משנת ארץ ישראל על משנה כלאים א:א

1הפרק כולו עוסק בדין כלאי צמחים, אילו צמחים הם כלאיים זה בזה. כפי שאמרנו במבוא, "כלאיים" הם עירוב של מינים ברמות שונות. צמחים שונים הם בבחינת כלאיים זה בזה, ואזי אסור להכליא את האחד עם חברו, אסור לזרוע או לנטוע אותם זה ליד זה, וכפי שנראה בפרק הבא אם התערבבו זרעים משני מינים אין לזרוע אותם ללא בירור מדוקדק.

2החיטים והזונים – חיטים היו הגידול הרווח ביותר בשדות הארץ, והן גם הגידול הרווח ביותר במקורות התלמודיים. הזונים (ביחיד זון) הם צמח בר, רעיל למחצה, המכונה כיום "זון המשכר" 1 פליקס, כלאים, עמ' 22. . הזונים נזכרים רבות במקורותינו, בדרך כלל עם החיטה, כצמח מזיק. הזון דומה למדי לחיטה ולכן קשה להפרידו מהחיטה, וגרעיניו אף הם דומים לחיטה. הגרעינים מכילים חומר ארסי, ועם מעט מקמח הזון מתערבב בקמח רגיל הוא נותן ללחם טעם מריר. מקורות מספר שנצטט להלן מעלים את אופיו המיוחד של צמח זה, ולאורם יש לבאר את משנתנו: "וכל שאינו כלאים בחברו, תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה. ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה, חוץ מן הזונין על החטים שאינן אוכל" (משנה, תרומות פ"ב מ"ו). הזונים נתפסים ממש כסוג של חיטים, אבל סוג גרוע. עם זאת אין הם נתפסים כאוכל כלל. מדרש אחר אומר: "משל לזונין שאמרו לחיטים, אנו יפין מכם, שעליכם ועלינו המטר יורד, והשמש זורח על שנינו. אמר להן החיטים לא מה שאתם אומרים, ולא מה שאנו אומרים, אלא המזרה בא ומפריש אותנו לאוצר, ולכם לעופות לאכילה. כך אומות העולם וישראל מעורבין כאחת בעולם" (אגדת בראשית [בובר] פרק כג). מהוויכוח הדמיוני בין החיטים לזונים מתברר שהזונים "רואים עצמם" כחלק משדה החיטים, זאת כיוון שהם גדלים יחדיו. אבל בפועל בשעת המזרה החקלאי מפריד ביניהם, ואת הזונים מייעד לאכילת עופות.

3"רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, אילין זונייא רבה, מן דרא דמבולא אינון" (היו זורעים לה חיטים והיא מוציאה זונים. הזונים הגדולים האלה מדור המבול הם – בראשית רבה, פכ"ח ט, עמ' 288). המדרש מתאר מצב שבו כל הטבע מזנה ומסרך דרכו. בעלי חיים באים זה על זה, והארץ הזרועה חיטים מוציאה זונים. הזונים הם, אפוא, צמח העשוי לגדול מתוך זריעת החיטים, כאילו היו זן גרוע של חיטים. על טיעון זה חוזרת גם סוגיית הירושלמי להלן (כו ע"ד), אלא שבירושלמי האפשרות של שינוי מוטציוני אינו כרוך עם המבול, אלא עלול להיות מעשה שבכל יום, עונש על חטאי אדם. כפי שראינו במבוא, ונראה להלן בפירושנו, במחשבה החקלאית העממית הניחו שתיתכן אפשרות של מוטציה ושינוי מין מעין זה.

4בפועל התערבו כנראה גרעיני הזונים בחיטים, ולא תמיד הצליח המזרה לברור את כולם. על כך אומר החכם "כי אל ארצי ואל מולדתי, א"ר יצחק חטיא דקרתך זונין זרע מנהון" (בראשית רבה, פנ"ט ח, עמ' 636). אברהם מועיד לבנו אישה ממשפחתו וממולדתו כשם שלחקלאי מומלץ לזרוע חיטים מקומיות אפילו אם הן "חיטים זונים", כלומר מעורבות בזונים.

5בברית החדשה מופיע משל על רקע דומה. פלוני זרע שדהו חיטים טובות, ואויבו הוסיף לשדה זרעי זונים. הפועלים מציעים לבעל הבית לנכש את שדהו מהזונים, אבל בעל הבית מסרב ודוחה את ניקוי השדה לשלב בירור הגרעינים 2 מתי ג 30-24. , כשם שבמדרש שצוטט נדחה הבירור לשלב המזרה. נראה שניכוש השדה היה בלתי אפשרי. החיטים גדלו בצפיפות, בשורות בלתי מסודרות וללא נתיבי הליכה בתוך השדה, על כן לא היה אפשר להלך בשדה ולנכשו בלי לגרום נזק בלתי הפיך לזרעים ולגבעולים. בעל הבית המתואר בברית החדשה נוהג כהלכה, ואינו חושש משום כלאיים.

