משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ד:ג

1הנוטל זיתים מן המעטן – המשנה במנחות מתארת את סדר עבודת הזית, ומחלקת את השמנים היוצאים מהזיתים לפי טיבם: "שלשה זיתים ובהן שלשה שלשה שמנים. 1. הזית הראשון מגרגרו בראש הזית, וכותש, ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר סביבות הסל, זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר באבנים, זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. 2. הזית השני מגרגרו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר סביבות הסל, זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר באבנים, זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. 3. הזית השלישי עוטנו בתוך הבית עד שילקה, ומעלהו ומנגבו בראש הגג. וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר סביבות הסל, זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר באבנים זה שני, חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות" (פ"ח מ"ד).

2את הזיתים הראשונים מגרגרים בראש הזית; "גרגור" הוא, אפוא, פעולת הקטיף עצמה, שטיחת הזיתים לייבוש. טוחנים ("כותש") ומניחים בעקל ("סל"). אחר כך מגיע שלב הטעינה (הלחיצה) הנעשה באחת השיטות. אנו מכירים שיטות מספר של לחיצה וסחיטה. המשותף לרובן (חוץ מהשיטה החמישית) הוא קורה ארוכה שבסיסה בחור בקיר והקצה השני חופשי, ומרכז הקורה לוחץ על הזיתים. כוח הלחץ נקבע לפי המשקל שעל קצה הקורה, משקל המוכפל לפי חוקי המנוף. אנו מכירים חמש צורות לחיצה:

31. לחיצה על ידי קורה בלבד.

42. לחיצה על ידי קורה שאליה נקשרו אבנים או משקולות (איור 31).

53. מעל קצה הקורה מתקן לחיצה ובו בורג שאִפשר הכבדה אטית של הקורה).

64. הכבדה על ידי משקולות הקשורות לקצה הקורה ומתקן המחבר את המשקולות לקורה. סיבוב המתקן אִפשר הכבדת הלחץ על הקורה.

75. מתקן שיש בו בורג והוא לוחץ ישירות על הזיתים. הבורג דומה לזה שבשיטה שלוש, אלא שאין שם קורה כלל.

8המשך העבודה זהה. את הזיתים האחרונים אין מגרגרים אלא "עוטנים", כלומר מרכזים בערמה גדולה בבית. ביתר בירור מופיעים הדברים במקבילה למשנה במדרש ההלכה: "...הזית השלישי עוטנו בבית הבד עד שילקה, ומעלהו ועושהו תמרה בראש הגג, כונסן לבית, וטוחנן בריחים. ונותנן בסלים, וטוענן בקורה. והיוצא מהם ראשון, פורקן וטוחנן שניה היוצא מהם שני, חזר וטחן וטען זה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות" (ספרא, אמור פרשה יג ה"א-ה"ג). אם כן, השלבים הם עטינה בבית או בבית הבד לריכוך הזיתים, העלאה לראש הגג להמשך הריכוך ואולי גם לייבוש, ואחר כך שלב הטחינה.

9לסיכום המשנה, לפנינו שלושה סוגי זיתים:

101. הנכתשים מיד;

112. המושהים בגג;

123. המושהים בבית ואחר כך בגג,

13וכן שלושה שלבי הנפקת שמן, בכל אחד משלושת סוגי הזיתים:

141. מהטחינה הראשונה (או מכתישה ידנית);

152. מטעינה (לחיצה) ראשונה;

163. מלחיצה שנייה.

17לפנינו, אפוא, תשעה שלבים היוצרים שמן בחמש איכויות שונות.

18המעטן הוא שלב המקביל לריכוז הערמה: "לקחו גדיש של תבואה, ועביט של ענבים, ומעוטן של זתים..." (תוס', דמאי פ"ו הי"א 18 ראו עוד תוס', פ"ג הי"ג; חלה פ"ב ה"ה; שביעית פ"ד הי"ט. ) במקביל הוא גם השלב הראשון של תהליך הכבישה (תוס', שביעית פ"ד הי"ט ומקבילות).

