משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ח:ח

1כתב הסופר – בדפוס נוסף "גט לאיש ושובר לאשה", וטעה ונתן גט לאשה והשובר לאיש – הסופר הכין גט לבקשת הבעל ו"שובר", כלומר קבלה על הכתובה בשביל האישה. בסופו של התהליך כל אחד מהם אמור לתת לשני את השטר שהכינו לו, אבל הסופר טעה ונתן את השטרות הפוך. בכך כאילו "קיצר את הדרך" וחסך את העברת השטרות מזה לזה, אבל הסופר לא נתבקש אלא לכתוב את השטר וליתנו לבעליו, וכל אחד מהם מחזיק בשטר לא לו, אם כי בעתיד היה השטר אמור להגיע אליו. הסופר נאשם בעצם בפרשנות יתר.

2ונתנו זה לזה – הבעל נתן לאישה את השובר כי שניהם סברו שהוא גט, והאישה נתנה לו את הגט בחשבה שהוא השובר. לאחר מכן נישאה האישה לאחר, לאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה – התגלה שהאיש מחזיק בגט, ולמעשה הגט לא ניתן לה כלל, תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה – אין כאן מתן גט והיא פסולה לנישואים לשני, ועל כן כל הדינים שנמנו במשנה ה חלים עליה.

3רבי לעזר אומר אם על אתר – בעדי נוסח אחרים "לאלתר", והוא חילוף רגיל בין לשון חכמים של ארץ ישראל וזו של בבל, זמן [ יצא ] אינו גט – בדפוס : "יצא אין זה גט", ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט – אם עבר זמן רב – מן הסתם כבר הרגישו בטעות והגט ניתן לה, והעובדה שעכשיו הגט הוא בידי הבעל היא מקרית ואיננה מלמדת על כך שהגט לא היה בידה. בתלמודים (ירושלמי מט ע"ג; בבלי פ ע"ב) שני סוגי הסברים לחילוק שבין "לאלתר" (="על אתר") ובין "לאחר זמן". הראשון הוא ש"על אתר" הוא לפני שהתארסה לאחר (רבי זעירא בירושלמי) או לפני שנישאה לאחר (רבי יצחק בר חיקולא בירושלמי ורב אדא בר אהבה בבבלי), ואילו "לאחר זמן" הוא אחרי שהתארסה או אחרי שנישאה, בהתאמה. ההסבר השני הוא שלאלתר הוא "כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין" (שמואל בבבלי) ואילו דין "לאחר זמן" חל מרגע שעמדו, כלומר בני הזוג ויתר האנשים שעסקו עימם בסידור הגט התפזרו והלכו לדרכם והפסיקו לעסוק באותו עניין.

4שלא הכל מן הראשון – בדפוס: "לא כל הימנו מן הראשון", ואף הוא חילוף רגיל בין ענפי הנוסח של המשנה.

5לאבד זכותו שלשיני – הטעות של הבעל הראשון אין כוחה לקלקל לשני את נישואיו. רש"י ורוב הראשונים מפרשים אחרת: אין הראשון נאמן ("הימנו" מלשון נאמנות) לטעון שלא מסר את הגט, ואף על פי שהוא מציג כעת בפנינו את הגט, אין אנו מאמינים לו שזהו אותו גט שהיה צריך למסור לאישה ושהגט מעולם לא נמסר. אבל אילו היינו מאמינים לו, אין בידינו אפשרות להתיר אשת איש, גם אם היא לא אשמה. תנא קמא והמשניות הקודמות משקפים מצב של בלבול. הטעות היא של הסופר ושניהם – האיש והאישה – לא שמו לב לטעות. הבעל טועה בפרטי הגט ואינו מבחין בטעותו, אף על פי כן היא נושאת בעול הטעות. נימוקו של רבי אליעזר מאזן את האחריות. טעותו של הבעל אינה פוגעת בזכותו של השני. מעניין שהתנא אינו מזכיר את הפגיעה בה, אלא בבעל השני. כביכול עליה ניתן להחמיר, אך אי אפשר לפגוע בזכויות גבר אחר. לעומת זאת משנה ד ומשנה ה מתמקדות בה, אף שברור שפגיעה בה היא גם פגיעה בבעלה. אין הבדל הלכתי בגישות של המשניות השונות, אלא הבדל ספרותי־עריכתי.

6כתב לגרש את אשתו ונימלך בית שמי [ אומרים ] פסלה מן הכהונה – ברגע שכתב את הגט היא כבר כמגורשת לעניין כהונה אף על פי שטרם ניתן גט, ולכל עניין אחר היא עדיין נשואה, ובית הלל אומרים אף על פי שנתנו לה על תניי ולא נעשה תניי לא פסלה מן הכהונה – עד שהגט לא נכנס לתוקף (כולל מילוי התנאי) אין מעמדה של האישה משתנה בפרק הקודם מנתה המשנה תנאים שונים. בית שמאי לשיטתם שמעשה דתי אינו מתבטל ויש לו השפעה גם אם לא הסתיים. עמדנו על כך בפירושנו לתרומות פ"ב-פ"ג, נרחיב בכך במבוא למסכת קידושין, והדבר בא לידי ביטוי בקביעה "הקדש טעות הקדש" (נזיר פ"ה מ"א). הירושלמי מסייג את ההלכה: "רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אין בה משום ייחוס כהונה ואין בית דין מזהמין אותה" (מט ע"ג). אפשר לפרש את המשנה כאמירה מסייגת לדעת בית שמאי או כאמירה מסייגת לדברי בית הלל.

