משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ט:ד

1המושיב אשתו חנוונית או שמינה – את אשתו, אפיטרופוס הרי זה משביעה כל זמן שירצה – תנא קמא סבור שבמערכת הנישואין הרגילה אדם אינו משביע את אשתו. בדרך הטבע האישה נמצאת בבית ועלול להתעורר סכסוך כספי ביניהם, כלומר הבעל חושד שאשתו גנבה ממנו או השתמשה ברכושו מעבר לנדרש. במקרה רגיל כזה אין הבעל יכול להשביע את אשתו. אבל אם היא אחראית על תחום כספי מטעמו הרי שאחריות זו הופכת אותה למעין שותפה, ואפשר להשביעה. כלומר, תנא קמא מבחין בין מערכת היחסים המשפחתית הרגילה המבוססת על אמון ולא על התדיינות משפטית בין בני הזוג ובין מערכת שבה בני הזוג הפכו להיות בעלי זיקה עסקית זה לזו, כאשר במקרה זה היחסים ביניהם עולים על פסים משפטיים.

2רבי אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה – הבעל רשאי להשביע את אשתו על "פילכה", כלומר להשביעה שעשתה כמות מסוימת ולא מכרה באופן פרטי חלק ממעשה ידיה. המשנה בבבא קמא מביאה דין שהרקע לו דומה: "לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל" (פ"י מ"ט). ההנחה היא שלעתים הבעל מרשה לאשתו למכור מעט מהצמר שהיא עושה והיא פועלת מטעמו, כפי שראינו בפרק ה, אבל "וכולן שאמרו להטמין אסור" (שם). אם האישה ביקשה שלא לספר על כך לבעלה הרי שהקונה צריך לחשוד שהיא מרמה את בעלה, ואסור לקנות ממנה. רבי אליעזר מאפשר, אפוא, להשביע את האישה כדי להסיר מעליה חשד. "עיסתה" היא מה שהאישה בישלה. למעשה רבי אליעזר מתיר לאדם להשביע את אשתו בכל דבר ועניין. ההלכה שבמשנתנו חוזרת גם במקבילה בתוספתא: "אין האיש משביע את אשתו עד שיושיבנה חנונית, או עד שיעשנה אפטרופיא. האשה כל זמן שתובעת כתובתה – יורשין משביעין אותה, אינה תובעת כתובתה – אין היורשין משביעין אותה, דברי רבי שמעון. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך היורשין משביעין אותה. עריס – כל זמן שהוא עריס; יצאו מעריסותו – הרי הוא כאחד מכל אדם. שותף – כל זמן שהוא שותף; יצא משותפותו – הרי הוא כאחד מכל אדם. אפטרופוס – כל זמן שהוא אפטרופוס; יצא מאפטרופסותו – הרי הוא כשאר כל אדם. בן בית שאמרו, לא זה שנכנס ויוצא, אלא מכניס פירות ומוציא פירות" 28 תוס', פ"ט ה"ג; בבא בתרא פ"ה ה"ב בשינוי לגבי בן הבית, שינוי המחייב דיון לגופו, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נפרשו במשנת שבועות פ"ז מ"ח. . התוספתא קשורה אפוא גם למשנתנו, אך גם למשנת שבועות (פ"ז מ"ח) שנצטטה להלן.