6על רקע זה יש להבין את משנתנו. המשנה אינה מנמקת את ההלכה, הוא הדין בתוספתא (פ"א ה"א), אבל התלמוד מעלה את הפירוש הפשוט שזונים אינם אוכל ולכן אינם כלאיים. אפשרות זו נדחית משום שבכך אין כל חידוש: "דבר שאינו אוכל הוינן מטעי?" (ירו', כו ע"ד – דבר שאינו אוכל היינו טועים בו?). שאלה זו מקבילה ל"פשיטא" של התלמוד הבבלי. על כן מסביר הירושלמי שזונים הם אוכל ליונים, ולשם כך אף משנעים אותם ממקום למקום.

7מבחינה פרשנית טהורה, שאלות ה"פשיטא" אינן מהוות קושי של ממש. ניתן היה להסביר את המשנה גם בטענה שזונים אינם אוכל, ואין במשנה חידוש. אבל הסבר התלמוד אינו הסבר ספרותי, שהרי שילוב זה של "אינו אוכל" מצד אחד ו"אוכל לעופות" מצד שני מופיע גם במקורות שציטטנו. אם כן זונים הם אוכל, אך מכיוון שאינם מאכל אדם אינם כלאיים עם חיטים. ייתכן גם שאינם כלאיים בגלל הקושי לנכשם. אלו כלאיים שאדם אינו נהנה מהם. הם צמחו בשדה לא ברצונו, אלא נגד רצונו, על כן אינם כלאיים, במשמעות שתידון להלן. כפי שנראה להלן, לשיבוץ הזונים תפקיד ספרותי בבניית הסימטריה של המשנה 3 הרי ניתן היה להעמיד גם זונין מול שעורה או כוסמת. ראו עוד פירושנו לפ"ב מ"ה. , על כן אין לחפש בזוג זה דווקא חידוש הלכתי. המחבר צריך היה לשבץ לחיטים בן זוג, ואין זה זוג רגיל כמו הזוגות האחרים בהמשך המשנה.

8אינן כלאים זה בזה – כפי שאמרנו, למונח "אינם כלאיים" משמעויות מספר. משמעות אחת היא שמותר לזרוע או לקיים את שני המינים זה ליד זה בסמיכות רבה 4 למרחק המותר בין שני גידולים שהם כלאיים זה בזה ראו להלן פ"ג מ"א ובמבוא, ועוד. . אבל כלאיים הם גם האפשרות לנסות להכליא בין שני המינים, ולהלן נחזור לכך. הירושלמי (כו ע"ד) מדגיש ש"אינם כלאיים" הוא לעניין כלאיים בלבד, אבל חלק מהזוגות להלן עשויים להצטרף למעשרות (ולתרומות), כלומר להפריש מעשר מזה על זה. "כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה" (משנה, תרומות פ"ב מ"ו וראו פירושנו לה), ולעתים גם מה שאינו כלאיים אין לתרום מזה על זה. בהקשר לכך אנו שומעים שאין תורמים מזונים על אוכל, כפי שציטטנו לעיל. "הצטרפות" אחרת היא לעניין חלה, ואף להצטרפות זו דינים משלה שאינם זהים לדיני כלאיים (משנה, חלה פ"ד מ"ב; פ"א מ"א).

9השעורים ושיבולת שועל – חיטים, שעורים, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון הם חמשת מיני הדגן המופיעים תדיר כקבוצה. "חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח" (משנה, חלה פ"א מ"א; מנחות פ"י מ"ז). כן מופיעה סדרה זו כרשימת המינים האסורים בחמץ ומהם אופים מצה: "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשבולת שועל" (משנה, פסחים פ"ב מ"ה). ההצטרפות לעניין חלה משמעה שניתן להפריש חלה ממאפה אחד על האחר. לעניין זה מה שקובע הוא טיב הבצק, והבצק דומה, למרות השוני הבוטני.

10הסידור של המשנה, כמו במשניות הבאות, הוא בזוגות זוגות, והזונים הם בני הזוג של החיטים. חכמים הכירו חמישה מיני דגן, ועל כן צריך היה העורך להציג בן זוג לחיטים, אף שלא היה לו בן זוג "טבעי".

11זיהוים המדויק של מיני הדגנים עורר בשנים האחרונות ויכוח טעון בין החוקרים והפרשנים. הלהט המיוחד נבע מכך שלכאורה יש לוויכוח השלכות הלכה למעשה על השאלה אילו דגנים מותרים באכילה בפסח. רשימת הדגנים מופיעה בכמה הקשרים עיקריים.

