משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ד:א

1הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות – ההלכה הקבועה היא שעל הקונה פרות ממי שאינו נאמן על הרמת מעשרות חייב לעשר את הפרות מדמאי, כלומר מספק. זו ההלכה הבסיסית המלווה אותנו בכל הפרק. הלכה אחרת היא שאין לעשר דמאי או ודאי בשבת עצמה, שכן יש בכך הכנה של הפרי למאכל וזו מעין עבודה. יתר על כן, חכמים רצו שאדם יסיים את ההכנות לשבת לפני שבת. כך או כך, ברור שאין לעשר בשבת 1 ראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ב. , ושכח לעשרן שואלו בשבת [ ו ] אוכל על פיו – מותר לקונה לשאול את המוכר, ואם הוא יאמר לו שהפרות עושרו – ניתן להאמין למוכר, אף שבדרך כלל אינו נאמן. התלמוד הירושלמי (כג ע"ד) דן במשנה ומציע שני כיווני הסבר שאולי משלימים זה את זה. ההסבר הראשון הוא: "מפני כבוד שבת", כלומר כדי שיהיה לו מה לאכול בשבת. אין מדובר על מצב של פיקוח נפש כמובן, אלא על הצו הכללי של עונג שבת. הירושלמי שואל לשם מה אם כך לשאול את המוכר, הרי ממילא אין הוא נאמן להעיד על המעשרות והדמאי, ועונה: "על ידי עולי עולה" 2 כך בליידן, כתב יד רומי ובדפוס. . נראה שהכוונה היא שעל ידי השאלה ניתן יהיה לברר מעט את הדברים. מה עוד שייתכן שיאמר שהפרות אינם מעושרים, ומן הסתם זו התשובה הצפויה. כבוד השבת אינו נימוק מספיק להפרשת מעשרות, אך אם המוכר מעיד על כך מצטרף כבוד השבת למערכת השיקולים והכף נוטה לאמון במוכר.

2ההסבר השני בירושלמי הוא: "אימת שבת עליו". המוכר נרתע מלשקר בשבת יותר מביום חול. אפשרות אחרת היא שעם הארץ מזלזל בחובת מעשרות, אך בשבת יימנע מלהאכיל את ה"חבר" טבל. כפי שנראה להלן, נימוק זה מופיע גם בתוספתא. התלמוד ממשיך לברר ומביא ברייתא אחרת 3 תוכנה נמצא בתוספתא פ"ה ה"א, אך בשינוי נוסח. ליברמן סבר שלדעת התוספתא הדין הפוך: "שאלו בחול לשבת למוצאי שבת לא יאכל", ומפרש שאם שאלו בחול בשביל שבת יאכל, ולמוצאי שבת לא יאכל. לנו נראה שנוסח התוספתא משובש. שלפיה אם שאל ביום חול לא יאכל בשבת. אם הנימוק הוא "אימת שבת עליו" – הרי שביום חול הוא חשוד על שקר, אבל אם הנימוק הוא כבוד השבת – הרי צריך היה להתיר את אכילת הפרות גם אילו נשאל ביום חול. על כך התלמוד עונה שהתירו רק בשוגג; אם שכח לעשר הרי זה שוגג, ולכאורה אם שאל ביום חול סימן שאין זו שכחה אלא מזיד. התשובה תמוהה: אם שאל ביום חול – עדיין ייתכן ששכח לעשר, ואם כך הוא הרי שבגלל כבוד השבת יש להתיר לו לאכול.

3שאלה אחרת עולה מההלכה בהמשך המשנה ובתוספתא: "למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר" (תוס', פ"ה ה"א). לכאורה ניתן גם כאן לשאול: אם מאמינים לו בגלל "אימת שבת" וברור שאינו משקר – הרי ניתן לסמוך עליו גם במוצאי שבת! דומה שתשובת הירושלמי היא על שאלה זו, ולא על השאלה הקודמת. בשבת עצמה הוא שוגג, שכן הוא נזכר רק בשבת ועתה אינו יכול לעשר, אבל במוצאי שבת הוא יכול לעשר, ואם אינו מעשר הרי זה מזיד.