3המשנה מתארת מצב שבו האישה עובדת מטעם המשק הביתי ומנהלת את עסקי הבית. האישה עובדת בחנות או שהיא אפיטרופוס, כלומר ממונה מטעם בעל הבית על ניהול עסק או על הטיפול בילדים 29 ייתכן שמדובר כאן באפיטרופסות על הטיפול בילדים, ברם משנתנו עוסקת בחיי האב ולכן המקרה הסביר הוא של אפיטרופסות כללית על ניהול הבית או העסק. . המשנה מעלה אפשרות שהאישה עובדת כחנוונית, ודומה שהיא מתארת מציאות סבירה. בכל עיר הייתה חנות או חנויות מספר ובעליהן היו גם חקלאים בעלי שדות, על כן טבעי הוא שלעתים נזקק הבעל לעזרת אשתו. מעניינת עוד יותר היא האפשרות שהאישה תהיה אפיטרופוס, כלומר שתנהל את כל עסקי הבעל או מכלול מתוכם. לפי ההלכה הבעל הוא האחראי על הרכוש המשפחתי והאישה צפויה לעבוד בביתה בעבודות הבית, אך נראה שמשנתנו משקפת מצב שלעתים קרובות פרצה האישה את מגבלות הנורמות החברתיות, ונוצרה תת נורמה מקובלת (אם כי בניגוד למבנה החברתי שהתוו חכמים). מתוך ספרות חז"ל נראה כי לעתים נהנתה האישה מרכוש ומזכויות קניין, ובפועל היו נשים שזכו בעצמאות כלכלית 30 ראו על כך בקצרה במבוא ובפירושנו לעיל פ"ו מ"א. . משנתנו עוסקת במצב ביניים: הבעל מנהל את רכוש המשפחה אך מאפשר לאשתו לקחת חלק עצמאי בפעילות הכלכלית. במקביל, דוגמאותיו של רבי אליעזר משקפות את העיסוק הרגיל והרווח של נשים, כפי שראינו לעיל פ"ה מ"ה. דברי חכמים משקפים תופעה רגילה אך יוצאת דופן של אותן נשים עצמאיות למחצה (לעיל פ"ו מ"א).

4"אפיטרופוס" הוא מושג חברתי ומשפטי חשוב, ונסכם את הדברים בקיצור נמרץ. אפיטרופוס היא מילה יוונית (επιτρóπος) שמשמעה מי שממונה על ידי הבעלים. אפיטרופוס יכול היה להיות מי שמונה לנהל בית אחוזה, ובו עסקנו בנספח למסכת דמאי. אפיטרופוס היה גם מי שממונה על נכסי היתומים. מוסד זה נהג ברומא, בחוק הסורי-רומי ובחברה היהודית, אלא שכנראה היו לו מגמות שונות. בחברה הרומית ובחוק הסורי-רומי האפיטרופוס הוא במפורש נציג משפחת הבעל. תפקידו לנהל את רכוש המשפחה מתוך ההנחה שהאישה איננה מסוגלת לכך. אך מעבר לכך, תפקידו היה כנראה להגן על רכוש המשפחה (זה שבבעלות היתומים) מפני האישה. במצב זה מצאה את עצמה בבתא כשהיא מתלוננת שהאפיטרופין עושקים את בנה, וכמובן המטרה היא להעביר את ניהול רכושו של היתום לרשותה (לכל דבר, או לעניין זה בלבד) משום שהיא תנהל את נכסי היתומים טוב יותר. על כן החוק הסורי-רומי מטיל את תפקיד האפיטרופוס בראש ובראשונה על אחי האב.

5בהלכה היהודית מינוי אפיטרופוס ליתומים נעשֶה בבית הדין, וניתן גם למנות לתפקיד אישה (להלן משנה י). כך נפתר המתח בין משפחת הבעל לאישה. האישה זוכה לעצמאות ואיננה חייבת באפיטרופוס, בניגוד לבבתא שעליה כפו אפיטרופוס שייצג גם אותה. האישה זכאית לבקש מהקהילה אפיטרופוס בשבילה, אך איננה חייבת בכך. בית הדין גם דואג ליתומים, אך האפיטרופוס אינו נציג משפחת האב ואינו נאמן לאינטרס שלהם אלא לאינטרס של היתומים. אפשר גם שהאב ימנה את האפיטרופוס לפני מותו או לפני נסיעה ארוכה לפקח על היתום (תוס', בבא בתרא פ"ח הי"ג), על כל פנים בית הדין ממונה על האפיטרופוס, ולהם הוא נותן דין וחשבון.

6במקרה זה האישה אפיטרופה על רכוש הבעל או על ילדיו, אבל מדובר במינוי מחיים.