12מינים אלו חייבים בחלה (משנה, חלה פ"א מ"א). רק כאן מופיעה הפתיחה המספרית, "חמשה דברים חייבים בחלה, החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר" (וכן מנחות פ"י מ"ז) 5 הרשימה הייתה ידועה ואליה מתייחסת התוספתא, כריתות פ"ב ה"ג, עמ' 563; שמחות פ"ו ה"ט, עמ' 138; תוס', נדרים פ"ד ה"ג. שם נאמר שהנודר מהפת אסור בחמישה מינים אלו בלבד, זאת משום שאין דרך להכין פת ממינים אחרים. אבל עולה מהברייתא שיש המכינים פת ממינים אחרים, אך זו אינה נחשבת ל"פת" לצורך הגדרתה בנדרים. . מתוך ההלכות הללו ההלכה החשובה ביותר (היום) היא מצוות חלה, אבל בתקופת המשנה גם איסור "חדש" היה משמעותי מאוד. ההקשר השני הוא איסורי פסח. מינים אלו הם חמץ בפסח, ומהם מותר להכין מצה (משנה, פסחים פ"ב מ"ה; מכילתא דרבי ישמעאל, בא מסכת דפסחא ח, עמ' 26, ועוד הרבה במדרשי ההלכה). ההקשר השלישי הוא במשנתנו, אלא שבמשנה שלנו כביכול אין רשימה מלוכדת של דגנים. אבל עיון בניסוח של המשנה מעלה שהמשנה מתייחסת לרשימה ידועה של שישה מיני דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון). רשימה זו של מיני הדגנים חוזרת, והיא כנראה רשימת הדגנים העיקריים שהכירו בני התקופה.

13היו פרשנים רבים, עד לפוסקי ההלכה בני זמננו, שהניחו שאם נאמר במשנת חלה שאלו חמשת ה"דברים" החייבים בחלה הרי שזו הרשימה, ומה שאיננו ברשימה לא נחשב לדגן, ואיננו חמץ. אין בסיס להנחה פרשנית זו. המספר חמישה איננו מניין מקרי, אלא משמעו חבר מלוכד 6 כך למדנו מדברי פלוסק, פשר. , בלשון אחרת: "קבוצת" הדגנים העיקריים. כך נזכרים חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, ולהבדיל חמשת תלמידיו של ישו; חמישה העוסקים בתורה הם קבוצה (אבות פ"ג מ"ו), וכן הלאה. החיטים והשעורים הן המינים הנזכרים תדיר, ומניין החמישה או השישה היה קבוצה רחבה יותר. דגנים אחרים היו בלתי שימושיים, אבל להלכה כל מה שמחמיץ נחשב דגן. כך גם יוצא מההסברים של מדרשי ההלכה שהכול תלוי בחימוץ (מכילתא דרבי ישמעאל, שם).

14בסך הכולל שמונה סוגי דגנים נזכרים במקורות התלמודיים. חמישה אלו מתוארים כחמישה סוגי הדגנים העיקריים, ברם ברור שחיטים היו גידול הדגנים החשוב ביותר בארץ ישראל. המשנה בכתובות המציגה את לוח המזון המקובל ברחוב היהודי מזכירה חיטים בצד שעורים, אך מוסיפה: "אמר רבי יוסי (180-140 לספירה) לא פסק לה שעורים אלא רבי ישמעאל (132-100 לספירה) שהיה סמוך לאדום" (פ"ה מ"ח). אם כן, רק רבי ישמעאל צירף את השעורים ללוח המזון. הדרום הוא שחון, וכמויות הגשם בו אינן יציבות. עד היום מהוות השעורים גידול מרכזי באזור, משום שאין בו תנאים נאותים ובטוחים לגידול חיטה. לפי הסבר הגמרא רק חכם הגר באזור כזה עשוי היה לכלול שעורים בלוח המזון המקובל, ועל כל פנים כך מעריך את הדברים רבי יוסי, וכן יוצא מראיות נוספות 7 ספראי, הכלכלה, עמ' 109; ראו גם פירושנו לכלאים שם. . גם סידור משנתנו מעיד על חשיבותן של החיטים העומדות כאן כמין בפני עצמו, סוג יחיד מול כל האחרים הבאים כזוגות זוגות. היחס בין מספר גרגרי החיטה לאלה של השעורה עומד על 1:15 לטובת החיטה בתקופת הברזל, ו- 1:35 בתקופה הרומית-ביזנטית 8 הממצא מבוסס על סיכום של דיקשטיין, המטבח, ושם גם דיון ארוך ומקיף בזיהוי המינים השונים. . באוסטרקונים מאדומיאה, תעודות מכירה וקנייה של דגנים, יין ושמן משלהי התקופה הפרסית וההלניסטית המוקדמת נזכרות 46 פעמים החיטים, לעומת 26 פעמים השעורים 9 דיקשטיין, המטבח. .

