משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ח:ה

1כתב לשם מלכות שאינה הוגנת – המשנה מניחה שעל השטר חייב להיות תאריך. כך עולה במפורש מפ"ג מ"ב ("הכותב תופסי גיטים צריך שיניח... ומקום הזמן"). למעשה כך אפשר להסיק גם מהמשנה הקודמת, הרי אין גט ישן ללא תאריך. התאריך נחוץ כדי שלא ייפול חשד על הנישואים השניים, או על הבנים (כפי שהסברנו לעיל), ואולי אף לשם הפקעת קרקע משועבדת. אכן, בכל השטרות שבידינו קיים תאריך כלשהו. כל הגיטין הקדומים שבידינו 26 ראו במבוא. מתוארכים לפי התאריך המקובל בשלטון הרומי, לקיסר או למושל הפרובינציה, כמקובל בשטרות רומיים. אבל גיטין שנכתבו בימי המרידות (מרד בר כוכבא, או הגט שנכתב במחנה המורדים במצדה שלוש שנים לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול) נכתבו לפי התאריך למרד. 27 ירדני, אגרות, עמ' 131, 134. השטר האחרון הוא שטר ויתור המזכיר גט. לפי זה יתבאר ש"מלכות שאינה הוגנת" היא מלכות שאינה שולטת. לולא היה זה מרד יהודי אפשר היה לראות גם בגט שנכתב לפי ימי המרד "מלכות שאינה הוגנת", אבל לא לכך התכוונה המשנה אלא לתאריך על שמו של מורד במלכות, ובעיקר מלכות שאיננה מקובלת, כלומר טוען למלכות שלא זכתה לשלטון ולהכרה.

2בבבלי מבואר: "מאי מלכות שאינה הוגנת? מלכות הרומיים. ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת? משום דאין להם לא כתב ולא לשון" 28 גם הטיעון הזה פולמוסי. ודאי שהיה לרומאים כתב ושפה (לטינית). אם היינו שואלים רומאי הגון הוא היה טוען שזו השפה היפה והמתורבתת ביותר. הבבלי רומז לכך שהשלטון הרומי במזרח השתמש ביוונית כשפת השלטון. ובכלל במזרח האימפריה הרומית התרבות היוונית הייתה התרבות הרווחת, והלטינית נשמרה למופעים רשמיים בלבד. כמובן רומא היא מלכות שאיננה מהוגנת לא רק בגלל טיעון זה, אלא בגלל מהותה כשלטון זר, עבודה זרה וכו'. והסבו זאת על משנתנו, והדיון גלש להיבטים אידאולוגיים נטולי ריאליה משפטית. את המימרה על הלשון והכתב העביר הבבלי מסוגיה אחרת, אולי מסוגיה שבה נאמרו דברי זלזול על אחד מעמי הסביבה. מעין המימרה: "אמר רבי יונתן דבית גוברין. ארבעה לשונות נאים שישתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדיבור (יוונית לשירה, רומית לקרב, ארמית להספד וקינות ועברית לכל השאר). ויש אומרים אף אשורי לכתב. אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, עברי יש לו לשון ואין לו כתב" (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, עא ע"ב), או: " 'ששים המה מלכות', רבי חייא ציפוראה ורבי לוי פתרי קרייה באומות העולם... ארבעים מהם יש להם לשון ואין להם כתב, וארבעים מהם אין להם לשון ויש להם כתב, ועלמות אין מספר, השאר מהם שאין להם לא כתב ולא לשון" (שיר השירים רבה פרשה ו). יש כאן, אפוא, זלזול באומות העולם, והעברת זלזול זה גם לשלטון הרומי שמצדו זלזל זלזול עמוק בחוסר התרבות של כל האחרים. גם מימרה זו שציטטנו משקפת את חזונם של חכמים ולא מציאות רווחת בפועל. בחברה היהודית מעמדה של העברית כשפת דיבור התדלדל והמימרה איננה משקפת מציאות זו. (פ ע"א). הווה אומר שהכוונה במשנה לכל מלכות שאיננה חוקית, וממילא מלכות רומי היא מלכות שאיננה הוגנת. ברם, בכל השטרות שבידינו יש תאריכים למניין השלטון הרומי, וקשה לטעון שהמשנה מתנגדת לכך. יתר על כן, זה נושא לוויכוח בין "מין גלילי" 29 כך בכתבי היד ובציטוטי ראשונים; בדפוסים: "צדוקי גלילי". תיקון זה אופייני לצנזורה הפנימית של המדפיסים. ובין הפרושים: "קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט" (ידים פ"ד מ"ח). סביר שמדובר במין (כופר) גלילי שהשתייך לקנאים שמקורם היה בגליל. קנאותם היא שהובילה למרד שבו באמת כתבו את מניין החירות היהודי.