7עתה עלינו לשוב לנושא ההלכתי המרכזי של המשנה, והוא השבעת האישה. באופן טבעי רשאי שותף חשדן להשביע את חברו. למעשה, השבועה היא מדיני שומרים ובעל הבית רשאי להשביע שומר שכר שלא שלח את ידו במלאכת רעהו (משנה, בבא מציעא פ"ו מ"ח ומקבילות רבות) 31 הירושלמי (לג ע"א) דן בשאלה האם האישה נחשבת לשומר שכר או חינם. אנו מעדיפים לראות בה מעין שותף, אך כאמור שניהם חייבים בשבועה. . המקבילה המלאה למשנתנו היא במשנת שבועות: "ואלו נשבעים שלא בטענה: השותפין, והאריסין, והאפוטרופין, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית, ובן הבית. אמר לו (הנטען לבעל הבית) מה את טועניני? (ענה לו בעל הבית) רצוני שתשבע לי, חייב. חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו" (פ"ז מ"ח). לכאורה האישה היא כשותף רגיל ואדם יכול לכפות על שותפו שבועה אפילו ללא טענה, כלומר ללא אישום מפורש, אלא מעין שבועה כללית על אמינותו. הוא הדין לאפיטרופוס הפועל מטעמו של בעל הבית. לפי רבי אליעזר האישה היא כשותף רגיל, ואילו לפי חכמים במשנתנו יש לה מעמד מיוחד. משנת שבועות קרובה לדעת חכמים שאין להשביע אישה רגילה אלא אם היא "נושאת ונותנת". אפשר גם שמשנת שבועות נוקטת בעמדת ביניים: היא מתירה להשביע אישה גם על "פילכה" ו"עיסתה" (כרבי אליעזר), אך רק אישה "נושאת ונותנת", כלומר היא עצמאית בפעולותיה.

8האישה זוכה, אפוא, למעמד מיוחד שאין להשביעה אלא במקרים מיוחדים (לדעת חכמים במשנתנו ולדעת הכול במשנת שבועות). מעתה עלינו לברר מדוע זכתה האישה במעמד זה. הירושלמי מסביר: "אם אומר את כן, אין שלום בתוך ביתו" (לג ע"א). בתלמוד הבבלי אין נימוק גלוי להעדפה זו שהאישה זוכה לה, אך השתמרה מסורת של מעין ויכוח בין רבי אליעזר לבין חכמים, ושם חכמים טוענים: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה" (פו ע"ב). טיעון זה הוא אחד המשפטים הכלליים שעיצבו את תפיסת ההלכה האמוראית בבבל, כמו המשפט המפורסם "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (בבלי, עה ע"א – טוב לשבת בשניים מלהישאר אלמנה), או "יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא" (בבלי, יבמות קיג ע"א) 32 בסוגיות אחרות הוויכוח הוא עם תנאים אחרים, כגון עו ע"ב ועוד. . עסקנו במשפטים אלו במבוא וראינו כי בעיני האמוראים אלו תובנות כלליות המעצבות את ההלכות ומוסבות להלכות שונות. לעתים הן מעצבות קו ומחשבה המיתרגם להלכה, ולעתים אלו נימוקים לאישור הלכה תנאית קיימת. משמעות המשפט היא שאדם אינו מקיים חיי מתיחות עם אשתו. אם הם חיים יחדיו הרי שיש ביניהם אמון וחיבה, ולא עוינות וחשדנות. בתנאים אלו אין מקום להשביעה. ייתכן שיש לפרש את המשפט באופן רחב יותר. אם הבעל ישביע את אשתו יעיד הדבר על חשד כלפיה, ואי אפשר יהיה לקיים חיי משפחה כהלכה באווירה כזאת של חשד. על הבעל להאמין לאשתו ולא לנקוט נגדה בצעדים בוני חשד.

9בתלמוד הבבלי (פו ע"ב) מובעת הזדהות מלאה עם הטיעון של חכמים, ויש אפילו ניסיון לצמצם את דברי רבי אליעזר לאפשרות של "גלגול שבועה" בלבד. גלגול שבועה הוא דרך שבה יכול כל אדם לחייב את חברו שבועה ללא עילה. אם פלוני חייב שבועה על דבר אחד, יכול המשביע לדרוש ממנו להישבע ב"גלגול" גם על נושאים אחרים שבהם אין לו טענה משפטית תקפה. על ידי גלגול רשאי אדם להשביע גם את אשתו. אם רבי אליעזר סבור שרק במקרה כזה הוא משביע אותה הרי שחכמים אומרים שאינו יכול להשביעה גם על ידי גלגול. הסוגיה שם דוחה את הטיעון, אך הוא מעיד עד כמה נחשבת שבועת האישה למגונה בעיני התלמוד.