15שעורים נחשבו למאכל הראוי לאסירים או לבהמות, ואף זו עדות לערכן הפחוּת בלוח המזון המשפחתי הרגיל, שכן אדם רגיל אכל בדרך כלל חיטים. החיטים נזכרות לעתים קרובות כדוגמה לאוכל סתמי או לפֵרות, ואף זו ראיה לכך שהן נחשבו למאכל הרגיל 10 כגון משנה, דמאי פ"ג מ"ד; מעשרות פ"ד מ"ה; בבא מציעא פ"ה מ"א; שם פ"ה מ"ח, ומקורות רבים נוספים. .

16רוב המקורות התלמודיים חוברו בגליל, ועל כן מוצגת החיטה במקורות אלה כגידול העיקרי. יש להניח כי לו היו בידינו מקורות שנערכו במחוז יהודה וב"דרום" הייתה מוצגת תמונה שונה.

17שוויין של השעורים היה כחצי שוויין של חיטים 11 שפרבר, מחירים, עמ' 112-113. . אף ערכן התזונתי היה פחוּת מזה של חיטים (משנה, פאה פ"ח מ"ה; כתובות פ"ה מ"ח ועוד). הן נחשבו אמנם לגידול המתיש פחות את הקרקע (משנה, בבא מציעא פ"ט מ"ח), אך ברור שערכו הכלכלי של גידול השעורים נפל בהרבה מזה של חיטים.

18בחפירות ארכאולוגיות מתגלים בעיקר זרעי חיטים ושעורים, ונראה שאלו היו הגידולים העיקריים במשק הארץ בתקופה הרומית. יתר המינים נדירים יותר, אך תדירים למדי. הכוסמת היא Triticum dicoccum. זיהויה של שיבולת השועל עורר ויכוח נוקב בין החוקרים. פליקס טען ששיבולת השועל היא שעורה דו-טורית, Hordeum

19disichum 12 פליקס, כלאים, עמ' 32-23; פליקס, שבולת השועל. sativum, לעומת זאת כסלו, בעקבות מפרשי המשנה (רש"י ואחרים), וחוקרים אחרים 13 כסלו, שיבולת השועל. , טענו כי הכוונה לגידול המכונה כיום שיבולת שועל, Avena. שני הזיהויים מבוססים, במידה רבה, על תיאורו של רבי נתן אב הישיבה בפירושו למשנת כלאים: "השעורים 'אלשעיר' ו'סנבלה אלתעלב' מותר לזרעם יחד שכולם שעורים אלא שזה מחודד משני צדדים וזה מארבע צדדים" 14 פירוש רבי נתן לכלאים, פ"א מ"א. . ה- Avena, "שופאן" בערבית, נזכרת תכופות בין גידולי הארץ בימי הביניים 15 עמר, גידולי ארץ-ישראל, עמ' 277-276, וראו לאחרונה ספרו חמשת מיני דגן. , ברם לא ברור האם זהו גידול חדש או גידול ותיק הנזכר גם במשנתנו ובמקורות אחרים. כך או כך, ספק אם פירושי ימי הביניים עשויים להבהיר את זיהויו של מין זה. שיפון הוא לפי פליקס spelta Triticum 16 ראו פירושו למשנתנו. . בבבלי נאמר: "כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא" (פסחים לה ע"א, מנחות ע ע"א). שיבולת השועל והשיפון הם, אפוא, מינים קרובים, ומכאן הטשטוש שבין השניים. הירושלמי טוען: "השיפון – מין כוסמין" (חלה פ"א ה"א, נז ע"ב). מהבבלי משמע שהוא מזהה אותו כמין שעורים (פסחים לה ע"ב). מן המחלוקת ניתן להסיק כי השיפון דמה בצורתו הן לחיטה והן לשעורה, או כי היו שני צמחים שנקראו שיפון – הארץ-ישראלי דמה בצורתו לחיטה והבבלי לשעורה.