3אם כן רק הקנאים, בני הקבוצה שאליה השתייך אותו "מין גלילי", התנגדו לכך, והפרושים טענו שלגיטימי לכתוב את תאריך השטר לשם המלכות. דברי הבבלי אינם פירוש היסטורי, אפוא, אלא ניסיון להכניס למשנה ערכים שהתאימו למערכת היחסים עם השלטון הפרסי שעמו התמודדו חכמי בבל. להלן נחזור להסבר הבבלי.

4לשם מלכות מדי – שהייתה בעבר מלכות שלטת, אבל בימי המשנה היא מושג היסטורי ולא שלטון קיים, ולשם מלכות יוון – שגם היא שלטה בעבר. מניין למלכות יוון הוא המכונה בספרותנו מניין השטרות המתחיל בשנת 312 לפני הספירה והיה מקובל במזרח. הלכה זו תמוהה. התאריך הרווח ביותר בתקופת המשנה והתלמוד הוא המניין המתחיל בכיבוש היווני של המזרח, או נכון יותר בחלוקת המזרח בין האימפריות הסלבקית והתלמיית (311 לפני הספירה). הוא מכונה "מניין יוונים": "ובגולה כותבין בשטר למנין יוונים אלפא 30 מ (=במהדורת מיליקובסקי), עמ' 323. אלפא הוא תחילתו של המניין שכתב הסופר. בכתבי היד ניתן התאריך "אלפא ומאה ושבסרי שנה" (שנת 806 לספירה). או אלף לו שנה (725 לספירה) וכן הלאה. " (סדר עולם ל). בספרות חז"ל הבתר־תלמודית הוא מכונה בפשטות "מניין השטרות", 31 סדר תנאים ואמוראים, עמ' א; ספר השטרות לרב האי גאון, ב, תשובות גאונים; הרכבי, מה, ועוד הרבה. ראו עוד מיליקובסקי, סדר עולם, כרך ב, עמ' 542-538 שאסף מקורות רבים להתפשטותו של מניין השטרות. אבל בשטרות מורבעת אין שימוש בתאריך למלכות יוון, וכמובן גם לא למלכות מדי. וכאמור התקבל גם כמניין לגיטין. 32 ספר השטרות לרב האי גאון, שם שם, ועוד רבים אחריו. אבל בתקופת המשנה דרשו כנראה בגיטין תאריך מדויק וברור יותר, לשם השלטון הקיים ומשום מה התנגדו למניין השטרות, ואולי הכירו אותו פחות. מכל מקום בגיטין שנמצאו במדבר יהודה מופיע מניין לשליט הקיים. אבל במשקולות עירוניות, למשל, מופיע התאריך למניין היווני.

5לביניין הבית ולחורבן הבית – זהו תאריך יהודי טוב, אבל איננו תקף במושגים מדיניים או אזרחיים (איורים 41-42). תאריך כזה מופיע על הכתוּבָּה מליאונטופוליס המכונה פפירוס קלן. 33 סיראט וקודרליאר, כתובה, ראו המבוא למסכת כתובות. והוא מופיע על כתובות קבר מצוער (המאה השישית). 34 נוה, צוער; נוה, עוד מצבה ועוד פרסומים של כתובות יחידות. אפשר שהמשנה טרם הכירה נוהג כזה הלכה למעשה כמניין הנוהג בשטר, מכל מקום קשה להניח שהייתה מתנגדת למניין יהודי כה שורשי. נראה שלתנא במשנה היה ברור ש'מלכות שאיננה הוגנת' היא מורד רומאי, או שליט שהודח ולא התאריכים שהזכרנו.

6היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח – הוא כתב את מניין השנים של הנציב, אבל לא של הנציב באזור שלו. בתקופה מאוחרת יותר חולקה האימפריה הרומית לשניים, לחצי מערבי (רומי) ולחצי מזרחי שבירתו ביזנץ. אילו אפשר היה לאחר את המשפט עד המאה הרביעית היה בכך פירוש יפה למשנה. ברם בדרך כלל משקפת המשנה תקופה קדומה יותר, אם כי תופעה של גלוסות מאוחרות אפשריות. לאחר חורבן ממלכת ביזנץ נהגו בעם ישראל ובאזור תאריכים אחרים. צחוק הגורל הוא שאלו הם התאריכים שנפסלו במשנה, כגון התאריך ל"מנין השטרות" המתחיל בשנת 311 לפני הספירה שבה כבשה מלכות יוון את האזור, או לחורבן הבית. אז היה זה התאריך המקובל, ובימי המשנה נחשב לפסול כנראה לא מסיבה עקרונית אלא משום שטרם הונהג.

7המניין לפי המלכות הרשעה מופיע במשנה כחובה ידועה זה מכבר, אבל במשנת ידים שציטטנו הוא מופיע כהחלטה הנתונה לסמכותם ולקביעתם של חכמים. לו היה חובה מקובלת זה מכבר לא היה המין הגלילי יכול לבוא בטענה נגד חכמים ולא היה מבקר אותם על נוהג מקובל שלא הם ייסדוהו. אבל הוויכוח שציטטנו מציג את עניין הוספת התאריך כהחלטה של חכמים. אלא שכל הוויכוח במשנת ידים איננו משפטי אלא פולמוס לאומי, ואין לדקדק בדברים דקדוק משפטי. למען האמת גם התשובה של חכמים מתחכמת ואינה עונה לטיעון של הקנאי. הקנאי רוצה לבער את זכרה של המלכות הרשעה, וחכמים רוצים שיהיה בגט תאריך ברור, המקובל גם על השלטונות, ואינם חוששים מהזכרת שמו של הנציב.

8בתוספתא: "כתב לשום הפרכין, לשום הארכינות, 35 ה"היפרך" הוא מושל הפרובינציה, כלומר כך וכך לקיסר פלוני, או לנציב פלוני. ה"ארכינות" הם כנראה התאריך של הארכי (השלטון) המקומי. לכל פוליס היה תאריך ייסוד, וניתן היה למנות את השנים למניין העיר. בערביה, שבה נכתבו מכתבי בבתא, התאריך המקובל הוא למניין הפרובינציה, כלומר משנת 106 שבה נוסדה הפרובינציה באופן פורמלי (מבחינת השלטון הרומי). הרבה ערים במזרח "נוסדו" על ידי פומפיוס ומניינן הוא משנת 66 לפני הספירה. כיום, כאשר אנו קוראים כתובת מתוארכת, לא אחת מתחבטים החוקרים ונחלקים לפי איזה מניין נכתבה הכתובת. השיטות המקובלות לא היו אחידות, וכיום מוביל הדבר לבלבול. אבל בתנאי המקום והזמן כנראה הייתה בחירת התאריך ברורה למשתמשי השטר. המשנה משקפת מצב זה של מניינים שונים, וגם אם באותו מקום כולם ידעו לאיזה מניין מתכוונים הרי הגט שכמסמך משפטי, העשוי להיות מוצג בעיר אחרת ובפרובינציה אחרת, נדרש שייכתב במניין ברור. משנתנו באה לעולם כתוצאה מכך שראייתה 'גלובלית' והגט אמור להיות מובן גם מחוץ להקשרו המקומי. היות שהיה חשש לבלבול שכן באזורים שונים מנו לחשבונות שונים. לכן חכמים ראו צורך לקבוע כללים ברורים כדי למנוע טעויות אפשריות. כיוון שהמשנה מונה דוגמאות כה רבות למניינים לא הוגנים, משמע שהנושא היה טעון טיפול רב. כמובן, תמיד אפשר לטעון שהמשנה מביאה דוגמאות תאורטיות כדי להדגים את הכלל, אבל במקרה הנוכחי הממצא הארכיאולוגי מחזק את הסברה שהדוגמאות אינן תאורטיות. זאת לדעת שלכמעט בכל המקרים המשנה עוסקת בשאלות ריאליות, אם כי כמובן לעתים רצון הבירור המשפטי־תאורטי גובר, ראו למשל סדרת המשניות ביבמות פ"ג. בהקשר של משנתנו חשוב לציין את תפישתה הגלובלית של המשנה, היא עוסקת במרחב גיאוגרפי גדול ולכן ההסכמות והנוהגים המקומיים אינם מספקים, ויש צורך בנוסח שיהא ברור גם הרחק ממקום יצירתו. מן הסתם גם בכך משקפת המשנה את העולם החברתי של יהודי התקופה. או שהיו שני מלכים עומדין וכתב לשום אחד מהם... כשר..." (עדיות פ"ב ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 457; גיטין פ"ו ה"ג). 36 בכתב יד ערפורט יש חילוף בשמות החולקים, וזו תופעה מוכרת במחלוקות בית שמאי ובית הלל. התוספתא מאפשרת, אפוא, לפחות שתי אפשרויות. בסך הכול הייתה, אפוא, סדרת אפשרויות מקובלות, שאת כולן אנו מכירים מכתובות וממסמכים יהודיים ולא יהודיים:

9למניין הקיסר הנוכחי

10למניין הנציב

11למניין הפרובינציה

12למניין העיר (עיר זו או עיר אחרת)

13למניין השטרות (לכך המשנה מתנגדת).

14כל זאת בנוסף למניינים היהודיים, כגון המניין לבריאת העולם, ליובל, לשמיטה או לחורבן הבית.

15מקורות חז"ל אינם אומרים זאת במפורש, אך מכלל הן אתה שומע גם את הלאו. יש התנגדות לתאריכים ה"יהודיים". המין הקנאי מהגליל מתרעם על מדיניות "אנטי לאומית" זו, והאסמכתא של חז"ל כנגדו קלושה. ייתכן שחז"ל נמנעו מתאריך יהודי כדי שלא להפגין לאומיות יתר, או שרצו שהגט יתקבל גם בבית המשפט הרומי (ראו להלן בסוף המסכת), או אולי אף בקרבם נחשבו תאריכים אלו ל"מוזרים", לא ברורים מספיק, כפי שכיום התאריך העברי איננו מוכר לחלקים מהציבור היהודי. מכל מקום, חכמים מוותרים על ההזדמנות להפגין את האופי הלאומי היהודי בדרך כתיבת הגט. אין צריך לומר שבזמן מרד בר כוכבא הייתה המדיניות הפוכה, להפגין את האופי הלאומי.

16תצא מזה ומזה צריכה גט מזה ומזה – הגט פסול, ואם התחתנה בשנית תצא מזה ומזה, כלומר נאסרה גם על בעלה הראשון וגם על השני ועליה לצאת משניהם. הירושלמי (מט ע"ג) מסביר שהחמירו בכתיבת התאריך של המלכות "מפני הסכנה", כלומר כדי למנוע מיהודים להחמיר על עצמם ולכתוב את הגט עם תאריך יהודי־לאומי, ובכך לסכן את עצמם. הירושלמי רומז, כמו כן, שפרקנו כרבי מאיר שאמר שכל שינוי ממטבע הלשון שטבעו חכמים מוביל לממזרות (בבלי להלן). הסבר הירושלמי מגלה שלפנינו הלכה מיוחדת עם חומרות קיצוניות, ונחזור לכך בסוף המשנה. הירושלמי (שם) מדגיש: "אמר ליה (רבי יסא לרבי מנא): לית פירקא דידכון אלא דידן" (אין [המדובר, שהמשנה כרבי מאיר, ב]פרק שלכם אלא [בפרק] שלנו [=פרק ח]). אם כן, זו רק החומרה המקומית (רבי מאיר?) ולא דעה כללית.

17בבבלי מבואר: "אמר עולא: מפני מה תקינו מלכות בגיטין? משום שלום מלכות. ומשום שלום מלכות תצא והולד ממזר? אין, רבי מאיר לטעמיה, דאמר רב המנונא משמיה דעולא, אומר היה רבי מאיר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין – הולד ממזר" (פ ע"א). עמדתו של רבי מאיר מודגשת, והנימוק לכתיבת התאריך הוא "שלום מלכות", כלומר שלא להתגרות בשלטון. מעין הירושלמי, אך בהדגש אחר. אנו נשוב להסבר זה להלן. דברי רבי מאיר משקפים, מן הסתם, את הממסד היהודי אשר לאחר כישלון מרד בר כוכבא התנגד לניצני מרדנות מעין אלו שהיו בשטר שהבאנו לעיל (איור 19). שטר זה נכתב במערת המפלט שבה שכנו המורדים המתחבאים ונושא את התאריך "שנת ארבע לחרבן ישראל".