19ממשנתנו ברור שבמעטן מצויים עדיין הזיתים השלמים, מכל מקום ראינו שתנאים נחלקו מתי גמר מלאכה (חובת מעשרות) של זיתים. היו שהקדימו אותו לשלב הטחינה והיו שאיחרו אותו עד שירד השמן לעוקה (ראו פירושנו לעיל פ"א מ"ז). משנתנו מניחה שהזיתים במעטן טרם עושרו, ומותר לעשרם רק בשלב מאוחר יותר.

20טובל אחד אחד במלח ואוכל – הזית עדיין פטור ממעשר וטבילתו במלח אינה נחשבת למליחת הזית, זו שבמשנה הקודמת נקבע שהיא טובלת למעשרות. למעשה זו חזרה על דין "המטבל" שנשנה במשנה הקודמת, ושם נקבע שפטור ממעשרות. אבל הדין נשנה בשל ההמשך. הירושלמי (נא ע"ב) מדגיש שכאן אין המשנה חוששת שמא יחשבו עוברי אורח שהוא אוכל ללא מעשרות. בכך חולקת משנתנו על רב (לעיל פ"ג ה"א, נ ע"ב). ברם, שם מדובר במעביר תאנים מהשדה לבית והאכילה היא בחצר בנוכחות זרים, ואילו כאן בשדה אין חשש שאחרים יראו זאת. אמנם, בספרות חז"ל ידוע הכלל שכל מה שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים. כלל זה מקובל בתלמוד הבבלי, הוא שנוי גם במסורת ארץ ישראל בשם רב הבבלי, אבל חכמי ארץ ישראל כנראה הסתייגו ממנו. מכל מקום, אין לו הד בספרות התנאית 19 ראו בהרחבה בפירושנו לשבת פכ"ב מ"ד. .

21ואם מלח ונתן לפניו חייב – אם מלח כמה זיתים יש בכך מעין "צירוף" במשמעותו במשניות הקודמות (לעיל פ"ג מ"ח ועוד). הירושלמי מדגיש שצריך את שילובם של שני מרכיבים אלו, גם צירוף וגם טבילה במלח, ושניהם יחד "טובלים" למעשרות.

22רבי אליעזר אומר מן המעטן [ ה ] טהור חייב – מעטן שטרם נטמא. ברור שרבי אליעזר סבור שגמר המלאכה של זיתים הוא עוד לפני הכנסת העיסה למעטן, אחרת אי אפשר לדבר על מעטן טהור או טמא. עם זאת, גם רבי אליעזר מכיר במצב שהמעטן כבר נגמרה מלאכתו והוא טמא או טהור, אבל טרם הפרישו ממנו מעשרות. אמנם בתיאוריה גמר מלאכה לעניין טהרה הוא גמר מלאכה לעניין מעשרות, אבל בפועל כנראה לא הקפידו על זהות זו. ייתכן שהציבור לא הפריש מעשרות מיד עם חובת המעשרות 20 על כך ראו במבוא למסכת. , או שאולי אפילו חכמים הפרידו בין גמר מלאכה לעניין אחד לבין גמר מלאכה לעניין אחר.

23מן הטמא פטור מפני שהוא מחזיר את המותר – במשנתנו עולה אבחנה בין מצב שיש בו חשש שיחזיר לבין מצב שאין בו חשש כזה. אם יחזיר את המותר, הרי שהוא פטור ממעשרות, שכן הוא ירים אותם יחד עם המעשרות של כל התוצרת. אין טעם להרים כמות קטנה (מזערית) כבר בשלב המוקדם, וניתן להמתין עם הפרשת המעשרות. אבל אם המעטן טהור, הבעל יימנע מלהחזיר את העודף שכן הוא חושש שמא מה שלקח נטמא, על כן עליו להפריש מעשרות ממה שלקח. רבי אליעזר סבור שמעט הזיתים שלקח חייבים במעשר, שכן המעטן הוא כבר גמר מלאכה, אבל אם המעטן טמא אפשר לדחות את הפרשת המעשרות ולקיחת מעט פרי אינה בבחינת גמר מלאכה שלו.