4כפי שרמזנו, לדעתנו שתי התשובות של הירושלמי אינן סותרות אלא משלימות 4 כך גם הרמב"ם ואחרים. . בגלל אימת שבת אנו מניחים שהסיכוי לאמירת אמת גדול יותר, ובגלל כבוד השבת מסתפקים באמינות חלקית זו. ביום חול סיכוי השקר גדול יותר, וללא המרכיב של כבוד השבת לא היינו מאמינים למי שאינו נאמן על מעשרות.

5חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר – כאמור הנימוק הוא שאין חשש של כבוד השבת, והוא יכול להפריש מעשרות כרגיל ואז לאכול.

6מבחינה חברתית עולה תמונה מעניינת. הקהילה קטנה, המוכר והקונה מכירים זה את זה, ונפגשים בשבת. המוכר הוא חקלאי בעצמו, ועל כל פנים מוכר זעיר היודע מהיכן באה הסחורה, ולא בעל חנות גדולה המנקזת סחורה ממרחב גדול. אף על פי כן שורר אותו חוסר אמון שבין ה"חברים" והבלתי נאמנים. עם זאת, אין חושדים במי שאינו נאמן שמטרתו להכשיל את ה"חבר". עם הארץ הטיפוסי נתפס כמי שאינו עלול לשקר בשבת. ברור שמבחינת ההלכה אין כל הבדל בין שקר בשבת לשקר ביום חול, אך ההלכה היא רק אחד ממרכיבי התרבות החברתית. בתודעה העממית השבת היא יום קודש ואין משקרים בו.

7לא מצאו – את המוכר, אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות – אך מכיר את המוכר, מעושרים הם – בוודאי, אוכל על פיו – בשבת, אבל עם חשיכה 5 כך גם ב- ב, ג1, ל, פ. ביתר עדי הנוסח: "חשכה". ייתכן שהנוסח שלפנינו מורכב משתי נוסחאות, האחת "חשיכה... לא יאכל", כלומר כשבאה החשכה, שהיא מוצאי שבת, לא יאכל, והאחרת "מוצאי שבת... לא יאכל". הנוסחה שלפנינו שילבה שני ניסוחים אלו, ויצא הנוסח הנוכחי שהוא קשה. מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר – בשני המקרים אין למוכר רווח ישיר או עקיף מעדותו. בדרך כלל אנו חושדים בו שהוא משקר למטרות רווח, ונדון בכך בשלוש המשניות האחרונות בפרק זה. אילו היינו מאמינים למוכר תמיד, היה לו כדאי לשקר. אבל אם מדובר במקרה חריג של שכחה, ובפרות לצורך השבת בלבד, אין למוכר אינטרס כלכלי לשקר ולכן מאמינים לו.

8תרומת מעשר של דמיי שחזרה למקומה – אדם הפריש מעשר ותרומת מעשר, והיא נפלה חזרה לתוך ערמת הפרות. במקרה זה אי אפשר להפריש את התרומה בשנית, שכן התרומה אינה מתבטלת בכך. כדי לאכול את הפרות יש להפעיל הסדר מסובך של מכירת כל הערמה לכוהן, חוץ מאותה תרומה. ברור שהכוהן יקנה את הערמה במחיר הנמוך מערכה בשוק. מכל מקום, בשבת אי אפשר לבצע הסדר זה שהוא ממש מכירה. לפי ההמשך נראה שלפנינו מחלוקת. רבי שמעון השזורי, שדבריו מובאים להלן, מקל, וחכמים אומרים שבשבת מותר להסתפק בשאלה למוכר, ואם הוא יצהיר שהפרי מעושר – הרי שתרומת המעשר הופרשה בטעות, וממילא מותר לאכול את הפרות. אין כאן חזרה על הרישא, שכן אלו מקרים שונים, ושורה זאת נחוצה בעיקר בשביל ההמשך שבו רבי שמעון השזורי מקל.

