משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ה:ח
משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Demai 5:8
Open in the reader →1הלוקח [ טבל ] – מילה זו נוספה בשוליים וקיימת בכל עדי הנוסח, משני מקומות מעשר מזה על זה מפני שאמרו – כך גם ב- ג3, ג7; בכל יתר עדי הנוסח "אף על פי שאמרו". לבירור הנוסח ראו להלן.
2אין אדם רשיי למכור טבל אלא לצורך – לפי נוסח רוב עדי הנוסח הדין ברור. אדם אינו רשאי למכור טבל, אבל יש המוכרים טבל והם עמי הארץ, ועל כן יש לברר את דינו של הקונה טבל. הרישא מתחילה בכך שמי שקונה טבל רשאי לעשר מזה על זה, שכן אין כאן חשש של הפרשה מפטור על חייב, אבל אסור למכור טבל. עם זאת, דומה שיש דווקא עדיפות לנוסח כתב יד קופמן. לפי הנוסח "אף על פי..." לא ברור מדוע מזכירים את איסור מכירת הטבל; וכי בכל מקום שבו נדון דין הקשור לטבל מזכירים שאסור למכרו? יתר על כן, לפי ההלכה אסור גם למכור דמאי, וכן כל פרי שלא עישרו ממנו את כל מעשרותיו, ולא רק תרומה. אם כן, מה ההדגשה דווקא על איסור מכירת טבל? לשאלה זו נציע להלן תשובה אפשרית.
3המשנה מובנת לפי נוסח כתב יד קופמן. הלוקח משני מקומות מעשר מזה על זה מפני שאמרו שאין אדם רשאי למכור טבל שלא לצורך. אם כן, יש להניח שהופרשה תרומה מהתוצרת משני המקומות ולכן מותר לעשר מזה על זה. לפי פירוש זה המשפט "מפני שאמרו..." אין משמעו שזו ההלכה. כאמור ההלכה היא שיש להפריש את כל המעשרות, אלא שזה אכן הנוהג העממי הרווח, נוהג המנוסח בלבוש הלכתי.
4ההלכה במשנה אפשרית, אבל סותרת את כל אשר הוצע במשניות הקודמות. אפילו רבי מאיר במשנה ד לעיל הסכים שאין לעשר מתוצרת אחת על אחרת. על כן יש להעמיד את משנתנו בלוקח פרות ודאי, שבטוח שלא עישרו את המעשרות, אך יש להניח שהפרישו תרומה גדולה (ומעשר עני).
5במשנה נמצא רמז להקלה בדיני טבל. באופן עקרוני אסור למכור טבל, אבל מותר למכרו לצורך, וזו הקלה גדולה שיש בה נסיגה מסוימת מאיסורי מכירת טבל, שכן המונח "לצורך" הוא גמיש למדי. ראשונים ניסו לצמצם חידוש זה והסבירו שגם במקרה זה מותר למכור טבל רק ל"חבר" (רמב"ם). ברם דומה שזו פרשנות שנועדה לעמעם את החידוש, ואין לה בסיס במשנה עצמה. אין חידוש בכך שמותר למכור טבל ל"חבר", ובלבד שיודיעו: "לעם הארץ צריך לעשר לחבר צריך להודיע" 20 תוס', פ"ג הי"ד, ושם חולק על כך תנא קמא. . הר"ש מפרש של"צורך" הוא צורך הלכתי, כגון שלחברו התערבבו חולין בטבל וצריך למכור לו טבל כדי שיוכל לעשר עליו ממקום אחר. זו דרך אחרת לעמעם את החידוש שבמשנה. לפי פשוטם של דברים יש במשנה הכרה בלחץ הכלכלי והבנה שלעתים יש להקל מאיסורי חכמים בדמאי בשל כך. גישה זו עמדה גם בבסיס המשנה לעיל (פ"ג מ"א) שהתירה לחלק לעניים דמאי, וכפי שפירשנו בשם הרמב"ם שהקלו עלינו כדי לקיים מצוות צדקה.