7לפי ההסבר הראשון היא פסולה לכהונה (בית שמאי), ומשמעו אין בה ייחוס כהונה, אבל בית דין אינם מחליטים על כך. כלומר שכוהן שירצה לישא אותה איננו עובר איסור, ובית דין אינם מחליטים על פסילתו לכהונה או על 'זיהומו'. אבל מבחינת ההלכה העקרונית היא פסולה לכהונה והנושא אותה מזוהם כלומר פסול מבחינה עקרונית. ההלכה של בית שמאי נתפסת, אפוא, כ"זיהום כהונה". אך את ההחלטה הזאת אין בית הדין מפעילים למעשה. באותה מידה ניתן גם לפרש שדברי רבי ינאי מוסבים על בית הלל (פני משה), וכוונתו – האישה כשרה, אך גם איננה מיוחסת, ובית דין אינם מכריזים עליה כבלתי מיוחסת. הקושי בפירוש זה הוא שנוצרות שלוש רמות: 1. כשרה, 2. כשרה אך אינה מיוחסת, 3. פסולה ובכלל בית דין אינם מפעילים את ההחלטה, כלומר הכהן בפועל נחשב לכשר כי לא הכריזו עליו אחרת, בעוד שלפי הפירוש הראשון יש רק שתי רמות: 1. פסולה לכהונה, 2. כשרה לכהונה.

8קיימת אפשרות שלישית לפרש את דברי האמורא. האמורא מסכם הלכה כללית המאגדת את שתי הדעות. לא פסולה או כשרה, אלא מצב שלישי (מצב ביניים), עקרונית היא פסולה פסול קל, ובית דין אינם מבצעים את ההחלטה, ואז לא הכול יקפידו על כך.

9מכל מקום, רבי ינאי מבטא השקפה שלפיה בית דין אינם אמורים להתערב בביצוע פסק הדין המחמיר. הסתייגות דומה מזיהום כהונה יש גם במסכת יבמות בדין דומה על מי שאמרו לה "מת בעלך" ונישאה, וכן לגבי הממאנת שקדם גיטה למאוניה. קשה להכריע באיזו סוגיה צמחה ההסתייגות של רבי ינאי ממימוש זיהום כהונה. המשפט "אין לה אלא משום זיהום כהונה ואין בית דין מזהמין אותה" (ירושלמי יבמות פ"י ה"ה, יא ע"א; פי"ג ה"ד-ה"ה, יג ע"ד) מנוסח בכבדות, אבל משמעותו ברורה. חכמים מסתייגים מהגדרת האישה כ"מזוהמת", ואף נמנעים במוצהר מלעסוק בנושא. אבל בין המילים אנו שומעים שהיו שעסקו בכך, והם הכוהנים עצמם. 46 כוהן יכול להימנע מנישואים עם מי שנחשבת בעיניו כמזוהמת. בכך איננו מפר ישירות את דברי חכמים, שהרי הם לא הורו לו לשאת פלונית נגד רצונו. בכמה מקומות מעידים חכמים שלכוהנים דינים מחמירים בכל הקשור לייחוסם. יתר על כן, הם אינם מצייתים לחכמים במקרים שבהם חכמים מקילים ביוחסים. גם בתחום זה התפתח מאבק סמוי בינם לבין החכמים. בדור יבנה פעל בית דין או חכמים שבדקו יוחסי כהונה. כך למשל מעידים שני חכמים על תינוקת שהורהנה, 47 הרהון הוא מסירת אדם כמשכון להלוואה. כלומר המלווה תופש אחד ממשפחת הלווה, ומחזיק אותו במאסר עד שההלוואה תוחזר. הגברת נחשבה אפוא למעין שבויה. והחכם נשלח לקבוע את מעמדה הייחוסי (עדויות פ"ח מ"ב), אך הכוהנים החמירו עוד יותר ולכן "גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך (על יוחסין), הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב" (עדיות פ"ח מ"ג). ממקור אחר אנו שומעים שכוהנים החמירו וקיבלו על עצמם את דעתו המחמירה של רבי אליעזר בן יעקב 48 ירושלמי קידושין פ"ד ה"ו, סו ע"ב; ביכורים פ"א ה"ה, סד ע"א: "והכהנים נהגו סלסול בעצמן"; בבלי קידושין עח ע"ב. לעימות המוצנע שבין חכמים לכוהנים ראו הנספח למסכת שקלים. בנושא הלכתי בדיני יוחסין. הלכות אלו עוסקות בעימות גלוי שעיקרו בדור יבנה בין חכמים לכוהנים, הכוהנים מתהדרים בייחוסם וחכמים סבורים כי הם מגזימים בכך וטוענים שהכוהנים אינם נשמעים לחכמים. נרחיב בכך במבוא לקידושין.