20לכאורה ניתן לקדם את הדיון בזיהוי לאור משנתנו. משנתנו מציעה צמדים שאינם כלאיים, ומשמע שיש ביניהם דמיון. ברם, איננו יודעים מה נחשב בעיני חכמים דמיון. זונין וחיטים אינם דומים. הם אינם כלאיים משום שהזורע ודאי לא התכוון לזרוע את הזון המזיק עם החיטים. שעורים ושיבולת שועל דומות, אבל איננו יודעים במה, האם בכך שבשלב מסוים הדמיון ביניהן מטעה? או בכך שרגילים לזרען יחד? כסלו 17 כסלו ושמחוני, שיבולת שועל, הרצאה ביום עיון, טרם פורסם. בדק את הדמיון הגנטי בין הסוגים, ברם אין להניח שחז"ל היו מודעים להרכב הגנטי שמתברר בהדרגה בדורנו בלבד. נוסיף עוד שבדורנו אנו מדברים על שעורה, אך שם זה כולל סדרת צמחים: שעורה חד-טורית, דו-טורית וכדומה. כנראה את שיבולת השועל והשעורה של חכמים יש למצוא בסוגי משנה אלו של ה"שעורה" של ימינו. להלן נעיר אמנם הערות מספר לזיהוי השיפון, אבל כל אלה הם לבירור תאורטי בלבד.

21דרך המחקר הנראית לנו היא לברר אילו סוגי דגנים נמצאו בשרידי מזונם של בני התקופה. בעניין זה הבסיס הוא סדרת המחקרים של כסלו עם שותפים שונים שבדקו מצבורי מזון שונים בארץ. בחפירות ב"מצודת נחל יתיר" בדרום הר חברון, למשל, הוא אזור אדום של ימי תקופת המשנה, התגלה מחסן שעורים שרופות. רובן שעורה דו-טורית, ומיעוטן שעורה רגילה (שש-טורית) 18 כסלו, מטמון שעורים. . ברור, אפוא, ששעורה דו-טורית הייתה גידול רווח, לפחות באזור הדרום שבו גידלו שעורים. ייתכן שגידול זה הוא המכונה בפי חז"ל "שיבולת שועל", כשיטת פליקס, או שמא שני הסוגים כונו באופן כללי "שעורה", ושיבולת השועל היא האוונה וזו טרם נמצאה בחפירות 19 הוויכוח על זיהוי שיבולת השועל עורר מתח בשל השלכותיו ההלכתיות. ברם, למעשה אין לדיון ולזיהוי השלכות הלכתיות כיוון שכל הדגנים המחמיצים אסורים כחמץ ומותרים כחלה, כולל אלו שלא נזכרו במפורש במשנה. לימוד המשנה מעניק לאנשי ההלכה כלי להבנה מה הם דגנים, מעתה ברור שכל דגן המחמיץ הוא חמץ. . סיכום הממצאים מהחפירות השונות מוצע להלן.

22הדגנים שנמצאו בארץ מהתקופה הרומית-ביזנטית

23על פי: דיקשטיין, המטבח

24הטבלה מראה עד כמה המגוון דל. השיפון ושיבולת השועל צריכים להיות אחד מסוגי השעורה או החיטה, שכן לא היו סוגים אחרים של דגנים בארץ.

25ואכן, לאחרונה הציעה דיקשטיין שהשיפון הוא מה שאנו מכנים "חיטה דו-גרגרית", וזאת משום שעד היום לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים-בוטניים של השיפון התרבותי או של חיטת הספלטה בארץ ישראל. יתר על כן, שיפון וחיטת הספלטה הם דגנים אופייניים יותר למרכז ולצפון אירופה, ואינם מותאמים לאקלים חם. דלמן סבר כי לא גידלו את השיפון ואת שיבולת השועל כצמחי תרבות בארץ ישראל אלא אלה היו צמחי בר שנכנסו בטעות לתבואה הקצורה 20 בתוך מאמרו של כסלו, שיבולת השועל. . כסלו סובר גם הוא כי היו אלה דגנים שיובאו לארץ ישראל ולא גודלו בה 21 הרצאה על הדגנים, בכנס האגודה להכרת גידולי תרבות במקורות ישראל מיום ה- 1.12.2008. . קשה להניח כי הקדמונים טרחו לייבא דגנים פחותים בטיבם לאור עלויות המסע היקרות. מן המשנה עולה כי דגנים אלה גודלו בארץ ישראל: "החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבוא עומר הבא" (מנחות פ"י מ"ז). גלאנוס, בספרו De alimentorum facultabibus, כתב פרק נרחב על החיטה החד-גרגרית 22 גלנוס, מזון, חלק שלישי, עמ' 122. , והוא כותב: "היוונים מכנים חיטה חד-גרגרית zeialzea והזרים מדביקים לה שמות משלהם... כאשר הבחנתי בשדות רבים בתרס (הכוונה לתרקיה?) ובמקדוניה המכילים צמח שהן בשיבולתו והן בהופעתו הכללית דומה לחיטה החד-גרגרית (tiphe), הגדלה סביבי באסיה הקטנה, שאלתי באיזה שם מכנים האנשים שם את הצמח הזה וכולם ענו לי שהצמח כולו, כולל הגרעינים, נקרא שיפון (briza) (הוא מאיית את השם 'שיפון' ביוונית). הלחם שנעשה מצמח זה הוא שחור ואינו בעל ריח נעים, מאחר שכפי שכתב מנסתיאוס, הגרעין מכיל סיבים רבים" 23 גלנוס, מזון, חלק 3, עמ' 123; דיקשטיין, המטבח. .