24בדברי רבי אליעזר עולה האבחנה שהמעטן נחשב גמר מלאכה לעניין טומאה וטהרה, אך לא לעניין מעשרות. אם לקח מעט זיתים במגמה להפיק מהם שמן ולהטביל בו ירקות אין בכך גמר מלאכה, אבל אם יש חשש שלא יחזיר את הפרות העודפים שנשארו שלמים זה נחשב לגמר מלאכה, שהרי ברור שהבעל מתכוון לאכול את הזיתים טחונים (לא להמתין לעצירת השמן). על כן גמר המלאכה של הזיתים הללו הוא כשל זיתים שלמים והטחינה היא גמר העיבוד, ולא כשל שמן, ששם רק הפקת השמן ממש היא גמר מלאכה.

25בתוספתא כאילו נמשך הוויכוח בין חכמים לרבי אליעזר: "אמרו לפני רבי ליעזר אף על פי שמחזירן למעטין הזה הרי הוא מחזירן למעטן אחר (טהור)" (פ"ג ה"ז). אם כן, כולם מסכימים על עיקרון ההחזרה, והוויכוח הוא רק בדבר האפשרות להחזיר למעטן אחר. הירושלמי מפתח את הטיעון ומסביר שהבעיה היא כשיש לו מעטן טהור ולחברו טמא (נא ע"ב). מדברי חכמים עולה התמונה הידועה שבעל הבית הוא עם הארץ אבל רוצה להרים את תרומתו בטהרה. תמונת מצב זו עולה גם מעדויות אחרות 21 ראו במבוא למסכת. . עוד אנו שומעים מהירושלמי שמדובר בשדה וכל חקלאי עוטן את זיתיו לחוד, ולהן נברר מציאות זו.

26משנתנו מדברת על מי שעוטן זיתים בשדה, ואולי גם מתכונן לבצע את המשך עצירת השמן בשדה. את בתי הבד הקדומים ניתן למצוא בעיקר בעיירות ובתחומי היישוב או בשוליו, אבל לעתים אנו מוצאים בתי בד גם בשדה. אלו בתי בד שלמים, וכל תהליך עצירת השמן התבצע בהם. דומה שמשנתנו מעלה מציאות שונה במקצת. במשנתנו מדובר על בעל בית העוטן את זיתיו, כלומר טוחן אותם בשדה ומכניסם למעטן, אך אין אזכור של בית הבד, ואולי התכונן בעל הבית להעביר את זיתיו עטונים לבית הבד שבתחום היישוב. ברחבי הארץ אנו מוצאים לעתים קרובות מתקן פריכה ("ים וממל" 22 למונחים ראו לעיל פירושנו לפ"א מ"ז. ) בשדה במשטח בלתי מקורה, ואי אפשר לזהות עדות למתקני לחיצה ליד מתקן הפריכה. אדרבה, השטח מסביב סלעי ובלתי בנוי. חוקר חשוב אחד הציע שמתקן כזה שימש לא לעצירת שמן (פריכת זיתים) אלא לטחינת גרעיני שעורה ולתעשיית הגריסים (הבורגול). הוא אישש את מסקנתו בעזרת עדויות אתנו-ארכאולוגיות, כלומר עדויות על מתקנים דומים לשימוש זה בכפר המסורתי בתורכיה 23 עיטם, בורגול. איננו מקבלים סברה זו. . הקושי בהסבר זה הוא בכך שהיינו מצפים למצוא מתקן לטחינת גרעיני דגנים במקום הצריכה, כלומר במקום יישוב, ולא בשדה.

27ייתכן שמשנתנו מאפשרת פתרון שונה. מתקני פריכה אלו נועדו אכן לפריכת זיתים, אך עצירת השמן התבצעה בבית הבד ביישוב. בעל הבית היה מעוניין לבצע את העבודה בשדה משום שכך חסך בעלות ההובלה, שכן לזיתים הפרוכים נפח פחוּת בהרבה מלזיתים חיים. יתר על כן, בעל הבית רצה להיות בשדהו בעונה הבוערת זמן רב ככל האפשר, ובעתות הקיץ התגורר בשדה בסוכה, במגדל או במערה. בעונה זו היה לו זמן פנוי בשדה, אך הוא נשאר בחוץ כדי לשמור על יבולו. את עודפי הזמן ניצל החקלאי לעיבוד ראשוני של השמן. פריכת הזיתים היא תהליך זול וקל ואותו ביצע בשדה, במתקן פריכה פשוט. כבישת השמן דורשת מכשור כבד הרבה יותר, ואותה ביצע בבית הבד המשוכלל יחסית שביישוב.