משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:ח

1כפי שנראה בפירושנו המשנה עוסקת בחובת מעשרות של פֵרות חוץ לארץ 36 הרמב"ם ואחרים פירשו שהמשנה מונה מינים שאינם ראויים לאכילה, כמו בהמשך המשנה. ברם, הסבר זה עומד בניגוד להסבר הירושלמי כאן ובדמאי פ"ב ה"א, כב ע"א. הרא"ש בחכמתו ניסה ליישב את שני הפירושים והסביר כי מינים אלו נחותים ומשום שספק אם גדלו בארץ לא החמירו בהם חכמים. ברם, אם הם מינים נחותים לשם מה מייבאים אותם מרחוק? יתר על כן, גם הסבר זה עומד בניגוד לדברי הירושלמי והתוספתא שיצוטטו בסוף פירושנו לחלק הראשון של המשנה. . למשנה ברור שפֵרות חוץ לארץ פטורים ממעשרות, והשאלה היא אילו מינים הם בוודאי יבוא ואילו יש חשש שמא גדלו בארץ: "פירות לא הילכו בהן חכמים לא אחר הטעם, ולא אחר הריח, ולא אחר המראה, ולא אחר הדמים, אלא אחר הרוב בלבד" (תוס', פ"ג הט"ז). אם רוב הפֵרות מיובאים הרי שסתם פרי נחשב למותר, אלא אם כן ידוע במפורש שגדל בארץ.

2המשנה משקפת כלכלת שוק, המינים נקנים בשוק ומוצאם אינו ברור. תוצרת יבוא מצויה בשווקי הארץ ואפילו אינה מוצגת בבירור כיבוא. עד כאן החצי הראשון של המשנה. החצי השני עוסק בשאלה דומה. המשנה מניחה שזרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים ממעשרות, ושואלת את עצמה מהם אותם זרעוני גינה. יש להניח שהמשנה על שני חלקיה לוקטה ממקור קדום בשביל הסיפא המתקשרת למשנה א, ולמעשה מציגה את הכלל המהווה תשתית למשנה א. אגב הסיפא הובאה גם הרישא שאינה קשורה לעניינו של הפרק.

3שום בעל [ י ] בכי – לפי ההקשר ברור שהוא שום שיובא מהמקום הקרוי עד היום בעל בק 37 רוב המפרשים פירשו שנקרא כך על שם מקומו, והרמב"ם פירש שזהו בצל חריף הגורם לבכי של המטפל בו. , צפונית מערבית לדמשק בסוריה. בתקופה הרומית שכנה כאן עיר חשובה, "הליופוליס", שנחשבה לעיר קודש קדם-הלניסטית, אך המשיכה לתפקד תחת התרבות ההלניסטית ועבדו בה אלילים מ'מוצא מזרחי שמי'. התוספתא והתלמוד מגדירים את סימניו החקלאיים של שום זה: "אי זו שום בעל בכי כל שאין לו אלא דור 38 בירושלמי (נב ע"א) "חור", אבל הרש"ס גורס "דור". אחד מקיף את העמוד" (תוס', פ"ג הט"ו). הכוונה שאין לשום שיניים אלא גלד אחד, כמו בצל. ייתכן שזהו "תומא יחידאה" (שום יחיד – בבלי, גיטין סט ע"א), או אולי הכוונה לשום בעל שיניים גדולות במיוחד שמספרן קטן מאלו של שום רגיל 39 פליקס, על אתר. . בתוספתא מסופר: "חילפתא בן קוינא אומר שום בעל בכי טמא, מפני שמרבצין עליו במים, ואחר כך קולעין אותו. אמרו חכמים אם כן יהא טמא לחילפתא בן קוינא וטהור לכל ישראל" (מכשירין פ"ג ה"ג, עמ' 675). בהקשר שם מדובר על גידולי יבוא, והחכם סבור שהוא מוכשר לקבל טומאה משום שבמולדתו לפני הקליעה מרבצים עליו מים. מכל מקום משמע שהוא נמכר בארץ כשהוא קלוע, כפי שמקובל היה למכור שום בכפר הערבי המסורתי ובשווקים מסורתיים במזרח עד היום. לדעת חכמים אין זו הרטבה, אולי משום שהיא נעשית עוד לפני גמר המלאכה (הקליעה).

