משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ט:ט

1הלבדים – בד צמר שאינו ארוג אלא כבוש (felt), ואם טרף לתוך הצמר פשתן, אסורין – משום כלאיים. אמנם הלבדים אינם טוויים וארוגים אך הם אסורים, מפני שהן שועים – חלקים. אמנם במשנה הקודמת שנינו שאין כלאיים אלא בדבר שהוא שוע, טווי ונוז (אריג), אך בסוגיית הבבלי במסכת נדה סא ע"ב הסביר מר זוטרא שמן התורה אין כלאיים אלא בבד שיש בו שלושה דברים אלו, אך מדברי סופרים איסור כלאיים נוהג אף באחד משלושה אלה. במדרש נאמר: "אין לו אלא בגד מנין לרבות את הלבדים תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז" (ספרא קדושים, פרק ד הי"ח, פט ע"ב). מסתבר כי המדרש בא ללמדנו ששוע, טווי ונוז, כל אחד בפני עצמו, אסור בכלאיים. במיוחד משתמעים הדברים מן הספרי: "הלבדים אסורים משום כלאים אף על פי שאין בהם משום אריג, יש בהם משום שוע" (ספרי דברים, רלב, עמ' 265).

2פיף של צמר בשל פשתן אסור – לפנינו בדפוסים: "פיו", אך כמעט בכל הנוסחאות והראשונים: "פיף" 35 ב, ג6, ג8, ג9, ג17, ו, ז, ט, כ, ל, מ, נ, ן, ס, פ. . רבו הפירושים למילה זו שאינה חוזרת בספרות חז"ל, ואין בידי המפרשים לא מסורת ולא ראיה לפירושם. בגמר האריגה של צמר צריך לסגור את האריגה כדי שהחוטים לא ייפרמו, והמשנה מלמדתנו אולי שאין לתת פשתן על הפיף, על הפה של הצמר, מפני שהן חוזרין באריג – ואולי יש קשר בין המילה "פיף" לאמור במדרש: "כשהאשה האורגת בבגד חוטין כפולין הם נקראות אפפון" (מדרש תהלים, יח י, ע ע"א), וזו מילה ביוונית, שמשמעה חוטי חיזוק. על כן לכאורה אין הם חלק מהאריג אלא רק כתוספת לו, ואף על פי כן הדבר אסור.

3רבי יוסה אומר משיחות של ארגמן – רצועות של צמר הצבוע בצבע ארגמן העשויות לחגור סביב הבגד, אסורות – לחגור על בגד של פשתן, מפני שהוא מולל – תופר את המשיחות תפירה קלה, עד שלא קושר – לפני שהוא קושר את המשיחות. בירושלמי נאמר: "משיחות שלארגמן אסורות. אית תניי תני מותרות. מאן דאמר אסורות כגון אילין טרסייה דהוא מכפת ביה. מאן דאמר מותרות [כגון אילין פיסקיא] דהוא שנץ גרמיה והיא נחתא ליה" (לב ע"ד) 36 = יש תנאים ששונים מותרות. מי שאומר אסורות כגון אלו רצועות הסנדל שהן כפותות (קבועות) בו ומי שאומר מותרות כגון אלו הרצועות שהוא אינו קושר אותה (נותן לה לגלוש כשנץ) והיא (הסנדל) יורדת לו. . ההוספה היא על פי דברי רבי זעירא לעיל, ה"ד 37 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 99. , והפירוש של "טרסייה" מסתבר מהלכה אחרת: "סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו" (תוס', שבת פי"ב הי"ד) 38 וראו ליברמן בפירושו לתוספתא שבת, עמ' 196. . אם כן, תרסית היא מעין חוט המשמש להידוק הסנדל, והוא מחובר לגוף הסנדל באוזן שהיא לולאה המחוברת לסנדל ובה משחילים את התרסית. תרסית כזאת מותר שתהא כלאיים, כי אינה בבחינת בגד.

4לא יקשור סרט שלצמר ושלפשתן לחגור בו את מותניו אף על פי שהרצועה – של עור, באמצע – בין הצמר והפשתן אמנם מפסקת רצועה של עור. רצועה סתם בספרות התנאית והאמוראית היא רצועה של עור (משנה, מכות פ"ג מי"ב).

5קדמונינו השתמשו רק מעט בעור לביגוד, ואנו שומעים רק מעט על בגד של עור. הסיבה לכך פשוטה, הבשר היה נדיר וממילא גם שחיטה הייתה מועטת, והיצע העור מצומצם. השתמשו בעור לתעשיית נעלים, תיקים ובגדים מיוחדים. דומה שאביזר הביגוד הנפוץ ביותר היה הרצועה שבה הלקו ובה חגרו סביב הגוף 39 לסיכום לא מלא של העדויות ראו כהן, עור. , ובה קשרו בהמות בית או תרנגולים.

6מפרשי המשנה נחלקו האם האיסור הוא מפני שהוא קושר את שני הקצוות שהאחד מהם הוא של צמר והאחר של פשתים, או שצמר ופשתן המחוברים על ידי דבר אחר אף הם כלאיים 40 ראו דברי הר"ש למשנתנו ופירוש רבנו הלל לספרי, פיסקא רל ב, צז ע"ב, ודברי רבנו עובדיה מברטנורא. . משנתנו ערוכה בשינוי מה של לשון בספרי דברים: "מנין שלא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אף על פי שהרצועה באמצע, תלמוד לומר יחדיו מכל מקום כשתמצא אומר השק והקופה מצרפים אל הכלאים" (פיסקא רלב, עמ' 265). מן הספרי עולה במפורש שצמר ופשתים מצטרפים לכלאיים על ידי דבר אחר, וכך נתפרשה ההלכה שבמשנתנו בספרי 41 כך פירשו את המשנה ואת הספרי כמה מרבותינו הראשונים. ראו ליברמן בפירושו, עמ' 661. . הלכה זו עולה אף מדברי התוספתא: "אבל העושה חלוק של צמר הגמלים כולו, וכולו צמר הארנבים, וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחר של פשתן, אסור" (פ"ה הי"ב) 42 וראו דבריו של בעל מלאכת שלמה למשנתנו. . הלכה זו במשנתנו שנויה בסתם, וייתכן שהיא המשך דברי רבי יוסי 43 כך סבור בעל ספר יראים, סימן שלג, עמ' 372. . בתוספתא (פ"ה הכ"ב) ובספרי הדברים אמורים בשם רבי חנניה בן גמליאל.