משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ט:ב

1מי שמת והיניח אשה ובעלי חוב ויורשים – כל השלושה אמורים ליהנות מנתחים מהנכסים. האישה בכתובתה, בעל החוב בחובו והיורשים מצפים לכל הירושה. היורשים יורשים את רכוש המת ואת ההתחייבויות שלו. הם אמנם חייבים בכתובה, אך יש להם אפשרות שלא לשלמה אלא לשלם לאם מזונות בביתם (לעיל פ"ד מי"ב). מעבר לכך, המשנה מהלכת כנראה בדעה שאין גובים לכתובת אישה ולבעל חוב ממטלטלין, על כן היורשים עשויים שלא לשלם את חובם (לכתובה או לבעל החוב) שכן נראה שאין להם קרקע, והיה לו פיקדון או מלוה ביד אחרים – דוגמה זו נבחרה כדי להדגים מצב שבו אין לאף אחד חזקה על רכוש בעין, ולהדגיש שמדובר במטלטלין או בכסף, כמו שהסברנו לעיל, רבי טרפון אומר יינתנו לכושל שבהן – רבי טרפון אינו מגדיר מיהו הכושל. הירושלמי (לג ע"א) מציע שתי אפשרויות: כושל בראיותיו המשפטיות וכושל בגופו. ההיגיון של האפשרות הראשונה הוא שאדם זה לא יוכל למצות את זכויותיו על דרך הדין, על כן נותנים לו כאן אפשרות לקבל את המגיע לו. ככל הנראה אין דעתה של הסוגיה נוחה מהאפשרות של כושל בגופו, מכיוון שהיא מכירה בכך שאדם עשוי להיות כושל בגופו אך עשיר. לפיכך הירושלמי מציע נוסחה מורכבת יותר – "כושל בגופו ועני". גם הבבלי (פד ע"א) דן בנושא ומציע שתי אפשרויות: האחת לחלש מבחינה משפטית ובתנאי "והוא כשר", כלומר כשהטיעון שלו רציני ולגיטימי, והאחרת שיש לתת לכתובת האישה "משום חינא" 16 הראשונים נחלקו בפירוש חן זה – האם הדבר נועד לכך שגברים ימצאו חן בעיני נשים, כלומר שיהיה להן ביטחון בקבלת הכתובה (רש"י), או כדי שהנשים תמצאנה חן בעיני הגברים, כלומר שהאלמנה תהיה מצוידת בכתובה ועל כן תהיה אטרקטיבית לשידוך (ר"ח). . לפירוש אחרון זה יש להבין, אפוא, שה"כושל" הוא החלש מבחינה חברתית, והאמוראים הכריעו שזאת האישה, והבעל מן הסתם היה מעדיף אותה משום חינא. עד כאן דיוני התלמודים. ברם, מהמשך המשנה ברור שלדעת רבי טרפון יש "רחמים בדין", ומכאן שה"כושל" הוא ככל הנראה העני יותר, ונחזור לכך בסוף המשנה הבאה.

2הנימוק "משום חינא" הוא ניסוח בבלי שבשמו מניחים שהבעל מוותר לאשתו על תביעות שונות, כגון על התביעה להשביעה (בבלי, פח ע"א; צז ע"ב ועוד). בירושלמי מובא הטיעון למטרה שונה, "שיהו קופצין עליה לישאנה" (שבועות פ"ז ה"ז, לח ע"א), כלומר זכויות כספיות שהיא מקבלת מחכמים כדי שתהיה אטרקטיבית יותר. שני התלמודים מתרחקים מהפירוש הפשוט שה"כושל" הוא החלש מבחינה כלכלית. הבבלי כלל אינו מעלה את האפשרות, והירושלמי מעלה אותה ומשכלל אותה במקביל לאפשרות אחרת. ניכר ששני התלמודים מתקשים להכיל נורמה בלתי "משפטית" זו, אפילו כאפשרות תנאית דחויה.

3ורבי עקיבה אומר אין רחמים בדין אלא יינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה – "אין רחמים בדין" – כך גם ב- פ, ב, ן, ג2, אך בשאר עדי הנוסח "אין מרחמין בדין". מתוך דברי רבי עקיבא אתה רואה את נימוקו של רבי טרפון. רבי עקיבא הבין שרבי טרפון תומך בחלש מבחינה כלכלית או חברתית, שראוי לרחמים 17 קשה לפרש שהתלמודים לא גרסו כאן "אין רחמים בדין", אבל הם הציעו פתרונות אחרים לטעמו של רבי טרפון. אבל לדעתנו במשנה הבאה מובא בשנית נימוקו של רבי עקיבא, וברור שכך הבין את רבי טרפון וכפי שהצענו לעיל. עם זאת, לבבלי הסבר שונה לדברי רבי טרפון במשנה הבאה. . לדעת רבי עקיבא תביעות האישה ובעל החוב חלשות יותר, משום שאינם יכולים לגבות ללא שבועה, ואילו היורשים גובים בלא שבועה. כלומר, היורשים זוכים בכל הרכוש של אביהם באופן אוטומטי ללא כל טענה נוספת, כזכות בסיסית. האישה ובעל החוב צריכים להוכיח את חובם וזקוקים להחלטה של בית הדין (להלן מ"ו), על כן יש ליורשים עדיפות, והם זוכים במלווה או בפיקדון. מעתה יהא על בעל החוב והאישה להתדיין עם היורשים, כשם שהיו מתדיינים עם האב לו היה חי. הירושלמי מדגיש פן זה בקבעו שרק היורשים יורשים "מהתורה", ואילו השאר זכאים לנתח מהנכס רק מתקנת חכמים (לג ע"א).

4במשנה ו בפרק הקודם שנינו מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בדבר ממון המוטל בספק. בית שמאי מצדד במקרים אלו בחלוקה, ובית הלל אומרים שיעמדו הנכסים בחזקתם. משנתנו אינה בוחרת באופציה של חלוקה, וממילא אינה כבית שמאי. יש להניח ששני התנאים בה הם בשיטת בית הלל, אלא שכאן אין "מוחזק". אדרבה, המשנה מדגישה שהממון נמצא במקום אחר ולא בידי אחד הטוענים, אבל אם הכסף בידי אחד הטוענים יעמדו "נכסים כחזקתן" (לעיל פ"ח מ"ו). דין זה מפורש בתוספתא: "וכל הקודם בהן זכה, והוא 18 התובע השני נקבר מהצדקה, כלומר אין לו מאומה אף אם בכך יהפוך לחסר כול. נקבר מן הצדקה" (פ"ט ה"ג). אם כן התוספתא כבית הלל שהולכים אחר המוחזק, ומחלוקת התנאים במשנתנו היא במצב שאין שם מוחזק. סביר שהמשנה כתוספתא, וההבדל הוא רק בכך שהתוספתא מדברת במפורש על האפשרות שאחד מהם יקדים ויתפוס. הבבלי מתחבט בשאלה זו, מבלי להזכיר את התוספתא. את השאלה הוא מפנה על המשנה הבאה ומתדיין האם לרבי עקיבא תפיסה מועילה, ואגב כך מביא סדרת מעשים של תפיסה והחזקה. ניכר שהתלמוד מסכים שבאופן כללי תפיסה מועילה (כשיטת בית הלל), ומוצא פגם בתפיסה בכל אחד מהמקרים הנידונים שם (פד ע"א - פו ע"א).