משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ד:ה

1המקלף בשעורים מקלף אחת אחת ואוכל – קילוף הוא מעין עיבוד, וכמו המלחת זיתים במשנה ג אם אכל מהם אחת אחת פטור, ואם קילף ונתן לתוך ידו חייב – אם צירף חייב. "אחת אחת" הוא לאו דווקא, וראינו לעיל שיש תנאים הסבורים שהוא הדין אם אכל שלוש, ארבע או אפילו תשע תאנים יחד, והוא הדין בשעורים.

2המולל מלילות שלחיטין מפנה 27 כמעט בכל עדי הנוסח מנפה, וב- ש מנפח. ומיד ליד ואוכל – מלילה היא פריכת הגרעין ביד כדי לנפות את הגבעול ולפצח את הגרעין. עושים זאת לגרעינים לחים בצעירותם. גרעינים קשים אינם טעימים ללא אפייה או הבהוב. מותר לאכול מהם בדרך זאת אחת אחת. הוא מולל ביד אחת ואוכל מיד. מיד ליד הוא בניגוד למולל בחיקו, ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב – יש בכך משום צירוף וחייב במעשר. לכאורה הכוונה שבורר בידו, ברם "חיק" אינו "יד", ואי אפשר לברור בחיק. על כן יש היגיון בטיעונו של ברנד ש"חיקו" הוא סוג כלי. מדרש אחר מדבר על החזקת הנר בפנס (פנאס) או בחיקו. ברור ש"חיקו" אינו חלק מגוף האדם, ואי אפשר להחזיק בו נר 28 ברנד, כלי חרס, עמ' שס, הערה 273א; תוס', ברכות פ"ה (ו) הל"א, ומקבילות. . אם כן, החיק עשוי לשמש לנר ולברירת קטניות. לפי הסבר זה נראה אפוא שהיה זה טס שטוח שעליו ניתן להניח את הנר או לפרוס קטניות. עם כל זאת, קשה להוציא את המשפט מפשוטו ומפשטם של מקורות רבים שבהם סתם "חיק" הוא חיקו של אדם, כמו ששנינו לעיל (פ"ג מ"ח). מכל מקום, גם במשנתנו וגם במשנת ביצה (פ"א מ"ח) ברירה בחיק היא ברירה רגילה.

3להלן מתחילה המשנה עניין חדש. במשנה הראשונה במסכת נקבע שמה שאינו אוכל אין מעשרים ממנו, ועתה המשנה מבררת סוגי ירקות שאינם אוכל ממש. בשלב גידול מסוים הם נחשבים לאוכל ובמשנהו לזרע, או שהם פסולים לאכילה.

4כיסבר שזרעה לזרע ירקה פטור – כוסבר הוא ירק המשמש לתבלין. הוא ספק "נשמר" והיו מקומות שראו בו צמח שאינו נשמר, לכן הוא חייב במעשרות רק מספק (ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א). זרע הכוסבר פטור ממעשרות משום שאינו אוכל והוא בבחינת זרעוני גינה שאינם נאכלים ופטורים ממעשרות (להלן פ"ה מ"ח). אם הכוסבר נזרע לשם זרע, אפילו אכל מהירק, כלומר מהעלים הירוקים, ותיבל בהם את מאכלו – אינו חייב לעשר, שכן זרעו שלא לשם אוכל, וכנראה גם העלים לא נחשבו למזון מובהק.

5זרקה לירק מיתעשרת זרע וירק – אם זרע את הכוסבר לשם מזון חייב לעשר אפילו את הזרע. אם כן, מה שקובע את הגדרת החיוב הוא מטרת הזריעה ולא צורת הניצול של הירק.

6רבי אליעזר אומר השבת מיתעשרת זרע וירק וזירים – השֶבֶת הוא עשב-ירק שהשתמשו בו לטיבול ותוספת למזון, Anetum graveolens בלטינית 29 פליקס, החקלאות, עמ' 137. , והוא דומה לכוסבר 30 ראו פליקס על אתר. . לצמח שימושים שונים ולכן יש להפריש ממנו מעשרות בכל אחד מהמצבים המתוארים, ומכל אחד מחלקי הפרי; כל אחד מהם ניתן לשימוש בשלב אחר של הגידול. הזרע הוא גם פרי השבת. זירים הם מונח קבוע לענפים רכים, כלומר לגבעול הצמח, שבהיותו ירוק ניתן להשתמש בו לתיבול, וירק הם העלים. ייתכן שהכוונה במשנה שיש להפריש ממנו בכל שלושת המצבים, או להפך, שיש להפריש באחד מהם בלבד, ויש להבין את האות וי"ו לא כחיבור אלא כברירה: או מזרע או מירק או מזירים. מכל מקום, במשנתנו ברור שמפרישים מעשרות משבת, והשאלה רק באיזה מצב גידול חייבים בכך. במקבילות מצינו את השבת כצמח שאולי פטור ממעשרות, והדברים תלויים כנראה בזני המשנה של הצמח. בברית החדשה מוצגים הסופרים והפרושים כמי שמעשרים "את המנתה ואת השבת ואת הכמון", ובמקבילה בלוקס מנתה, פיגם וירק, ואינם ממלאים את מצוות החסד והאמונה 31 מתי כג 23; לוקס יא 42. במתי הירקות הם: κυµινον, ανητον, ηδυοµον ובלוקס λαξανον, πηγανον (hduomon) – מנתה, פיגם וירק. המתרגם הסורי מתרגם את ηδυοµον כנגעה, את ανητον כ- שבתא ואת הפיגם שבלוקס כ-פגנא. . הווה אומר, המחבר הכיר נוהג לעשר את המנתה, השבת והכמון, אך ראה בכך מצווה קלה, בבחינת חומרה בלבד. בקיאותם ההלכתית של מחברי האוונגליונים לא הייתה אולי מלאה, והם אינם מייצגים את הרובד המלומד בעולמם של חכמים, אך הם מייצגים תפיסות עממיות.