26כפי שניתן לראות מן התמונות לעיל, החיטה החד-גרגרית והשיפון דומים בשיבולותיהם זה לזה וכן גם לחיטה ולשעורה. נראה כי בתקופת המשנה נקראו שני צמחים בשם "שיפון". באזורנו כינו בו ככל הנראה את החיטה החד-גרגרית, ובארצות אירופה את השיפון התרבותי. דבר דומה קרה גם למיני החיטה האחרים. גלאנוס, למשל, מנסה למיין את שמותיהם השונים של מיני החיטה שבהם השתמשו קודמיו ומבקר אותם על חוסר הדיוק באבחנה בין חיטה חד-גרגרית, חיטה דו-גרגרית וחיטת האורז 24 גלנוס, מזון, עמ' 21ב. . שמות דומים משמשים עד היום צמחים שונים.

27על פי משנתנו שיפון הוא מין שלישי של חיטה, שכן הוא משתייך לכוסמת, שאף היא מין של חיטה. במצרים, אומר פליניוס, מכינים דייסה ממין שלישי של חיטה הגדלה שם ונקראת olyra. בוסטוק, המתרגם של פליניוס לאנגלית, מציין בהערה כי olyra היא ככל הנראה החיטה החד-גרגרית 25 פליניוס, ההיסטוריה של הטבע, 18. 11. . במצרים נמצאו גרגרי חיטה חד-גרגרית משתי תקופות: מ- 2040 לפני הספירה ומ- 322 לפני הספירה 26 סיקינג וכפרס, חיטה. .

28חיטה חד-גרגרית מן התקופה הכלכוליתית נמצאה באזור הגולן ובירדן. מממצאים בוטניים מכל התקופות מגלים כי חיטה זו הייתה נפוצה ברחבי העולם הקדום. לחם שנאפה מן הקמח שהפיקו היה קל וערב לחיך.

29בתוספתא נזכר מין נוסף של דגנים, ה"קרמית" 27 תוס', פסחים פ"ב (א) הי"ז; בירו', שם, פ"ב ה"ד, כט ע"ב, ובבבלי, שם לה ע"א, יש מחלוקת על דינה של הקרמית. . במסורות תנאיות, משמו של רבי יוחנן בן נורי ומופיעות רק בתלמוד הבבלי, נוסף לרשימת הדגנים גם האורז (פסחים לה ע"א). האורז היה גידול שחדר לארץ רק בסוף ימי התנאים, ולכן טרם התגבשה תפיסה אחידה בדבר מעמדו בדיני ברכות וחמץ 28 פליקס, האורז. . הבבלי מסיק שמשנתנו אינה כרבי יוחנן בן נורי, ברם אין צורך לקבוע זאת בצורה מוחלטת. המשנה מונה את מיני החמץ המקובלים והידועים, אבל אולי היו עוד מיני חמץ נפוצים פחות, והאורז הוא אחד מהם. מכל מקום, במציאות האורז אינו מחמיץ ודעתו של רבי יוחנן בן נורי קשה. התלמוד מסביר שרבי יוחנן בן נורי וחכמים חולקים במציאות, האם האורז מחמיץ. גם העמדה זו קשה, שהרי לכאורה ניתן להכריע במציאות בקלות. דעתו של רבי יוחנן מופיעה רק בתלמוד הבבלי, בירושלמי הדיון הוא רק על הקרמית, והאורז אינו נזכר בהקשר זה. לכאורה ייתכן שבבבל לא הכירו מספיק את צמח האורז ולא יכלו לברר את השאלה האם הוא מחמיץ אם לאו. ברם הסבר זה קשה, שהרי האורז נזכר כמאכל רגיל בבבל. אולי הגיע האורז טחון והיה חשש שקמח האורז יתערבב עם קמח החיטה. מכל מקום, דעה המחילה את דיני חמץ על האורז מצאה אוזן קשבת יותר, מן הסתם, בחברה שאינה צורכת אורז דרך קבע 29 בספרות ימי הביניים מתנהלים דיונים רבים על האורז בפרט, ועל הקטניות בכלל. כידוע, חכמי אשכנז אסרו את אכילתו בפסח וחכמי המזרח התירו ואף המליצו עליו כמאכל מתאים לפסח. דיון נרחב זה חורג מתחום דיוננו. . העמדה שאורז חשוד כמחמיץ היא דעת יחיד ואף בבבל לא נהגה, ולא כאן המקום להרחיב בכך 30 מהמקורות עולה שאכלו אורז מטובל בדבש בליל הסדר, ואלו הם ה"מעדנים" הנזכרים במקורות (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"ב). בהגדות נוסח ארץ ישראל נשמרה ברכה מיוחדת בין הברכות על הירקות על אכילת מעדנים. ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ג; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 286. .