10כל זאת על רקע הנוהג במקדש שבו בית דין בודק שיטתית את ייחוסי הכהונה, ופוסל כוהנים בלתי ראויים (מידות פ"ד מ"ד). לפי המשנה ניתן להבין ש'בית הדין' שדן בנושא היה הסנהדרין שבה הם שלטו. ברם, בפירושנו למשנה נציע שבית דין זה היה בית דין של כוהנים (שהונהג על ידי כוהנים צדוקים). לדעתנו ברוב ימי בית שני הונהגה הסנהדרין על ידי הצדוקים אף שהייתה תקופה קצרה בימי שלומציון המלכה שבה הצליחו הפרושים לסלק את הצדוקים זמנית מהסנהדרין. מעמד הסנהדרין הוא שאלה רחבה שעסקו בה רבים, ואנו נדון בכך במפורט במבוא למסכת סנהדרין. 49 ראו: גרבה, סנהדרין; מנטל, סנהדרין; אפרון, סנהדרין; שפירא, יבנה. וספרות רבה נוספת.

11הפרשנות האמוראית למשנתנו שנויה, אפוא, תחת לחצם של חוגים מחמירים יחסית, אבל במשנה עצמה אין כל זכר לכך, שהרי בית הלל מכשירים אותה לגמרי ללא פקפוק וללא ערעור. לפי הצעתנו רבי ינאי אף מסייג את דעת בית שמאי הפוסלים ומסתייג מהפעלת בית הדין. הירושלמי עצמו אינו מפתח את הטיעון של "זיהום כהונה", ויש לראות בדברים את השערתנו בלבד. 50 אנו נרחיב בכך בנספח למסכת קידושין. מכל מקום, רבי יוחנן מפריד בין "זיהום בית דין", שהוא החלטה הלכתית, לבין "זיהום כהונה", שהוא ההחלטה של החברה (כלומר של הכוהנים), שאמנם איננה תקפה הלכתית אבל משמעותית מבחינה חברתית. במבוא למסכת קידושין נרחיב בהיבט זה של שני הרבדים (החברתי והמשפטי) שביחס לבעיות הייחוס. על הרגישות סביב הנושא ניתן ללמוד מסיפור הירושלמי על רבי חייא שנהג כבית הלל, ורב מתרעם עליו שהכניס ראשו בין המחלוקות (מט ע"ג), זאת אף שפסק כבית הלל שהלכה כמותם. 51 זו דוגמה נוספת כיצד דעת בית שמאי לא נעלמה מעולמו של בית המדרש. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.

12עמדתם של בית שמאי במשנתנו נשמעת קיצונית, וכי כתיבה בלבד כבר מהווה מעשה? אפשר להבין שהכוהנים החמירו וראו בכך זיהום, אך קשה יותר להבין שחכמים, שהמשפט נר לרגלם, יפרשו כך. 52 ליברמן מביא שבעל הלכות גדולות והלכות פסוקות מפרשים במשנתנו שכבר נתן לה את הגט אלא שנמלך מתחילה וכתב מודעה על מסירתו. כל זה בגלל השאלה המשפטית שהערנו. אבל בפשט המשנה אינו כן. לדעתנו, אין לפרש את המשנה לפי תפישות משפטיות שלנו, אלא מתוכה ולפי דבריה. ואכן, בתוספתא ההלכה מתונה יותר: "הנותן גט לאשתו ולא סיהדו, בית שמיי אומרים פסלה מן הכהונה. הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה, ולא אמר לה 'הוא גיטיך', רבי יוסה אומר: אם עסוקין באותו עניין – מגורשת, ואם ליו – אינה מגורשת" (פ"ו ה"ח). אם כן, בית שמאי אומרים את דבריהם על מתן גט ללא עדים ("ולא סיהדו"), וזו כבר עמדתם הרגילה שמעשה דתי תופס גם אם לא נעשה לפי כללי החוק וההלכה. כך הם פוסקים בתרומה שהורמה שלא כדין, בהקדש טעות ובהלכות אחרות. 53 על כך ראו במבוא למסכת קידושין. מכל מקום, במשנתנו נוצרת זהות מיוחדת וחריגה בין התביעות המיוחדות של הכוהנים לשמירת היוחסין ובין עמדת בית שמאי, ומנגד, ממקורות אחרים מצטייר רבי יהושע, תלמיד בית הלל, כמי שמתנגד ל"ציד המכשפות" של היוחסין. 54 עדיות פ"ח מ"ג, ושם רבן יוחנן בן זכאי מסתייג מרדיפת חסרי הייחוס אך מבטא חוסר אונים; לדעת רבי יהושע ראו עוד שם פ"ח מ"ז; יבמות פ"ד מי"ג, ועוד.