משנת ארץ ישראל על משנה כלאים א:ד

1ובאילן – כלאיים של אילן. שוב הכוונה הפשוטה היא שאין לנטוע שני עצים מהמינים שהוגדרו ככלאיים זה ליד זה במרחק קצר מדי, ופרק ה מוקדש בחלקו להבהרת המרחק המותר והאסור. ברם, לפי ההלכה אין איסור לנטוע שני עצים ממינים שונים זה ליד זה 61 ראו על כך בקצרה במבוא לפירוש המשנה. . על כן יש לפרש שהמשנה עוסקת בהיבט אחר של דין כלאיים והוא הרכבה, שהיא קשירת ייחור ("רוכב") מזן אחד על קנה מזן אחר. בהרכבה כזאת לפרי המשותף 90% מתכונות הקנה ו- 10% מתכונות הבסיס. גם הירושלמי למשנה דן בדיני הרכבה ואינו מזכיר אפשרות שהמשנה עוסקת בנטיעה של עצים זה ליד זה (כז ע"א).

2האגסין והקרוסטמילין – האגס, או עוגס בתוספתא, הוא האגס שלנו (אג'אס בערבית). הקרוסטמלון הוא כנראה זן קרוב שלו. "קרוסטמלון" היא מילה יוונית שמשמעה תפוח זהב (Xrusomelon – χρωσόμηλον). מההמשך משמע שהקרוסטמלון היה הזן הטוב יותר שאת פרותיו ביקשו. בתוספתא ובירושלמי מסופר סיפור המעיד על שמירת ההלכה, ונדון בו להלן. כמו במשניות הקודמות גם כאן בירושלמי יש מחלוקת האם המשנה מנתה זוגות זוגות או שכל אלו שבמשנה הם מין אחד, ואף שאלה זו נברר להלן. בתוספתא ובירושלמי מתנהל דיון על גוי שהרכיב "הפרסק על גבי עוגס (עובש) אף על פי שאינו רשיי לעשות כן, נוטל הימנו ייחור ונוטע במקום אחר" (תוס', פ"ב הט"ו; ירו', כז ע"א). במקורות התנאיים חייבים פרות הגוי במצוות התלויות בארץ 62 ראו דיוננו במשנה, דמאי פ"ה מ"ט. , אך למשנתנו אין קשר להלכה זו, שכן היא מהלכת בדעה שהגוי חייב במצוות כלאיים באילן. "תני בשם רבי לעזר מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים, אבל לא להרביע בהמתו כלאים, ולא להרכיב אילני כלאים, למה מפני שכתוב בהן למיניהן" (ירו', כז ע"ב, ראו על כך במבוא). בהנמקה העקרונית עסקנו במבוא. מכל מקום, הדיון בברייתא זו הוא באפשרות להשתמש בייחור של הרכבת כלאיים. בוודאי הייתה זו שאלה חשובה ביישובים מעורבים, שכן החקלאי מהדר אחר עצים טובים המניבים פרי רב ושואף להרכיבם במטעו. הרושם הוא שהשאלה היא מעשית, אחרת למה נוקבת הברייתא דווקא בשמות של עצים אלו? הברייתא מעידה, אפוא, על הרכבה של פרסק באגס. הפרסק הוא האפרסק שלנו. מקור השם יווני (Persikon Melon – Mήlon Περσίκον), תפוח פרסי (או פרסי מתוק). נראה שפרי זה חדר למערב מפרס, ומכאן שמו.

3הפרישים – הפריש הוא החבוש 63 לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. . בירושלמי פירוש, או דרשה, לשם: משום "שאין לך מין אילן שהוא פריש לקדירה" (כז ע"א), כלומר זה הפרי היחיד שאין אוכלים אותו חי אלא מבושל, ובדרך כלל בישלוהו כמרכיב אחד בתבשיל מורכב. הירושלמי אף מזהה אותו עם "אספרגילין", וזהו שמו הערבי, "אספרג'ל" 64 ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א. .