9רבי שמעון השיזורי אומר אף בחול שואלו ואוכל על פיו – לדעת רבי שמעון מצטרפים כאן שני שיקולים. האחד הוא שכל הפרי בספק, ואולי כבר הפרישו ממנו מעשרות. הנימוק השני מופיע בתוספתא: "שכשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע עליו" (פ"ה ה"ב) 6 הנימוק מנמק את הדין במשנה, אם כי בתוספתא הוא מופיע אחר הדין הנוסף שיצוטט להלן. ראו ליברמן ושושנים לדוד. . אם כן, כשם שעם הארץ מפחד לשקר בשבת או להאכיל טבל בשבת כך הוא גם מפחד להאכיל תרומת מעשר. עם הארץ אינו חושש לאכול בעצמו מעשר, וגם לא להאכיל אחרים מעשר. אמנם גם הוא יודע שבתוך המעשר טמון מרכיב (10%) של תרומת מעשר, אך לדידו הפרות הם מעשר ולא תרומה.

10רבי שמעון השזורי רומז לנימוק נוסף המצטרף לנימוק זה. הוא גם קובע שאם הפריש תרומה ומעשרות והם נגנבו הולך ושואלו, ואם המוכר מצהיר כי הופרש מעשר הקונה (ה"חבר") פטור מהפרשת מעשרות בשנית. במקרה זה אין מרכיב של "אימת שבת" או "אימת דימוע", אלא חשש פשוט של הפסד גדול. רבי שמעון חושש להפסד זה הנובע מספק. לא נאמר האם חכמים חולקים עליו או לא.

11דומה שדבריו של רבי שמעון הם המפתח העיקרי למשנתנו. הנימוק "אימת שבת" או "כבוד שבת" אינם נימוקי ההיתר העיקריים, אלא הדרכים המשפטיות לביטוי לרצונם של חכמים. חכמים הקלו בדמאי, כפי שהקלו גם בשאלות הלכתיות אחרות הקשורות לדמאי. מן הסתם הייתה כאן תחושה עמוקה של בזבוז, שהרי כל הפרשת המעשר היא מספק, וכפי שיוצא ממשנתנו אכן לעתים קרובות הופרשו מעשרות, בצורה מלאה או חלקית. על כן ניצלו חכמים כל מקרה וכל הזדמנות להקל, אם כי לא שינו את העיקרון.

12רבי שמעון השזורי היה מחכמי יבנה הצעירים, והוא שרד עד לאחר מרד בר כוכבא. לא מן הנמנע שדבריו משקפים את תחושת הלחץ הכלכלי שלאחר המרד, וכן שנינו: "אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא, ומפני מה חרב, מפני שדנו דיני ממונות באחד ושגידלו בהמה דקה, ואף על פי חורש היה לנו סמוך לעיר ושדה מפסקת בינו לעיר, שהבהמה נכנסת ויוצא דרך עליה" (תוס', בבא קמא פ"ח הי"ד) 7 בתלמוד הבבלי נקבע שהלכה כרבי שמעון, ראו מנחות ל ע"ב; חולין עב ע"ב. . הוא גם שואל את רבי טרפון שאלה (תוס', דמאי פ"ה הכ"ב), ומכאן שהיה תלמיד בדור יבנה וחכם בדור אושא, אחד מאותם חכמים בודדים (כולם גליליים) ששרדו את מרד בר כוכבא. רבי שמעון השזורי חולק עם חכמי דור אושא ובעיקר עם רבי שמעון בר יוחאי (משנה, שביעית פ"ב מ"ח; חולין פ"ד מ"ה; טהרות פ"ג מ"ב ועוד). שזור עצמה היא כיום כפר ערבי למרגלות רכס פקיעין, קצת מעל בקעת בית נטופה. כנראה הייתה שייכת לגליל העליון, ואפשר שמיקומה המדויק גבוה יותר, על הרכס המהווה את גבול הגליל העליון. רבי שמעון עצמו שכן ולימד בתקוע המזוהה עם בקע, היא פקיעין, או עם ח' שמע בגליל העליון 8 ראו הנספח למסכת עירובין. , שתיהן סמוכות לשזור זאת. בדפוס מופיעה גם מחלוקת בינו לרבי שמעון. אבל בכתב יד פרמא רבי ישמעאל השזורי, וכן בציטוט הברייתא בירושלמי (שבת פ"י ה"ד, יב ע"ג) 9 אם כך הוא הרי שהשם המקורי הוא רבי ישמעאל ושונה לרבי שמעון, בהשפעתו של שמו של רבי שמעון החולק עליו. . אם כן מדובר באותו חכם.