7מתוך קבוצה זו הנזכרת בלוקס הכמון חייב במעשרות ללא עוררין, וכנראה היה יקר. חלק מהכמון בשוק היה יבוא (משנה, דמאי פ"ב מ"א; תרומות פ"י מ"ד). החרדל חייב במעשר, אך במקורות מצויים רמזים להקלות מסוימות ולפטור של חלק מצמחי החרדל ממעשרות (משנה, שביעית פ"ב מ"ט; להלן מ"ו; תוס', פ"ג ה"ז), ובעיקר עדות שלעתים היה החרדל צמח הפקר (משנה, שביעית שם). לעומת זאת הפיגם פטור ממעשרות (משנה, שם פ"ט מ"א). השבת חייב במעשרות, אך, כאמור, אולי לא על כל חלקי הצמח (תוס', שביעית פ"ב ה"ז). הבבלי קובע שיש שני מיני שבת, האחד מוצר חקלאי בר מכירה והאחר אינו למכירה ולכן אין לקנותו בכסף מעשר שני (בבלי, נידה נא ע"ב). אם כן, הנוסח של לוקס מדויק ומתאים להלכה יותר מזה של מתי.

8וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד – על הגרגר אומר רבי מאיר: "אורות... זה גרגיר. אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן אורות שמאירות את העינים. אמר רב הונא המוצא גרגיר אם יכול לאכלו אוכלו ואם לאו מעבירו על גבי עיניו" (בבלי, יומא יח ע"ב). אורות הן "אֹרֹת" הנזכרות כצמח בר במקרא (מלכים ב ד לט), ובתקופת חז"ל נחשב אפוא לצמח תרבות הנשמר וחייב במעשרות 32 ראו פליקס, הצומח, עמ' 190. . מקובל לזהותו עם Eruca Sativa שהוא צמח תבלין ממשפחת המצליבים. שימושו העיקרי לתבלין, והשתמשו בו גם לרפואה. כן שנינו: "זרע גרגיר למאי חזי? (למה הוא ראוי?) – אמר רבי יוחנן: שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין 33 תבלין הפלפל מוכר היה כבר בימי התנאים (כגון ביצה פ"ב מ"ח-מ"ט; עדיות פ"ג מי"ב ועוד), ורבי יוחנן מבטא מסורת קדומה, או שהוא מתאר נוהג של פשוטי עם שקניית הפלפל הייתה יקרה מדי עבורם. , שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי" (בבלי, עירובין כח ע"ב). בתחום הרפואה שימש לטיפולי עיניים ופגעים אחרים 34 אבות דרבי נתן, נו"ב פמ"ח, עמ' 132; בבלי, שבת קט ע"א. פליקס מביא לכך סדרת מקבילות מהספרות היוונית. . למרות מה שמשתמע מדברי הבבלי אין ספק שגם בימי חז"ל השתמשו בגרגיר, ומכל מקום הוא חייב במעשרות.

9השחלים נזכר לעתים קרובות עם הגרגר, וגם הוא צמח תבלין ששימש גם לרפואה 35 ייחסו לשחלים סגולה להרבות זרע. ראו אבות דרבי נתן, נו"ב פמ"ח, עמ' 132; בבלי, ברכות נז ע"ב; יומא יח ע"ב; מט ע"א ועוד, וראו ההערה הבאה. . את הגרעין (זרעון) שחקו 36 תוס', פ"ג ה"ב; ירו', ביצה פ"א ה"ט, סא ע"א ועוד. , ולעתים הכינו מהגרעין הכתוש משקה ששימש לתיבול או לרפואה. הבבלי ביומא מט ע"א דן בשאלה אם מותר לשחוק ולשתות שחלים כרפואה בשבת, ומשמע שם שעיקר השימוש בו לרפואה. בסוגיה אחרת דנים בתבלינים שונים המשמשים לצונן ולחמים, ומסופר על בני ציפורי שנהגו להטיל גרגיר בתבשיל שהכינו מערב שבת (בבלי, עבודה זרה סז ע"א).