4ובצל שלרכפא – רכפה היא כנראה רשפה (סרגיופוליס) שבצפון סוריה. בתוספתא מובא תיאור הצמח: "אי זהו בצל של רכפה כל שאין עוקצן מעוך לתוכו, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לו [אלא] קליפה אחת" (פ"ד הט"ו). אם כן, זהו בצל נטול קליפות או שיש לו עוקץ בולט.

5והגריסים הקילקים – גריסים שהגיעו מקילקיה שבדרום אסיה הקטנה (כיום בתחום תורכיה). גם כאן התוספתא מסבירה: "אלו הן גריסין הקלקין אלגוסין המרובעין. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך מרובע מששת ימי בראשית" (שם, שם). בירושלמי המילה "אלגוסין" חסרה, בנוסח הדפוס של התוספתא "אילו גסין", ואולי זו הגרסה המקורית. הכוונה לעדשים גדולות שצורתן אליפטית פחות משל עדשים רגילות. נראה שגם תנא קמא לא התכוון לעדשים מרובעות ממש. רבן שמעון בן גמליאל מעיר שדבר מרובע אינו צומח בדרך הטבע, וכפי שהסברנו גם תנא קמא אינו מתכוון לחלוק על קביעה זו. אכן ספק אם רבן שמעון בן גמליאל מגיב על דברי תנא קמא, וייתכן שהוא אומר דבר בפני עצמו. הירושלמי מסביר שהחכם התכוון ל"אין לך מרובע בבריות", כלומר בין בני האדם והחיות, ואכן בהקשר זה מופיעים דבריו בשתי סוגיות אחרות (ירו', נדרים פ"ג ה"ב, לז ע"ד; שבועות פ"ג ה"ט, לט ע"ד). הירושלמי תמה על ההגדרה של הגריס כמרובע, כאן ובמשנת נגעים (פ"ח מ"א). לאחר ציטוט דברי רבן שמעון בן גמליאל מקשה רבי ברכיה: "והתנינן 'גופה שלבהרת כגריס האיטלקי מרובע', אמר רבי ביסנא כל גרמא דא דלית הוא מרובע, ולמה תנינן מרובע? ירבענה הוא..." (ירו', נדרים פ"ג ה"ב, לז ע"ד). אם כן, הגריס הקיליקי איננו מרובע, אבל בהרת שמטמאת היא רק כזאת שהיא גדולה מספיק שהגריס ייכנס לתוך המרובע של הבהרת. גם הבהרת איננה מרובעת בהכרח, אבל הכוהן מחשב כאילו היא מרובעת ואת גודל הריבוע שגריס ייכנס לתוכו. חז"ל גם הכירו את היחסים המספריים בין מרובע לעיגול (עירובין פ"ה מ"א; אהלות פי"ב מ"ו), והחישוב השיטתי בנושא היה מוכר להם.

6מכל מקום, הכלל של רבן שמעון בן גמליאל נכון באופן כללי. ריבונו של עולם (הטבע) לא יצר בעולמו ריבועים אלא גופים דמויי עיגול או אליפסה. הירושלמי (נב ע"א) מחפש חריגים מכלל זה, ושוב גם רבן שמעון בן גמליאל לא התכוון לכך שאין אפשרות שיהיה משהו מרובע בטבע, ויד ה' לא תקצר, אלא שאין זה מנהגו של עולם. במקרה זה, אם אכן אמר רבן שמעון בן גמליאל את דבריו בהקשר של משנת נגעים הרי שהוא חולק על תנא קמא ומסתפק בבהרת בגודל גריס רגיל. העברת המשפט לתוספתא מעשרות היא העברה טכנית של משפט שלא בהקשרו המקורי. זו תופעה נדירה למדי במקורות תנאיים.

7ועדשים המצריות – והתוספתא: "אלו הן עדשין מצריים אילו שגלגליהן חדין רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין בו צרור" (פ"ג הט"ו). "צרור" הוא אבן, ואזי הכוונה לאבנים קטנות הנתפסות בשורשי העדשה. ברור שעדשה שהובאה מחוץ לארץ הובאה ללא עפר הנתפס בשורשיה, אם כי אולי לעתים נדירות נותרה אבן בשורשים. אבל כוונת התוספתא שלעדשה ציצת שורשים העשויה לתפוס אבן.