18עתה מונה המשנה את התוצאות של גט פסול.

19ואין לה כתובה – מהשני וגם לא מהראשון, שכן כאילו נאפה תחתיו. ועוד, מהראשון היא ספק מגורשת ומהשני ספק נשואה, [ ו ] לא פירות – אין לבעל זכות לאכילת פירות נכסיה, אך המשנה מתמקדת בשלילת זכויות האישה. כן מסביר הירושלמי: "ולא פירות. ואמר ר' אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל". כמובן, גם לבעל אין זכות לאכילת פירות מרכושה. אך המשנה מתמקדת בה. כפי שנדגיש בסוף הרשימה.

20ולא מזונות – אף אחד מהבעלים אינו חייב במזונותיה, ולא בליות – אחת מזכויותיה של האישה היא הזכות להשתמש בבגדים שבלו. אבל האישה הזאת הפסידה גם את הזכות הזו, על זה ועל זה – שניהם פטורים מכך, ואם נטלה מזה ומזה תחזיר – אפילו בדיעבד, אם כבר קיבלה, עליה להחזיר. כי היא קיבלה שלא כדין. מבחינה משפטית מודיעה המשנה שאין כאן ספק, אלא היא בוודאות איננה זכאית לתשלומים מאף אחד מבעליה.

21והוולד ממזר מזה ומזה – היא אסורה וממילא הוולד ממזר, לא זה וזה מיטמין לה – אם הם כוהנים ונפטרה, לא זה וזה זכאים לא בימציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה – הם אינם בעליה,

22היתה בת ישראל ניפסלה מן הכהונה – היא אינה רשאית להינשא לכוהן, לצורך ההחמרה עליה היא נחשבת לגרושה אף שאין לה זכויות כגרושה. 37 מן הסתם גם כמי שנבעלה בעילה אסורה, אבל אין צורך בתוספת הסבר זו שכן די בכך שהיא גרושה. ובת לוי מן המעשר – אינה רשאית לאכול מעשר, ובת כהן מן התרומה – אינה רשאית לאכול תרומה, כי נבעלה בבעילה אסורה, אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה – כללו של דבר, היא נוחלת את כל החומרות ורובן לרעתה.

23מתו – אחיו של זה ואחיו של זה חולצים ולא מייבמים . אם מת אחד מהם, אחיו אינו רשאי לייבם אותה, כי היא נפסלה, ואולם, גם אינה פטורה בלא חליצה, כי מן התורה היא עדיין "מעט" נשואה. בכל אופן, אחיו של הראשון חולץ מן התורה מפני שמן התורה נתגרשה במידת מה (מצב ביניים), וגם אחיו של השני חולץ בגלל גזרת חכמים. זה מצב מיוחד שכן בדרך כלל אין חליצה אחר חליצה (יבמות פ"ה מ"א). ייתכן שהחליצה הכפולה נובעת לא רק מן הספק אלא גם באה להדגיש את חומרת האיסור.

24ביבמות מופיעה רשימה זהה, אבל שם גם שנינו הסתייגויות:

25ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין. רבי יוסי אומר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון. רבי אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. רבי שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, ואין הולד ממנו ממזר. ואם ניסת שלא ברשות – מותרת לחזור לו (פ"י מ"א).

26העובדה שהיא חולצת מעידה שהיא עדיין בספק, ונותנים עליה את כל החומרות. אבל רבי יוסי מעניק לה כתובה, ורבי אליעזר מעניק לבעל הראשון זכויות, ומן הסתם הוא גם חייב במזונותיה. המקרה שם שונה אבל סביר שכמחלוקת שם המחלוקת כאן, אך אין ביטחון בדבר. בתוספתא נאמר: "כתב לשם הפרכין, לשם הורכיינות, או שהיה שם שני מלכים עומדים, וכתב לשם אחד מהן – כשר. לשם אבי אביו – כשר, לשם אבי משפחה – פסול. אם היה נקראין על שמו – כשר" (פ"ו ה"ג; עדיות פ"ב ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 457). אם כתב לשם נציבות (היפרכיה) אחרת או לשם אחד משני שליטים מכהנים השטר כשר. לעתים החל מלך למלוך עוד בחיי קודמו, או ששניהם נאבקו על כס המלוכה, ושניהם ניפקו מטבעות והשתמשו בשנות שלטונם כאמצעי לתאריך.