30חשוב לציין שבתלמוד הבבלי מופיעה ברייתא הבאה לפרש את סוגי הדגנים ולזהותם. צורך זה לזהות את הצמחים, ובעיקר לזהותם בשם של צמח בארמית, חוזר בפרק רבות. דומה, אפוא, שהיה לפרק מעין פירוש בוטני או מילון. לא מן הנמנע שה"מילון" היה ממש מילולי. הברייתא בבבלי מזהה " 'שיבולת שועל' – שבילי תעלא" (פסחים לה ע"א), והרי זה ממש תרגום לארמית ולא זיהוי. לאפשרות זו נשוב להלן, וריכזנו את המידע במבוא.

31הכוסמין – לדעת הכול היא חיטה דו-גרעינית 31 פליקס, כלאים, עמ' 29. , והשיפון – ראו דיוננו לעיל (איור 7).

32בטרם נמשיך שומה עלינו להתייחס למסורת אחת בירושלמי: "רבי יוסי בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על פינקסיה דרבי הלל בירבי אלס רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על כותלא דרבי הלל בירבי אלס, פילה פישונה גילבונה מילותה סרפוונה פסילתה. כיני מתניתא הלבן והשעועית" (כז ע"א). התלמוד מציג שני "מילונים", האחד נכתב על פנקס והאחר על קיר ביתו של רבי הלל. כנראה תוכנם של שני הקטעים זהה (פילה, פישונה, גילבונה וכו'). אלו זיהויים למשנתנו.

33פול = פילה

34ספיר = פישונה

35פרקדן = גילבונה

36טופח = מילותה

37פול הלבן = סרפוונה

38שעועית = פסילתה

39הירושלמי מתקן או מסביר שפול הוא פול הלבן, ומוסיף עוד דרשה לשעועית.

40הפול והספיר – במבוא עמדנו על כך שעל פנקסו של רבי הלל היה תרגום יווני לשמות אלו (ירו', פ"א ה"א, כז ע"א). לפי תרגום זה הפול (פילא) הוא הוא פול הגינה ששמר על שמו בערבית המדוברת. הספיר מזוהה ב"מילון" של רבי הלל עם "פישונה", היא פיסון ביוונית, והכוונה לאפונת הגינה 32 ראו פליקס למשנתנו. מקור שמה הלטיני, arietinum Cicer, הוא aries, ראש איל (איל – כבש זכר בוגר). לדעת פליניוס האפונה היא ממיני החִמצה, ואחד מהם הוא arietino המזכיר בצורתו ראש איל. יש שני זנים: לבנים ושחורים. יש גם "אפונת היונה", או "אפונת ונוס", שצבעה לבן בוהק, היא עגולה, חלקה וקטנה יותר מן המין הדומה לראש איל, והוא מתאר: "המין המתוק ביותר הוא זה המזכיר בטעמו את הכרשינה והמינים האדומים והשחורים מוצקים יותר מן הלבנים" (ההיסטוריה של הטבע, כרך יח, 126-124). המקורות היהודיים מזכירים ארבעה זנים: גמלונים, שחורים, לבנים ושופים, אותם הם מגדירים כשתי קבוצות שונות: השופים – מן זרעים והגמלונים – מין ירק. פליקס מאחד את האפונים הגמלונים עם השחורים, ואת השופים עם הלבנים (כלאים, עמ' 29). החלוקה למיני משנה מופיעה אצל סופרים רומיים נוספים. תודתי לטובה דיקשטיין על ההרחבה בנושא. מכל מקום, היא מקבלת את הזיהוי של האפונה עם מיני החִמצה. .