8רבי מאיר אומר אף הקרקס – בתוספתא (פ"ג הט"ו): "קלקס". זיהויו אינו ברור, והדמיון בינו לבין הגריס ה"קילקי" רב. בתוספתא מובא ההסבר: "שעקסיהן קטנים והלקטיהן מרובין" (שם). במקום אחר מתואר הקלקס כצמח שעליו גדולים, והוא צמח בר שצבאים אוכלים ממנו (ירו', שביעית פ"ב ה"י, לד ע"ב). על סמך תיאור זה מציע פליקס לזהותו עם צמח קולקס הקדמונים (Colocasia Antiquorum), והדברים נראים. עוד נאמר שהוא נאכל כמות שהוא ומופיע יחד עם הלוף (ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ג).

9בירושלמי בסוגיה אחרת נאמר: "רבי יצחק בן חקולא ורבי יהושע בן לוי תרויהון אמרין קולקס לירק, ולמעשרות, ולשביעית, ולפיאה, ולבכורים 40 רק פרי משבעת המינים חייב בביכורים, ועל כן עלינו להבין כי מצוות ביכורים נגררה כאן אגב המצוות האחרות. , ולנדרים צריכה" (פאה פ"א ה"ד, טז ע"ג; נדרים פ"ז ה"א, מ ע"ב). אם כן, האמוראים קובעים שיש ספק אם הקולקס חייב בכל המצוות התלויות בארץ. ודאי שמדובר בקולקס הגדל בארץ, והשאלה היא האם החקלאי המגדל אותו חייב במעשרות, שהרי אם הוא בשוק אין כל מקום לדיון על חובת פאה. לפי ההקשר שם מדובר על ירק (או ספק ירק) שאין לקיטתו כאחת, ויבול כזה פטור ממעשרות ומפאה. אם הוא גם פטור משביעית משמע שהוא ספק אוכל, ולכן גם הנודר מהירק או מהאוכל מותר בקלקס. דומה שהמימרה בירושלמי פאה היא כדעת תנא קמא כאן, ומכל מקום בימי האמוראים הפך כבר הקלקס לגידול ארץ-ישראלי מצד אחד, אבל גם לגידול זניח שאין מתחשבים בו מצד אחר. גם מסוגיית הירושלמי בשביעית מובן שהקולקס הוא צמח בר ומאכל בהמה בלבד, וכן יוצא מסוגיה אחרת בירושלמי 41 ירו', פסחים פ"ד ה"ד, לא ע"א, שם מובא הקולקס כדוגמה לירק חסר ערך שאפילו אותו אין למכור לגוי. . לא כאן המקום לבירור תולדות הכלכלה בארץ ישראל, אך כבר הערנו שבימי האמוראים חל שיפור במצב הכלכלי של הארץ, וכנראה גם מגוון הירקות גדל.

10רבי יוסה אומר אף הקוטנים – זיהוים אינו ברור, ואין אלו הקוטעים שהם גבעולי חיטים שנקטעו במהלך העבודה (לעיל מ"ד).

11פטורין מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית – המוצא בשוק מירקות אלו רשאי להניח בוודאות שהם תוצרת חוץ ולכן פטורים ממעשרות, ובשנת שביעית הם ירקות שגדלו בחוץ לארץ. אמנם רק רבי יהודה הנשיא הוא שהתיר לייבא ירקות מחוץ לארץ 42 ירו', שביעית פ"ו ה"ד, לו ע"ד, וראו פירושנו למשנה זו; ספראי, שביעית, עמ' 32 (בימי הבית, עמ' 452). , אבל הירקות הנזכרים הם ירקות יבשים וייתכן שיובאו עוד לפני שביעית. בנוסף לכך קיימת האפשרות שלא הכול שמעו על התקנה שלא לייבא ירקות, והירקות שבמשנה יובאו באיסור.