27רשימת התוצאות של נישואים שניים שאינם כשרים (שנמנתה במשנה כאן ובמשנה ביבמות) מכונה בתוספתא בקיצור "ושלשה עשר דבר בה, דברי רבי מאיר" (פ"ו ה"ו).

28שינה שמו ושמה ושם עירו שמה ושם עירה תצא מזה מזה וכל הדרכים האילו בה – אגב המשנה אנו לומדים שפרטים אלו צריכים להיכתב בגט, ואם לא נכתבו – הגט פסול בדיעבד, ואם נישאה לבעל אחר – נוהגות בה כל ההלכות ("הדרכים") שהוזכרו במשנה הקודמת. בשני הגיטין הקדומים שבידינו אכן מופיעים כל הפרטים הנזכרים, והבאנו אותם במבוא. התאריך הוא דרישה פורמליסטית, וניתן היה להבין גם גישה שגט ללא תאריך בדיעבד כשר. לעומת זאת שינוי השם הוא עילה ברורה ומובהקת הרבה יותר, וחשש הניצול לרעה של הגט, או אי הבנתו ברור.

29המשנה מדברת באופן כללי על כתיבת שם השונה מהשם המקובל של האיש, האישה או המקום. אבל התוספתא מתייחסת למקרה ספציפי יותר, כתיבה של שם לועזי במקום השם העברי: "גר ששינה שמו בשם הגוים – כשר, וכן אתה אומר בגירה. 38 ראו שינויי הנוסח במהדורת ליברמן. גיטין הבאין ממדינת הים, אף על פי ששמותיהן כשמות הגוים – כשרין, מפני שישראל שבמדינת הים שמותיהן כשמות הגוים" (פ"ו ה"ד). שמות נוכריים יש אצל גרים ואצל ישראל בתפוצות, ומשתמע מהתוספתא ששמות כאלו אינם רווחים בישראל. מבחינה משפטית התוספתא מכירה בכך שאדם רשאי לכתוב בגט את שמו הלועזי, אך מציגה כאילו זו תופעה שרווחת רק בתפוצות ואצל גרים לפי מאות כתוֹבות הקבר שבידינו נכון לומר שבתפוצות הייתה תופעה זו רווחת יותר, אבל גם בארץ שמות ממוצא יווני היו מקובלים ומספרם נע בין 40%-20%, תלוי במכלולים השונים 39 ספראי ולוין, שמות. (כתובות קבר בעברית ויוונית). ההבדל בין נשים לגברים זעיר, אך בכל המכלולים אחוז הנשים בעלות שם יווני גדול יותר מאחוז הנשים בעלות שמות עבריים או ארמיים. 40 במכלול הכתובות בירושלים מספר הכתובות היווניות קטן יותר. ייתכן שהדבר נובע מכך שהוא מוקדם יותר (מהמאה הראשונה, ויתר המכלולים מהמאות השלישית והרביעית), וייתכן שיש בכך ביטוי לאופייה המיוחד של העיר היהודית הגדולה.

30התוספתא מנצלת, אפוא, את המשנה לנקיטת עמדה כלפי שינוי שמות. העמדה עצמה אין בה חידוש; כך אנו פוגשים עמדה זו גם במדרש אחר המסביר בזכות מה נגאלו בני ישראל ממצרים: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם..." (שמות רבה פרשה א א, ומקבילות). אין כאן עדות היסטורית, אלא הסברה לבני זמנם של הדרשנים, ואכן בחברת החכמים נמצאו רק בודדים בעלי שמות יווניים (רבי טרפון, רבי פפוס ואחרים). במסגרת המאבק התוספתא מציגה תדמית אוטופית של המציאות ומנסה להעמיד את הרצוי כמצוי, כלומר ששמות יווניים הם מאפיין נוכרי, בעוד שלמעשה חלק גדול משמות היהודים בארץ ישראל היו שמות יווניים. עם זאת אפשר שגם לבעלי השמות הנוכריים היה שם עברי מקורי, בחלק מהכתובות אכן נושא אדם שני שמות כמו יהודה אריסטון הגר מאפמיאה. 41 אילן, אריסטון. אי אפשר להוכיח שלבעלי השמות הנוכריים לא היה שם עברי או ארמי מקורי.