41הפורקדן – המכונה כיום בערבית ג'ילבאן. רבי נתן אב הישיבה מתרגם אל-לובאן, שהוא סוג אחר של קטניות 33 לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. , והטופח – הכוונה כנראה לסוג אחר של טופח, ואכן רוב המפרשים מסבירים שהיא ג'ילבאן 34 למסורת הזיהוי הבבלית ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. , ופליקס מזהה אותו עם טופח תרבותי או טופח החִמצה. השם היווני הנזכר בתלמוד 35 פליקס, כלאים, עמ' 41 הערה 40. , "מילוותא", הוא אולי ה- Millet (אנגלית וצרפתית), הוא הדוחן של ימינו הנזכר רבות בספרות הרומית כמקור חשוב לקטניות. כמובן מותר שפורקדן וטופח יהיו כלאיים זה בזה, ובערבית כולם מכונים ג'ילבאן. ריבוי השמות מעיד על אבחנתם של החקלאים הקדומים שידעו לתת שם נפרד לכל תת מין. איחוד גווני ביניים רבים לשם אחד מעיד על היעדר תרבות של גידול ירקות. לכל שפה יכולת משלה לאבחן אבחנות משנה, וריבוי אבחנות מעיד על מקומו של החפץ בתרבות. בערבית, למשל, עשרות כינויים לסוס, ואילו בעברית לכל הסוסים שם אחד. משנתנו מלמדת, אפוא, על תרבות גידול ירקות ועל מקומם החשוב בחקלאות ובסל המזונות 36 ראו על כך במבוא. .

42ופול [ ה ] לבן – לפי ה"מילון" הוא סרפוונה, וזהו שם מקומי שצלילו יווני והוא אינו מוכר לנו, והשעועית – לפי ה"מילון" היא פסילתא; הכוונה כמובן לשעועית הנקראת כך בשפות המערב (פסיולוס ביוונית או פסולאוס בלטינית). בירושלמי: "כיני מתניתא הלבן והשעועית אמר רבי יונה למה נקרא שמה שעועית שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מיעים" (כז ע"א). "הלבן" הוא קיצור של "פול הלבן". התלמוד מדגיש כי שני המינים הם פול לבן ושעועית. ייתכן שהירושלמי גרס במשנה רק "הלבן והשעועית".

43אינן כלאים זה בזה – המשנה אינה מגדירה באילו כלאיים היא עוסקת, ולפי פשוטה הכוונה לזריעת שני מינים זה ליד זה. על המשנה הבאה הירושלמי מביא את דברי רבי יודה (ואולי הוא רבי יודן בר מנשה): "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה שלאבטיח ומעה אחת מפיטמה שלתפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים" (ירו', שם). מבחינה מעשית הדבר אינו אפשרי, והמימרה משקפת פולקלור חקלאי ולא ראייה מדעית ביקורתית. עם זאת, המימרה מלמדת כי היו שהבינו את המשניות הראשונות של הפרק כעוסקות בכלאיים מעין אלו של איחוי. אין להסיק כי כך פירש רבי יודה, וייתכן שהוא אמר את דבריו לא כפירוש למשנה אלא בפני עצמם. אלא שלפחות העורך הציג כך את הדברים.

44בירושלמי למשנה הבאה מובאת השאלה האם כל המנויים במשנה הם זוגות זוגות, או שכל המינים המנויים במשנה הם קבוצה אחת, קבוצת הדגנים ונספחיה. התוספתא אומרת בפשטות: "כל הזוגות שמנו חכמים מין במינו אינן כלאים זה בזה, ושאר ירקות השדה וירקות הגנה מין במינו אינן כלאים זה בזה" (פ"א ה"א), ובירושלמי אלו דברי רבי יוחנן, כלומר כל צמד במשנה אינו כלאיים זה בזה אבל פורקדן ושעורה, למשל, הם כלאיים זה בזה. זה גם פשוטה של משנה. עם זאת, הירושלמי מעלה גם אפשרות אחרת: "דאמר רב חמשה ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כולם מותרין ליזרע בערוגה. ואמר הדא דרב פליגא על רבי יוחנן" (ירו', שם). אם כן לדעת רב, לפי הבנה זו של הירושלמי, כל חמשת מיני הדגן מין אחד הם, ובכך חולק רב על רבי יוחנן (ועל התוספתא). ממימרה זו מסיק התלמוד גם שהקביעה שכולם "זוגות זוגות" חלה על כל הפרק, כלומר גם על משנה

45א. בהמשך מסייגת הגמרא את המסקנה ומסיקה שכל המינים במשנה הם מין אחד, כלומר הם ירקות ומותר לזרוע אותם בערוגה אחת בצפיפות יחסית, אך לא ממש זה ליד זה 37 ראו להלן, פ"ג מ"א. .

46מהלך סוגיית הירושלמי קשה במקצת. רב דיבר על חמשת מיני הדגן בלבד, והתלמוד מסיק מכאן שהוא הדין בכל הקבוצה שבכל המשנה. ברם, דברי רב מצומצמים יותר. כך או כך, נראה שפשט המשנה הוא שכולם "זוגות זוגות". כדי להגיע למבנה ספרותי זה הוצגו הזונים כבני הזוג של החיטים, כפי שאמרנו.