4והעוזררים – וכן הנוסח ב- ן, ש. ביתר עדי הנוסח: עוזרדים 65 לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. . מקור הטעות בדמיון האותיות ד-ר, וכן להלן. העוזרר הוא העוזרד הקוצני, הוא Crataegus Azarolus, שיח קוצני שיש לו פרות 66 בבבלי, ברכות מ ע"ב: "טולשי", והמינוח אינו מסייע לנו בהבנת הצמח. ריבמ"ץ ור"א מלונדריש פירשו תפוחים שמשליכים לפני חזירים לאכילה, וכנראה כך פירשו את הנוסח חוזרר – חזיר. לחזירים, כמו לפָרות, נותנים לעתים פֵרות רקובים, והפרשנים משקפים כל אחד את מקומו ועולמו התרבותי. ומכונה בערבית "זערור". פליקס מתלבט מעט, שכן אין דמיון רב בין עץ החבוש לשיח העוזרר. ברם, כפי שכבר טענו, דומה שבתחום מחקר זה יש להיזהר מפני מדעיות יתר. חז"ל והחקלאים הקדומים הכירו את צמחי הארץ, אך לא אחת היה הידע שלהם אינטואיטיבי בלבד. במהלך פירושיו נזקק פליקס, כמו גם חוקרים אחרים, למונח "פולקלור חקלאי", כלומר הערכות שאין להן בסיס מדעי, הערכות שמדען בן זמננו מסתייג מהן, בצדק או שלא בצדק 67 דוגמה לכך היא ההכלאה בין זית לשיזף שנזכרה לעיל. . גם במקרה זה ייתכן ששני המינים אינם קרובים מבחינה בוטנית, ייתכן גם שאי אפשר להכליא ביניהם 68 ואולי באמת אין הפרות דומים לעניין כלאיים, והעוזרד רק נגרר ממשנת מעשרות. , אינן כלאים זה בזה – ומותר להרכיב ביניהם.

5התפוח והחוזרר – התפוח הוא כמובן התפוח שלנו. הנוסח "החוזרר" מופיע גם ב- ב, ז, ל; ביתר עדי הנוסח: "עוזרד". מקור הטעות שוב בדמיון האותיות ד-ר. החוזרר מכונה כיום חוזרר החורש, ופריו תפוח קטן שאינו ראוי למאכל. פליקס מניח שאם אכן זה הזיהוי הרי שהדיון בהרכבה עמו תאורטי. ייתכן שהעיסוק בשאלה נבע ממקרה שבו צמח עץ זה כעץ בר וניסו להרכיב עליו תפוח. ברם, כפי שכבר אמרנו, ייתכן שהדיון הוא תאורטי ולא מציאותי. מכוח שאלה זו מציע פליקס שאולי הכוונה לאגס הסורי. אין לשלול אפשרות זיהוי זו, אבל כאמור הטיעון "מן המציאות" אינו משכנע.

6עד כאן הרשימה במשנתנו זהה לרשימה בעוקצין פ"א מ"ו, ברם במשנת עוקצין אין סיבה דווקא לרשימה כזאת, וההלכה שם נכונה לגבי עצים רבים. לכן מסתבר שמשנת עוקצין תלויה ברשימת כלאים. עם זאת, ייתכן שגם משנת כלאים ליקטה את הרשימה ממקור ספרותי אחר, ולכן באמת הצמדים הנזכרים אינם דומים זה לזה, ולפנינו העברה טכנית שאין לנמקה בקרבה בוטנית. זו הצעה מרחיקת לכת המטילה ספק בבחירתו של העורך, עד כדי גרימה של טעות הלכתית. נראה לנו שהצעה זו מופרזת.

7הפרסקים והשקידים – פרסק הוא אפרסק, כפי שאמרנו לעיל. השקד אף הוא השקד שלנו. האפרסק אינו נזכר במקרא, ולפי שמו חדר בתקופה הרומית מפרס. השקד, לעומת זאת, הוא פרי ותיק הנזכר כבר במקרא 69 פליקס, עצי פרי, עמ' 149-143. .