12במקביל לתוספתא שציטטנו מצויות הגדרות דומות בירושלמי: "אי זהו שום בעל ביכי? כל שאין לו אלא חור אחד מקיף את העמוד. אמר רבן שמעון בן גמליאל כל שאין לו אלא קליפה אחת. אי זהו בצל שלרכפה? כל שעוקצו נמעך לתוכו, רבן גמליאל אומר כל שאין לו אירס. אילו הן גריסין הקילקין? אילו המרובעין, תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מרובע מששת ימי בראשית" (נב ע"א). המילים הן אותן מילים, אלא שפעם אחת מה שבתוספתא מתואר כגידול אחד מתואר בירושלמי כגידול אחר, כמובהר בטבלה:

13תיאורי הגידולים שבמשנה

14דומה שהמשפט של רבן שמעון בן גמליאל המתאים יותר לבצל הועבר בירושלמי לשום, כפי שהירושלמי הסביר שדברי רבן שמעון בן גמליאל הועברו לתוספתא והוצאו על ידי כך מהקשרם המקורי.

15כל המינים הנזכרים הם מינים שיש כמותם בארץ ישראל. ודאי שהארץ ייצרה בצלים, שום או גריסים, אבל היו אלו זנים שונים במקצת. למרות זאת היה ייבוא משמעותי של מינים אלו, וזו עדות חשובה לפריחת המסחר בין ערי סוריה ומצרים לבין ערי ארץ ישראל.

16בירושלמי מוצע הסבר להלכה במשנה: "המינין הללו על ידי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל צרכו חכמים ליתן להן סימן" (דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ב). יש מינים הדומים למינים הללו שהם תוצרת הארץ ולכן צריכים היו חכמים למנות את הרשימה, ואולי גם לתאר את המינים כמו בתוספתא ובירושלמי.

17בתוספתא הנוסח הפוך: "כגון אילו שהוצרכו חכמים ליתן בהן סימן. לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל אבל האלרסין, וההפרסקין, והאצטרבילין, לא צרכו ליתן בהן סימן, לפי שכיוצא בהן בארץ ישראל" (פ"ג הט"ז). להבדל זה בין הברייתות נדרש גם התלמוד הירושלמי למשנת דמאי (פ"ב מ"א). בסופו של דבר ההסבר פשוט: אלו שאינם בשווקי הארץ צריכים היו חכמים להסביר כיצד הם נראים. מאידך גיסא, אלו שאינם גדלים בארץ פשוט שהם באים מחוץ לארץ, ואלו שיש כמותם גדלים בארץ צריכים חכמים להסביר במדויק מה נאסר (הגדל בארץ) ומה מותר (הגדל בחוץ לארץ).

18זרע לוף העליון – ללוף ולכל צמחי הפקעת מחזור זרעים מורכב. ללוף זרעים המצויים בתפרחת, ניתן לזרוע אותם ומהם יצמח צמח שיש לו פקעת ועלים. את העלים ניתן לתלוש ולאכול, ואת הפקעת לבשל ולאכול. ניתן גם לשתול את הפקעת בשנה הבאה, ואז יצמח ממנה גבעול ובראשו תפרחת הזרעים. הפקעת היא זרע לוף תחתון, והיא בבחינת זרעוני גינה הנאכלים, ובה דנו בראשית הפרק, "העוקר שתלים", וכן בהמשך משנתנו. אבל זרע הלוף העליון הם הזרעים שבתפרחת שאינם נאכלים. פליקס פירש שהכוונה אינה לזרעים אלא לפֵרות היושבים על קצה התפרחת 43 פליקס, מעשרות, פ"א ה"א. .

19זרע כרישים – כריש או כרישה או קפלוט הוא צמח דמוי בצל, זרע בצלים – הבצל הוא צמח הפקעת המפורסם הנפוץ ביותר, ואת מחזור הצמח שלו תיארנו לעיל, זרע לפת וצנונת ושאר זירעוני גנה שאינן נאכלים – כל הזרעים שהם אינם אוכל כשלעצמם ואין אוכלים מהם כרגיל. בהגדרה זו נכללים גם זרעים הנאכלים בשעת הדחק.

20פטורין מן המעשרות – במשנה הראשונה במסכת נקבע שכל מה שאינו אוכל אין מעשרים ממנו. הדוגמאות שניתנות במדרשים לכלל זה הן זרעוני גינה שאינם נאכלים: "זרע הארץ – לרבות שום, ושחליים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת, וצנונות, ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלים? תלמוד לומר מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ" 44 ספרא בחוקותי, פרק יב ה"ט, קטו ע"א; ספרי, דברים קה, עמ' 165; ירו', פ"א ה"א, מח ע"ג, ועוד. . מה שבמשנה הוא כלל משפטי שיש לו נימוק הגיוני מופיע במדרש כדרשה. אין אלו ניגודי עמדות, אלא אסמכתא להיגיון המשפטי בפסוק מכתבי הקודש.