31עוד דנה התוספתא במקרים מורכבים יותר של שני שמות שלו או שלה (פ"ו ה"ה).

32כאמור הרשימה בעלת אופי מגדרי היא אשמה והיא סובלת מהנזקים. בפועל ההחלטה השגויה (האסורה) הייתה משותפת לה ולבעל השני. העונשים (התוצאות) חלות עליו. הוולד הממזר, למשל, הוא הילד המשותף שלה ושל הבעל השני. אך המשנה עוסקת בה, זאת אף שהגט שנכתב לא כהלכה נכתב על ידי הבעל, אבל המשנה מטילה את האחריות עליה.

33עיון במשנה מותיר טעם של חוסר צדק. במשנת יבמות מדובר באישה שנישאה על פי עדות עצמה, והוגן הוא שהיא תישא בתוצאות המעשה, 42 ראו פירושנו ליבמות פ"י מ"א-מ"ב. גם הנחה זו אינה מדויקת, כפי שהעלינו שם. אבל כאן היא גורשה בשטר שכתב הבעל, והנה לבעל אין כל אחריות על השגיאה, אדרבה, היא פוטרת אותו מתשלום כתובה. יתר על כן, היה עליו לשלם את הכתובה או את המזונות, והוא נפטר משניהם, אף על פי שבכתובה היה חייב עוד לפני שנישאה לאחר. אשמתה של האישה היא שלא חשה בטעות, וכל ההשלכות עליה.

34אפשר להבין את המשנה ברובד הפורמלי. אכן יש כאן חוסר 'צדק' ואין חלוקה צודקת של האחריות, אך הצדק הוא לעתים פורמליסטי, הגט שניתן פסול (אין זה משנה באשמת מי) ולפסול יש תוצאות. עם זאת עדיין יש מקום לתמוה מדוע למשל יהיה הבעל פטור מתשלום כתובה על מעשה שנעשה באשמתו, או באשמת הסופר. מדוע איננו נושא לפחות חלק מהאשמה על הכשלת האישה.

35הירושלמי ליבמות (י ע"ג) חש בהחמרה היתרה על האישה, ומפרש שקנסו אותה כדי שלא תינשא בחופזה. הוא אינו שותף לחידושו של רב (שאם נישאה על פי בית דין פטורה מהקנסות), אבל חולק עמו אותה תשתית אידאולוגית. אם זה קנס מיוחד, הרי שטבעי לפרש שהוא חל רק על האישה הממהרת להינשא. אבל אם בית הדין התירו לה, אין מקום לקנס מיוחד עליה. אבל במשנתנו אין מדובר באישה ממהרת, אלא באישה שהאמינה שבעלה נקט בהליכים הנכונים. אפשר להבין את התפיסה שהיא נוטלת חלק באחריות, אך הטלת כל האחריות עליה נראית שרירותית, שכן גם בעלה אשם ואין סיבה לפטרו מאחריותו. כדברי רבי שמעון לעניין אחר, "אמר ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה" (תוספתא יבמות פ"ט ה"ג).

36נראה כי המשנה קובעת את ההלכה על פי בחנים פורמליים, ושאלת 'הצדק' נדחית, וברגע שנקבע שגט מסוים אינו תקף הרי שכל ההשלכות תחולנה. ברור כי לתפיסה זו עשויות להיות השלכות אישיות וחברתיות קשות. זהו אולי הרקע לדברי האמוראים (לעיל) אשר פירשו את משנתנו כקנס. עם זאת אפילו אם מגמת המשנה פורמליסטית, עדיין יקשה מדוע הבעל פטור מכתובה, על שגיאה בוטה שעשה (בניגוד להלכה), ואילו היא חייבת בכל חומרת הדין למרות שפעלה בתום לב, ולכל היותר ברשלנות מה.

