומרה שאינה מקובלת. לא שמענו על דין דומה בתרומה או במתנות אחרות. לדעת שני התנאים בסוריה חייבים להרים חלה, וכנראה בחוץ לארץ חובה זו עמומה יותר, כמו שראינו לעיל פ"א מ"א.

15בתוספתא מובאת מסורת אחרת: "וכן היה רבי לעזר בי רבי צדוק אומר לא היה רבן גמליאל מחייב בסוריא אלא חלה אחת בלבד" (פ"ב ה"ה). אם כן, גם רבן גמליאל מחייב רק חלה אחת. עם זאת, מכמה מקורות מקבילים ברור שאכן היה נוהג ידוע להרים בסוריה שתי חלות: "מי גרם לי להיות נוטר את הכרמים? על שם כרמי שלי לא נטרתי. מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא? על שלא שמרתי יום אחד בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא? על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. רבי יוחנן קרי עליהון: גם אני נתתי להם חוקים לא טובים" 200 ירו', עירובין פ"ג ה"ח, כא ע"ג; שיר השירים רבה, א ו; פסיקתא דרב כהנא, יד, עמ' 244. . זו דרשה להלכות שונות. ההלכה קובעת שיש לשמור יום טוב במשך יומיים מסיבות טכניות, וחכמים רואים בכך עונש. הוא הדין בשתי החלות. הן נקבעו מסיבות טכניות, אך נתפסות כעונש. שתי ההלכות הללו הן ביטוי לעונש הגלות ולדלות שבאה על העם עקב חטאים שונים. אלו הם החוקים שאינם טובים, כפי שמגדיר אותם רבי יוחנן.

16רבי אלעזר ברבי צדוק חי בחצרו של רבן גמליאל ומוסר רבות על מעשיו ונוהגיו. משום מה מסורות אלו עומדות לעתים קרובות בניגוד לסתם המשנה 201 תוס', ביצה פ"ב הי"ג; בבלי, כב ע"ב; פירושנו לביצה פ"ב מ"ו; דמאי פ"ב מ"ד; כלאים פ"ז מ"ב; תוס', ברכות פ"ב ה"ו, ועוד. .

17אחזו קולו של רבן גמליאל מקולו – כך רק בכתב יד קופמן, ביתר עדי הנוסח: "קולו" או "וקולו", של רבי אליעזר – הציבור הקל. אריסים נהגו שלא להפריש מעשרות (וחלה?), וכן לא להפריש שתי חלות. שיטה זו של פסיקה לפי המקל נחשבה בעיני חז"ל למגונה: "לעולם הלכה כדברי בית הלל... התופס קולי בית שמיי וקולי בית הלל רשע, אלא אם כדברי בית שמיי כקוליהן וכחומריהן אם כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן" 202 תוס', סוכה פ"ב ה"ג; יבמות פ"א הי"ג; בבלי, עירובין ו ע"ב; ראש השנה יד ע"ב, ועוד. כן מפרש בעל אור זרוע, הלכות חלה סימן רנ. .

18חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים – כאמור, זו התביעה של חכמים שהיחיד או הציבור יהלכו לפי שיטתו של אחד החולקים בצורה עקבית ולא ילכו אחר הקולות או אחר החומרות. חכמים אינם מזכירים אפשרות נוספת, שהיחיד ינהג לפי שיקול דעתו בכל מקרה ומקרה לגופו 203 לתרבות המחלוקת וההכרעה של חז"ל ראו בנספח למסכת ביצה. . המשנה מהלכת, כמובן, שלא לשיטת רבי אליעזר ברבי צדוק, וכן המשנה הבאה.