10שחלים וגרגיר מתעשרים זרע וירק, ולכך מקבילות נוספות (תוס', פ"ז ה"ז; שביעית פ"ב ה"ט), אך רק במשנתנו נאמר שרק הם מתעשרים זרע וירק. בתוספתא גם נאמר שהוא הדין בחרדל 37 תוס', פ"ג ה"ט; החרדל הוא ירק שהכינו ממנו טיבול חריף, Sinapis arvensis בלטינית, ועד היום משתמשים בו למטרה זו. . ואכן, גם בחרדל אפשר להשתמש בעלים ואפשר לשחוק את הזרעונים ולהכין מהם תבלין 38 ירו', ביצה פ"א ה"ט, סא ע"א ועוד. .

11אם כן, כמה דעות במשנה. האחת היא שרק שחלים וגרגיר מתעשרים זרע וירק, תנא קמא אומר שגם הכוסבר מתעשר זרע וירק והתוספתא מזכירה גם את החרדל שמתעשר כן (פ"ג ה"ז). בסוגיה לעניין אחר מביא הירושלמי ברייתא שגם פול הלבן מתעשר זרע וירק (שביעית פ"ב ה"ח, לד ע"א). הפול הלבן יידון להלן במשנה הבאה. שם אין שימוש במינוח "זרע וירק", אך מובאים עוד גידולים המתעשרים באחת משתי צורות, ושם גם רבי עקיבא חולק ומהלך בשיטתם של "חכמים" המצמצמים את מספר המקרים של מעשרות כפולים.

12הכלל ההלכתי ברור: מה שיש לו שימוש מקובל ושינה משימושו מתעשר רק לפי השימוש הקבוע ובטלה דעתו אצל כל אדם (בבלי, עירובין כח ע"א), ומה שיש לו שימוש רגיל כפול מתעשר זרע וירק, או אף זרע, ירק וזירים. הסבר זה רמוז גם בירושלמי (פ"א ה"א, מח ע"ד, ועל כך להלן).

13במקבילות למשנה יש מרכיב נוסף בהכרעה ההלכתית והוא המרכיב של "חישב עליו", כלומר מעמדו ההלכתי של הצמח נקבע לפי הייעוד שהועיד לו בעליו. אם חישב עליו לזרע מתעשר רק לזרע ואם חישב עליו לירק מתעשר רק לירק, או לזרע ולירק (תלוי כנראה בשימוש הרגיל של הצמח: "כסבר שזרעה לזרע וחשב עליה לירק מתעשרת זרע וירק... נהגו בירקות התיר (לזרע) דברי רבי ליעזר" (תוס', פ"ג ה"ז). דברי רבי אליעזר נתפסים כהיתר, והציבור נהג לפיו. רק לפי ההסבר המוצע המשלב את המרכיב של "חישב עליו" דברי רבי אליעזר הם היתר. בירושלמי נאמר שמי שנהג כרבי אליעזר הוא לא כל הציבור אלא רק "נהגין בביתניין בירקו בהיתר דברי רבי ליעזר" (נא סע"ב). ביתניין הוא אזור הבשן, ושם נהגו כרבי אליעזר.

14בירושלמי מוסיף חזקיה שיש סימנים חיצוניים לכך ש"באה במחשבת ירק" 39 ירו', נא ע"ב: "כיון שלקט ממנה שתים שלש מודייות", וראו פירושו של פליקס על אתר. , או מחשבת זרע. הווה אומר, הירושלמי הבין שהשבת או השחלים מתעשרים או זרע או ירק, והדבר תלוי בדעתו של החקלאי לשם מה זרע את הצמח. הוא רשאי לשנות את דעתו, אך רק שינוי קבוע, כלומר ייעוד הצמח למטרה מסוימת משנה את ההלכה. אם סתם ליקט צמח אחד למטרה שונה ממטרתו אין בכך כדי לשנות את מעמדו לעניין מעשרות, וכן אומר הירושלמי במפורש: "תני שבת שזרעה לזרע, מתעשרת זרע, ואינה מתעשרת ירק. זרע לירק, מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין. זרעה לזירין, מתעשרת זרע וירק וזירין. ותנינן, אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגר בלבד" (נא ע"ב, וכן בהמשך שם), וממשיך התלמוד להבהיר: "כיני מתניתא, אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שיחליים וגרגר בלבד". אם כן, מחשבת הזריעה (הייעוד) קובעת, אך ניתן לשנות את הייעוד על ידי מעשה המצביע על כך. כן מוסיף הירושלמי שגם מועדי הזריעה מהווים ביטוי לייעוד הצמח.