37הנימוק "מפני הסכנה" הולם תקופה קצרה בלבד, וגם הנימוק של "שלום מלכות" הוא חלש למדי, וכבר הבבלי שאל, ובצדק, האם זו סיבה לממזרות? הנימוק המיוחס לרבי מאיר שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הוולד ממזר, אף הוא קיצוני. הביטוי הוא תנאִי במקורו, אך הוא חל רק על שינוי ממטבע ברכות (תוספתא ברכות פ"ד ה"ה; ירושלמי פ"ו ה"ב, י ע"ב; פ"ט ה"א, יב ע"ד, ומקבילות) רק בבבלי 43 בירושלמי מט ע"ג: "1. רבי יוחנן בשם רבי ינאי עשו את הוולד ממזר מפני הסכנה. 2. רב הונא בשם רב כל הדא פירקא דרבי מאיר חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. רבי מנא בעא קומי רבי יסא אף המגרש אמר ליה לית פירקא דידכון אלא דידן". המפרשים הסבירו שפרקנו הוא כרבי מאיר, מפני שאמר את הנימוק "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים". ברם, אין זה בהכרח פירוש הירושלמי. בירושלמי עצמו לא נאמר שהכוונה להסבר זה המיוחס לרבי מאיר. הפירוש המוצע מפרש את הירושלמי לפי הבבלי. מבחינה מתודולוגית התפישה כאילו הירושלמי הוא המשך של הבבלי בלתי מוצדקת. אפשר שכוונת הירושלמי רק שהמשניות הן כרבי מאיר, משום שידעו שהוא אבי משניות אלו. על כל פנים המשך הדיון הוא שלדעת רבי מנא (הארץ ישראלי) גם המשנה הבאה (המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק), היא דברי רבי מאיר. ורב עונה לו שאכן מבחינה עניינית משנת המגרש היא רבי מאיר. אבל אצלנו (בני בבל) זה כבר פרק אחר, ורק אצלכם (בני ארץ ישראל?) זה אותו פרק. על כל פנים קשה להסביר את המשנה הבאה בעקרון של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים". הווה אומר שחיבור הירושלמי אל הבבלי מאולץ. מבחינתנו את הירושלמי צריך להסביר רק מתוך עצמו. וכוונת המשפט בלתי ברורה. האם הירושלמי יודע שזו משנת רבי מאיר, או שהמשנה מהלכת בשיטת רבי מאיר (בעניין שאיננו יודעים, אולי זה אותו עניין המצוי בבבלי). גם ייתכן שהבבלי כבר מעוצב בעקבות הבנתו את הירושלמי. הוא מופיע גם בהקשר לגיטין (ה ע"ב; בבא מציעא נה ע"ב), אך אין למשמעות זו מקור תנאי. גם ההלכה עצמה נשמעת קיצונית ומרחיקת לכת. האמנם דברי רבי מאיר אפשר שיחולו על גט. הרי נוסחת הגט עדיין לא עוצבה סופית, והיו רק כמה קביעות לגבי מה חייב להיכלל בגט. יתר על כן להלן במשנה י' נדגיש שאת נוסח השטר בכלל, שממנו נגזר נוסח הגט, לא חכמים עיצבו, אלא הוא עוצב ב'מנהג המדינה'. חכמים טבעו פרטים מסוימים אך שימוש בטיעון "מטבע שטבעו חכמים" מופרז. לפנינו, אפוא, החמרה קיצונית שהתלמודים מנסחים אותה כקנס, אך הנימוק שלהם מתאים בעיקר למשנת יבמות ופחות למשנתנו שבה האישה היא קרבן לטעות של אחרים.

38באופן כללי, בדרכו של עולם, הנימוק הפורמליסטי מעצים את כוחם ואחריותם של הגורמים הבירוקרטיים. איננו מציעים שהממסד קובע נהלים כדי להעצים את כוחו, אלא שבפועל זה המצב. על כך עמדו חוקרי בירוקרטיה מאז ומעולם. כמובן פקידי הממסד מנמקים את הדרישה להקפדה פורמליסטית בדרכים שונות. אבל בפועל הם הופכים לציר מרכזי בחיי היום יום. תוצאת המשנה שלנו היא שהאישה ואולי גם הבעל ירצו לפנות לעזרת בית הדין או הסופר המומחה כדי להבטיח שהשטר יהיה תקף.