משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ה:ב

1הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת – המשנה חורגת מנושא הדיון. עד עתה עסקנו בטבל דמאי, ועתה בוודאי 5 עם הארץ נאמן על הפרשת תרומה; במשנה מדובר על הרמת תרומה גדולה, מכאן שמדובר בוודאי, וכן פירשו הר"ש, הרא"ש, ר' שלמה עדני ואחרים. אלא שהם מתקשים שאם מדובר בוודאי – הישראל אמור לתת את המעשר ללוי והוא ירים תרומת מעשר, ולא להרים אותה בעצמו. התירוץ המקובל בספרות הראשונים הוא שמשנתנו כאבא אלעזר בן גומל (גימל, או גמלא) המתיר לבעל הבית להרים תרומת מעשר מאומדנא (ר"ש, רא"ש, רע"ב לפי הסבר בעל מלאכת שלמה ועוד). מסורת זו היא לשיטת הבבלי בלבד. בספרי ובירושלמי דברי רבי אליעזר בן גימל מתייחסים לתרומה גדולה (ספרי במדבר, קכא, עמ' 741; ירו', תרומות פ"א ה"ז, מ ע"ד). נראה שהבבלי הרחיב את הדרשה המקורית והחיל אותה על תרומת מעשר, והרחבה זו אין לה הד במקבילות הארץ-ישראליות (ראו על כך במבוא). עם זאת, התמונה שבעל הבית מרים בעצמו את תרומת המעשר מופיעה רבות במקורות והיא הייתה מציאות רווחת, ועסקנו בכך במבוא. , שממנו מפרישים גם תרומה רגילה. אלא שמשנה זו צמודה לקודמתה וקובעת את צורת ההפרשה, באותו סגנון ובאותה דרך. ההבדל הוא שבמשנה ב מדובר בהפרשת תרומה בנוסף לתרומת מעשר, ואולי גם לחלה (להלן).

2נוטל אחד משלשים ושלושה ושלוש – שלושה אחוזים מהלחם; את החישוב נברר להלן 6 בעל מלאכת שלמה מרמז לנוסחה "אחד משלושים ושלוש", ואם אכן היה זה הנוסח הוא פשוט נוסח מקוצר מהכמות המדויקת "אחד משלושים ושלוש ושליש", כרגיל במשניות רבות. , ואומר אחד ממאה – מכל הלחם, ממה שיש כן – כאן, במה שהפרשתי, הרי זה בצד זה חולין – כרגע הוא מוגדר כחולין, כדי להבדילו מהתרומה הגדולה שתופרש להלן, ושאר תרומה על הכל – כל השאר הוא התרומה הגדולה.

3מה – צריך להיות מאה, חולין שיש כן – אחד ממאה, מה שהופרש לפני רגע והוגדר כ"חולין", ונמצא כאן: הרי זה בצד זה מעשר – יהא מעשר ראשון, כלומר יהא חלק מהמעשר הראשון, ושאר מעשר סמוך לו – יתר המעשר הראשון שעליי לתת הוא מה שנמצא בצד אותו מעשר. עד עכשיו הוגדרו התרומה והמעשר.

4זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו – אותו חלק של אחד ממאה, שבתחילה היה טבל ואחר כך מעשר, יוקדש לתרומת מעשר, [ ושאר חלה ] – בכתב יד קופמן נוספו המילים מן הצד, וזו תוספת של המעתיק 7 המילים חסרות ב- ג3, ג7, ו, ל, ס, פ, וכן גרס בעל מלאכת שלמה. . אין כאן מחלוקת הלכתית, אלא שאלה במה המשנה עוסקת. אם מדובר בלוקח מנחתום, כמו במשנה הקודמת, אזי יש להפריש גם חלה. אבל אם מדובר בסתם הפרשה מטבל, אין כאן חובת חלה וזו חלה רק מאוחר יותר, בזמן האפייה. כפי שנראה להלן, אכן הכמות של 3% שנזכרה אינה מיועדת גם לחלה. [ ו ] מעשר שיני בצפונו ובדרומו [ ו ] מחולל על ה מעות – כמו שאמרנו במשנה הקודמת יש לפדות את המעשר השני.

5תרומה גדולה היא בין אחד לארבעים (ב"עין יפה") לאחד משישים, ומידה בינונית היא אחד מחמישים (2%) (משנה, תרומות פ"ד מ"ג). לדעת בית שמאי עין יפה היא אחד משלושים. הכמות של 3% מספיקה לתרומת מעשר (1%) ולתרומה בעין בינונית (2%), אבל אין בה ביטוי לכך שלאחר הורדת התרומה תרומת המעשר היא רק 0.98% מכלל היבול. אם כן, משנתנו אינה לוקחת בחשבון הפרשה של חלה.

6אבל בתוספתא (פ"ה ה"ו) ובירושלמי (כה ע"א) נקבע שצריך לקחת אחד מעשרים ומתוארת הפרשת חלה של אחד חלקי ארבעים ושמונה. באותם עדי נוסח שהוסיפו במשנתנו "והשאר חלה" נגררו אחר המשנה הקודמת, וב- 3% שהופרשו אין די להפרשת חלה.

7אין במשנה דיון במעשר עני; אותו יש להפריש במקום מעשר שני, ואין לפדותו. המשנה אינה עוסקת בו כנראה משלוש סיבות. הראשונה שהוא נדיר מיתר המעשרות (פעם בשלוש שנים); השנייה שמבחינה סגנונית הייתה הכנסתו למשנה מחייבת הכבדת יתר, שכן לא כל שנה מפרישים אותו, והסיבה השלישית היא התלות במשנה הקודמת. שם נעדר מעשר עני, שכן עמי הארץ הרימו אותו, ועתה הוא נעדר גם מתוך גרירה מהמשנה הקודמת.

8כאמור המשנה עוסקת בוודאי ונזכרת הפרשת מעשר, אך לא נאמר שיש לתת את המעשר ללוי. גם במשנה הקודמת לא נאמר במפורש שיש לתת את המעשר ללוי. במבוא העלינו את המסורות השונות בדבר השאלה האם את מעשר הדמאי יש לתת ללוי, או שהבעל פטור מכך אפילו מלכתחילה. הבאנו סדרת משניות שבהן נתינת המעשר אינה נזכרת וטענו כי המשניות אינן עוסקות בכך, אך אין בכך משום פטור מנתינת המעשר ללוי. אלא שנתינת המעשר נותרה כחוב כספי ובדרך כלל הוא בוצע לאחר זמן (בזמן ביעור מעשרות). משנתנו היא ראיה לכך. אצלנו מדובר בוודאי, ואין כל ספק ש"חבר" צריך להרים את המעשר ולתת אותו ללוי (או לכוהן). אף על פי כן המשנה אינה אומרת זאת.

9המשנה גם אינה אומרת שנותנים את התרומה ותרומת המעשר לכוהן. אין זאת אלא שהמשנה עוסקת רק במרכיב המצווה שהוא "קריאת השם", והנתינה עצמה היא ציווי אחר שאינו נזכר אלא במשניות מעטות.