21ונלקחין מכל אדן 45 בכל מסורות הנוסח המושפעות מהתלמוד הבבלי "אדם", וכן הכתיב כידוע בעברית בת זמננו. בכתב יד קופמן לעתים נשמרה דרך הביטוי המקורית של ארץ ישראל ולעתים טושטשה בהשפעת התרבות היהודית של תפוצת בבל. בשביעית – מה שאינו אוכל אינו חייב בשביעית 46 ראו פירושנו לעיל פ"א מ"א ולשביעית פ"ז מ"א. , ממילא אין דין שביעית חל עליו ומותר לקנותו בשביעית או לקבלו במתנה, ואין לחשוש שמא גדל באיסור (משנה, שביעית פ"ט מ"א). הרמב"ם הגביל את ההלכה לעם הארץ שאינו חשוד על השביעית (הלכות שמיטה ויובל פ"ח הי"ד). פירושו זה מושפע מעמדת הבבלי שעם הארץ חשוד על שביעית. אבל במקורות ארץ ישראל עם הארץ אינו בהכרח חשוד על השביעית, אדרבה, עושה רושם שמספרם של החשודים על השביעית רב יותר ממספר עמי הארץ. בכל הספֵרות התנאית אין שתי רמות של החשודים על השביעית. יתר על כן, אם אכן גידולים אלו אינם אוכל אין שביעית חלה עליהם ומותר למכרם, וכן פירשו ראשונים כר"ש ואחרים. עם זאת, כבר הירושלמי מצמצם את ההלכה למי שחשוד על שביעית ולא למי שמוכר שביעית בוודאי. כלומר, במינים אלו הקלו ולא החמירו על ספקם, ומותר לקנותם מסתם אדם. אבל אם הם גדלו בשביעית, או שהמוכר הוא סוחר שביעית ידוע, אין לקנות ממנו, כלומר שביעית חלה עליהם. זו "פרשנות יוצרת" של המשנה המוציאה אותה מפשטה ומבטאת שינוי בתפיסה ההלכתית של האמוראים.

22בתוספתא מוזכרים מינים נוספים: "ושאר זרעוני גנה – כגון זרע קשואין, ודלועין, וזרע לפת, וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית. רבי יהודה אומר לא אמרו אלא זרעוני גנה בלבד. רבי יוסה אומר אף זרעוני שדה, כגון זרע אסטיס ובקיא" (פ"ג הט"ז). לא נמסר טעמו של רבי יהודה המדגיש שרק בזרעוני גינה מדובר (זרעי תרבות). מבחינת המשנה ניתן היה להבין שזרעוני גינה הם דוגמה החלה על כל הזרעים, אדרבה, בדרך כלל צמחי גינה חייבים במעשרות, ושביעית יותר מצמחי שדה שהם צמחי בר. האיסטיס הוא מין מצמחי הצבע והבקיה דומה לכרשינים ושייכת לסוג הקטניות, Vicia בלטינית. הירושלמי מסביר: "זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא – הא ביקיא עצמה לא" (נב ע"א). פליקס מסביר שזרעי הבקיה ראויים למאכל אדם, אבל מגדלים אותה לשחת לבהמות, ומכאן המחלוקת. כלומר, המחלוקת היא על צמחי שדה שהזרעונים שלהם ראויים למאכל ולא הגידול כולו, והוא הדין באיסטיס.

23אלא שכל ההסבר קשה. הרי האיסטיס נמנה במפורש עם אלו שיש להם שביעית לכל דבר (משנה, שביעית פ"ז מ"א). זאת ועוד: לימוד הירושלמי הוא "זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא – הא ביקיא עצמה לא", ולימוד זה בא להוכיח את המשפט "ביקייא נלקחת מכל אדם בשביעית" (שם), אם כן בקיה אינה בכלל החייבים בשביעית, וזרעה חייב בשביעית. מכאן יש להבין שאיסטיס ובקיה הם מינים שזרעיהם ראויים למאכל והם אינם ראויים לכך. אלא שעדיין קשה, שהרי האיסטיס חייב בשביעית.