8השזיפים – ברוב עדי הנוסח: "שיזפים". הכוונה לפרי הנקרא כיום שיזף. פרותיו עגולים וקטנים, אך כיום כמעט אינם משמשים למאכל (איור 11). גם בכפר הערבי המסורתי היה זה עץ בר. ייתכן שלקדמונינו היה זן שהניב פרי שהיה בעל משמעות כלכלית.

9והרימים – הבבלי מתרגם "כנדי" (ברכות מ ע"ב). כנרא או כינרא מתואר כעץ שפרותיו מתוקים: "ולמה נקרא שמא כינרת דמתיקי פירא כקלא דכינרי" 70 בבלי, מגילה ו ע"א; פליקס, עצי פרי, עמ' 184. . עץ הכינרא מתואר במקומות אחרים כעץ ענף ביותר, וכעץ שעליו ניתן לתלות אדם (בבלי, פסחים קיא ע"א; בבא בתרא מח ע"ב). הירושלמי אומר שמהרכבה של זית ושיזף יוצא רימין (כז ע"א). כל המסורות על הכלאות של שני עצים המניבים זן אחר הן אגדיות, אך המימרה העממית מעידה לא רק על חוסר הדיוק המדעי אלא על הקרבה שבין הרימין והשיזף. על קרבה זאת מעידה גם משנתנו 71 פליקס, כלאים, עמ' 97-93. . על כן שיערו חוקרים שרימין הוא שיזף הבר שפריו מתוק, והשיזף של חז"ל הוא השיזף המצוי 72 פליקס, עצי פרי, עמ' 122. . פרות שיזף הבר חמצמצים ואינם מתוקים, ואמרנו כי פרי הכינר מתואר כמתוק. ברם, בלשון חכמים "מתוק" אינו טעם אלא מצב של פרי מבושל, וניתן למתק פרי במלח או בחומץ. גם הרימין הם עצי בר כמו השיזפים. קשה להניח שטיפלו בהם ברמה כה גבוה, וכל הדיון בהרכבתם תאורטי במידה רבה.

10אפ על פי דומין זה לזה כלאים זה בזה – חז"ל אינם מגדירים במה הדמיון, ומדוע אינו מספיק. בירושלמי מופיעה מחלוקת: "כולהון זוגות זוגות, רב אמר כולהון מין אחד" (כז ע"א). בהמשך מביא התלמוד ברייתא שמקורה נעלם המזכירה מין נוסף, ומכאן שאין לכאורה במשנה חלוקה לזוגות, והתלמוד דוחה זאת משום שבאותה ברייתא המין הנוסף הוא זוג לראשון. שני המינים הם "בכאים (בכיים) והרוגיני", שניהם כמעט בלתי ידועים ממקורות אחרים. הבכאים נזכרים כידוע במקרא: "וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה, הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים. ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ, כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים" (שמואל ב ה כג-כד; דברי הימים א יד יד-טו). חז"ל פירשו כי הבכאים הם אילנות, אך אין להם זיהוי (פסיקתא רבתי, ח ל ע"ב), במדרש אחד אף מתורגמת המילה כ"אילנות" כאילו היה זה שם כללי לעצים (מדרש כונן, אוצר המדרשים, עמ' 254), וכן מתרגם התרגום הארמי. אבל תרגום השבעים תרגם apios, שמשמעו אגס. פליקס דוחה את הזיהוי 73 פליקס, עולם הצומח, עמ' 102; עצי פרי, עמ' 263. פליקס מציע ש"בכאים" הם אילת המסטיק. לפי התיאור במקרא בכאים הם צמח בר, ואילת המסטיק והאלון הם צמחי הבר הנפוצים בארץ. לאלון קראו אלון, על כן יש היגיון רב בטיעון שבכאים הם אילת המסטיק, אחרת היעדרה של זו מרשימת המינים מפתיע. בטענה שהאגס לא גדל בארץ בתקופת המקרא. ייתכן שיש ממש בטיעון, אך הוא אינו רלוונטי לשאלה לְמה קראו חכמים "בכאים"; גם אם האגס לא גדל בתקופת המקרא עדיין יכלו בעלי תרגום השבעים לפרש כך. מתרגמי תרגום השבעים סברו ש"בכאים" הם אגס והם משקפים את זמנם, והשאלה האם זיהוים נכון היא משנית. פליקס מבסס את דיונו סביב שאלת הדמיון לאגס, ברם מהתלמוד כאן לא ברור לְמה בדיוק הבכאים דומים.