10ההתנגדות לשבועת אישה נובעת, מן הסתם, גם מחרדת השבועה של קדמונינו שהתנגדו לכל שבועה, גם לשבועת אמת, אלא אם יש בכך צורך של ממש. נעסוק בכך במבוא למסכת נדרים, ונרחיב בכך במבוא למסכת שבועות.

11מבחינה חברתית האיסור להשביע את האישה קשור למעמדה בבית המשפט. האישה אינה מעידה משום שהציבור הניח שעליה להיות ספונה בביתה ולא חשופה לדיון ציבורי. איסור להשביע מחזק את התדמית של "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה יד). הוא מביע כבוד והערכה מחד גיסא, אך עלול גם להפוך את האישה לנטולת תפקיד כלכלי של ממש גם במשפחה. האיסור להשביע בא, באופן ישיר, לחזק את מעמדה כשותפה מלאה לבעל, אבל בחיי המעשה הדבר גורר, בו בזמן, גם את הוצאתה מהשוק הכלכלי. דומה שזו דוגמה נוספת לחוק הבא להעניק אפליה מתקנת לחלש והופך למעשה לכלי המנציח את חולשתו. כך עשוי להיות גורלו של כל חוק מפלה, והמחוקק בן זמננו מתחבט אף הוא בשאלות אלו.

12בכמה מההלכות הנוגעות למקומה של האישה בחיי המשפחה והכלכלה המשפחתית מיוחסת לבית שמאי עמדה המעניקה לאישה יותר עצמה כלכלית ואוטונומיה. כך, למשל, בית שמאי מעניקים לאישה אפשרות רחבה יותר למכור נכסים שהביאה עמה (לעיל פ"ח מ"א). במשנה שם בית שמאי מסתייגים מעצם ההגבלות על האישה למכור את נכסיה. בית שמאי תובעים שבמעמד קידושין יעניק הבעל לאישה חפץ בשווי כספי גבוה יותר (דינר ולא פרוטה – משנה, קידושין פ"א מ"א). השאלה שם איננה כספית. דינר ופרוטה אינם השווי של האישה, אלא שבכל הנושאים די בפרוטה ואילו בנושא זה תובעים בית שמאי סכום גבוה בהרבה. עדיין מסירת הסכום היא מעשה סמלי, אך סמל להערכה גבוהה יותר של האישה. בית שמאי הם האומרים "אין בנות ישראל הפקר" (משנה, יבמות פי"ג מ"א וראו פירושנו לה), והם גם מעניקים אמון לעדותה (משנה, יבמות פט"ו מ"ב), וכן הלכות אחרות. במשנתנו מייצג רבי אליעזר את דעת בית שמאי. לכאורה עמדתו מעניקה כוח דווקא לגבר, אך יש בה הכרה באישה כשותף כלכלי שיש לו חובות וזכויות כאחת. דווקא עצמתה הכלכלית היא שמחייבת את האפשרות שהאישה תישבע. או בלשון אחרת, בעל שאינו יכול להשביע את אשתו גם לא יפקיד בידה את ניהול רכושו (רכושם המשותף). הם גם מקלים על האישה במקרים מסוימים שנחשדה בהם כסוטה (משנה, סוטה פ"ד, וראו פירושנו לפ"ג).

13נראה, אפוא, שבית שמאי נוקטים עמדה עקרונית המעניקה לנשים יתר אוטונומיה, וכי תפיסה זו היא אחת מנקודות המחלוקת העקרוניות שבין שתי אסכולות אלו. הבדל זה אינו מסביר, כמובן, את כל מחלוקות בית שמאי ובית הלל אלא רק חלק מהן, ונרחיב בכך במבוא למסכת קידושין.

14עם כל זאת, יש להעיר שהזיקה בין משנתנו למשנת שבועות אינה מלאה. בשבועות מדובר על השבעה ללא טענה, ואילו את משנתנו ניתן להבין גם כאיסור מוחלט, אסור לבעל להשביע את אשתו גם כשיש לו טענה ספציפית. מבחינה פרשנית הסבר כזה אפשרי, אלא שדומה שעדיף להסביר את משנת כתובות כזהה למשנת שבועות ולא ליצור מחלוקת בין משניות אם אין במקורות עילה לכך.