24אם בקיה היא כאיסטיס (תוספתא) הרי שגם עליה חלים דיני שביעית. ואכן בברייתא אחרת נקבע שהבקיה מיטמאת טומאת אוכלין. יש שם מחלוקת על הכרשינים, אך הבקיה לדעת הכול מיטמאת טומאת אוכלין (תוס', עוקצין פ"ג הי"ד, עמ' 689). בתוספתא שם טוען רבי יהודה בתוקף שכל מה שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין (שם הי"ג), ורבי שמעון טוען שלא תמיד הדבר כן, ועל כך מגיב רבי יהודה בחריפות "כפרתם בהלכה", אבל על הבקיה אין הם חולקים, כמשתמע שם. אם כן, אין מנוס מלהגיה בירושלמי ולגרוס "ביקייא אינה נלקחת מכל אדן בשביעית", והתלמוד מוסיף ומוכיח זאת מכך שגם הזרע שלה מותר בשביעית, וזאת לפי פירושנו ש"נלקחים מכל אדם" משום שהם היתר גמור.

25בסוגיה אחרת שנינו: "מפני מה לא גזרו על הבקייה? במנעליהן יצאת עמהן מאלכסנדריאה. אימתי גזרו על הכרשינין? רבי יוסי אומר בימי רעבון, רבי חנניה בשם רבי בימי דוד. אמרין היא הדא היא הדא" (אמרו היא זו היא זו, ששני ההסברים חד הם – ירו', חלה פ"ד הי"א, ס ע"ב). הדיון נסוב על התוספתא בעוקצין שכבר הבאנו (פ"ג הי"ג-הי"ד, עמ' 689) שיש בה מחלוקת על דינם של כרשינים, ונאמר שהבקיה נלקחת מכל אדם. התלמוד כאן מכיר בכך שגזרו על הכרשינים, כלומר כרבי יהודה, אבל לא גזרו על הבקיה. הגזרה על הכרשינים הייתה בשנת רעב שבה אכלו אנשים אוכל של בהמות, אבל על הבקיה לא גזרו משום שבזמן יצאת מצרים יצאה עמם בעפר נעליהם, כלומר נחשבה לעפר ולא לאוכל. חכמים ידעו כמובן שבזמן יציאת מצרים אלכסנדריה טרם הוקמה וטרם נקראה על שמו של אלכסנדר מוקדון, אך אלכסנדריה היא פשוט ביטוי מקביל למצרים.

26אם כן, הבקיה פטורה ממעשרות ומן הסתם גם משביעית, בניגוד לתוספתא עוקצין. יש, אפוא, מחלוקת על דינה, בדומה להלכה על הכרשינים, ואין זה תימה שהתוספתא למשנתנו (פ"ג הט"ז) והתוספתא בעוקצין סוברות שבקיה חייבת במעשרות ושביעית והירושלמי כאן ובמסכת חלה סבור שבקיה פטורה ממצוות אלו.

27אגב דיון זה אנו רואים עד כמה אין הכללים המשפטיים אחידים. לא תמיד טומאת אוכלין היא כמעשרות ושביעית, ואף אין אחידות ביחס לגידולי ביניים.

28אפ על פי – ברוב עדי הנוסח הכתיב הוא "שאף על פי". הרש"ס גורס "ואף על פי", שכן זה עניין חדש. אבל אין צורך בתיקון הנוסח משום שהאותיות וי"ו החיבור ושי"ן מתחלפות, ולכך עשרות רבות של דוגמאות 47 אונא, וו שין. .

29שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו – "אביהם" הוא הזרע שממנו נזרעו המינים הללו. באופן כללי אין לזרוע תרומה, יש לתנה לכוהן והכוהן אמור לאכול אותה ולא להשתמש בה שימוש נחות יותר. הזורע תרומה במזיד יהפוך, ובשוגג מותר לו לקיימה. היבול הוא במצב ביניים בין תרומה לחולין, ודיניו נדונו במסכת תרומות (משנה, תרומות פ"ט מ"א-מ"ד). רוב המינים המנויים במשנה הם כאלה שאינם אוכל כלל, ואלו גם "אביהם" אינו יכול להיות תרומה. אבל בצמחי פקעת ייתכן מצב שהזרע יהיה תרומה והם עצמם אינם ראויים למאכל, ובכך עוסקת המשנה.