11מכל מקום, העובדה ששני הצמחים אינם מוכרים ממקורות מקבילים מצביעה על כך שלא היו נפוצים, ולכן ספק רב אם הדיון בהרכבה שלהם הוא שאלה מעשית.

12לעצם השאלה של "זוגות זוגות" או מין אחד, ראינו כי שאלה זו חוזרת בכל המשניות. מן הסתם היה הדיון על משנה אחת, וממנה הועבר לאחרות.

13בתוספתא ובירושלמי מובא סיפור המעיד על קיום המצווה בחיי היום יום: "בתחום אריח היו מרכיבין תפוח על גבי אוזרד, מצאן תלמיד אחד אמר להם אסורין אתם, הלכו וקצצום, ובאו ושאלו ביבנה. אמרו יפה אמר [אותו] תלמיד (אחד). בשוקי של צפורי היו מרכיבין קרוסטמיל על גבי עוגס, מצאן תלמיד אחד, אמר להן אסורין אתם. הלכו וקצצום, באו ושאלו ביבנה. אמרו מי פגע בכם? אינו אלא מתלמידי בי רב שמיי" (תוס', פ"א ה"ג-ה"ד; ירו', כז ע"א) 74 בי רב שמיי הוא בית שמאי. . המעשה הראשון אירע בתחום אריח, היא בית ירח, ושם הרכיבו בניגוד להלכה שבמשנה, ואותו תלמיד הורה כהלכה. המעשה השני אירע בשקי – השטח המושקה של ציפורי. שם נהגו כהלכה, והתלמיד הורה שלא כדין. נמצאנו למדים שמשנתנו כבית שמאי,

14ובית הלל חולקים עליה 75 כידוע, בדרך כלל ההלכה כבית הלל וסתם המשנה כמותם. אך מצינו משניות רבות שנסתמו כבית שמאי, ומקרים שבהם מרכיבים מדעתם של בית שמאי חדרו להלכה. לרשימה ראשונית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . יתר על כן, דומה שהמשנה נוסחה בעקבות המעשה, שהרי אין זה סביר שאירעו שני מעשים בדיוק כפי הסדר של המשנה, ואם אכן אירעו המעשים המסופרים הרי שהמשנה נוסחה בעקבות המעשים ומנתה את ההלכות הנובעות מהם.

15מהמעשה אנו למדים רבות על המצב החברתי-דתי. המדובר בראשית דור יבנה. עדיין קיים תלמיד של בית שמאי, אף שבית שמאי פסקו מלפעול בדור יבנה, אך עדיין נותרו מתלמידיהם. אנשי הגליל מצטיירים כיראי שמים, אך גם כבורים במקצת. הם אינם יודעים הלכות, ואין להם חכמים משלהם. מי שמורה הלכה הם תלמידים צעירים, לא מקומיים (נודדים), אך הציבור נשמע מרצונו לפסיקתם. כריתת הרכבה של עץ משמעה נזק כספי כבד, ואף על פי כן הציבור נענה. לא מן הנמנע שהמעשה שייך לתקופה שבה החלה תרבות ההרכבות, ועל כן לא היה הנושא מוכר לחקלאים הלכה למעשה. עוד אנו שומעים על נוהג מקובל לעלות ולשאול שאלות הלכתיות ביבנה. לנוהג זה של עלייה, אולי במועדי עלייה לרגל, מקבילה נוספת (תוס', פרה פ"ז [ו] ה"ד, עמ' 636).