משנת ארץ ישראל על משנה מדות ג:ד

1אחד אבני הכבש אחד אבני המזבח מבקעת בית כרם – את בקעת בית הכרם יש לחפש מעל המקדש, כך שניתן יהיה לגלגל ממנה אבנים. ואכן חוקרי המקרא מזהים את בקעת בית הכרם כאתר הקדום של רמת רחל. בקעת בית הכרם היא אזור שכונת תלפיות, או אפילו אפשר לזהותה עם אזור הרכס, מול מלון מוריה, שבשוליו נמצאה מחצבה קדומה מסוף ימי בית שני. [ ו ] חופרין למטה מן הבתולה – הבבלי מסביר מהי בתולת הקרקע: "תנו רבנן: איזוהי בתולת קרקע – כל שמעלה רשושין ואין עפרה תיחוח. נמצא בה חרס, בידוע שנעבדה. צונמא הרי זו בתולת קרקע" (נדה ח ע"ב). אם כן, מדובר בשטח שלא עובד כי הוא סלעי.

2ומביאין משם אבנים שלימות שלא הונף עליהן ברזל – אבנים שלמות כאלה הן נדירות. באזורים הרריים ניתן למצוא אבנים שלא נעקרו בברזל, אך לא בכמויות גדולות, והן על פני השטח. אבנים קטנות על פני השטח כמובן תדירות הרבה יותר. הדרישה במשנה היא לסלק את כל העפר, ואז מגיעים אל סלע האם. בסלע האם כמעט אי אפשר למצוא אבנים מנותקות, שהרי הסלע הוא אחיד. הדרישות במשנה נראות אפוא סותרות זו את זו, ולכן תאורטיות ובלתי מעשיות. מכל מקום, לפי המשנה כל מחצבות הענק סביבות ירושלים שבהן נחצבו גושי סלע אדירים נועדו לחומות ולבניין ההיכל, אבל למזבח ליקטו אבני שדה מסלע האם. לכן גם סיידו (טייחו) את המזבח, כדי שמבחוץ ייראה נאה, שהברזל פוסל – את אבני המזבח, בנגיעה – ככתוב בתורה "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ כב). כן מתואר המקדש הראשון: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" (מלכים א ו ז). אלא שבספר מלכים מדובר באבנים טבעיות בכל המקדש, ולא רק במזבח. יש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין ההגדרה של אבני בתולה לבין אבנים שלמות. בהרי ירושלים מתחת לאדמה המעובדת מצוי סלע; מי שרוצה לנתק ממנו אבן חייב להשתמש באחת משיטות החציבה. כנגד זה אבני השדה מצויות, אך אינן בחזקת "בתולה" ואינן גדולות מספיק. התקווה למציאת אבנים שלא הונף עליהן ברזל היא בלתי מציאותית. לפנינו אפוא שוב יסוד תאורטי-אוטופיסטי ולא מציאות רֵאלית. הוא הדין בשמיר הנזכר להלן, שבוודאי לא שימש במציאות של בית שני.

3ובפיגמה בכל דבר – אם חפץ כלשהו, גם שאיננו ברזל, פגם במזבח, הרי המזבח נפסל.

4ניפגמה אחת מהן היא פסולה וכולם כשירות – יש להוציא אבן זאת ממקומה.

5מלבנים – מנקים במים רותחים, ואולי גם מסיידים בלבן, אותו פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג – למועד העלייה לרגל, שהמזבח ייראה מהודר לחג, וההיכל פעם אחת בפסח – את כל הבניין. אנו עדים כיום למבנים ישנים המכוסים בפיח, ערפיח, או סתם צבע שחור, וכתוצאה מכך הם משחירים ונראים דהויים וישנים. המזבח צוחצח והיה כחדש. צחצוח וניקוי פעם בשנה הם אחזקה ברמה גבוהה ביותר.

6רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה – בסמרטוט רטוב, מפני הדמין – מפני הדם והלכלוך שנצבר על האבנים.

7לא היו שדין אותו בכפיס שלברזל שמא יגע ויפסול – את המזבח בנגיעה. כאמור לעיל החמירו חכמים וקבעו שלא רק עיבוד בברזל פוסל את האבנים, אלא גם נגיעה. קשה לדעת האם זו מסורת על נוהגי המקדש, או פרי מחשבתם של חכמים כיצד ראוי לנהוג. מכל מקום, המסורות השונות מצטרפות לתחומים נוספים שבהם הזיכרון ההיסטורי לא שימר תמונה אחידה. כולם יודעים שהמזבח היה נקי ומהודר, אבל נחלקו בשאלה כיצד בוצע הדבר (או כיצד יהיה צורך לבצעו בעתיד).

8שהברזל נברא לקצר ימיו שלאדם והמזבח להאריך ימיו שלאדם אינו [ בא ] בדין שינוף – שיונף, המקצר על המאריך – זה הסבר רעיוני לפסוק המפורש בתורה.

9לכאורה לפנינו הלכה הנובעת ישירות מהפסוק, ברם כפירוש לתורה היא מעוררת קשיים. המדובר במזבח אדמה ולא במזבח במשכן. המדרש אף מגדיר שמדובר במזבח נחושת מלא אדמה, והרי זה איננו המזבח במשכן או במקדש (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו יא, עמ' 242). אבל בהמשך המדרש שם מופיעות דרשות המסבות פסוק זה למזבח העולה שבמקדש. רבי ישמעאל מגדיר את המזבח שעליו מדובר כ"רשות", אבל גם כחובה 11 מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו יא, עמ' 243. "רשות" בלשון חכמים היא מנהג ראוי ורצוי, ולא אפשרות. . רבי ישמעאל, או עורך המדרש, מגדיר זאת שהרשות היא רשות לשנות, לבנות מלבנים ולא מאבנים, ורואה בכך היתר סוחף לשנות מכלי המקדש. על שינוי כלי המקדש השני עמדנו לעיל.

10הדרשה במשנה היא דרשתו של רבי שמעון בן אלעזר, ולרבן יוחנן בן זכאי מיוחסת דרשה אחרת: "רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כז ו), אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות, ולא שומעות, ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאיש בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה כמה שלא תבואהו פורענות" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו יא, עמ' 342 12 ובנוסח שונה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ כב, עמ' 157. ). שתי הדרשות מדגישות שמזבח וברזל נועדים לייעודים נפרדים. דרשות אלו מופיעות גם במקבילות (שמחות פ"ח הט"ז, עמ' 167; תנחומא, יתרו יז). לכאורה הפסוק מספר מלכים מרחיב את האיסור להשתמש בברזל על כל ההיכל, אבל התנאים פירשו אותו אחרת. רבי יהודה טוען שהאבן נחתכה בעזרת השמיר הפלאי 13 אולי הוא תיאור אגדי של היהלום. : "רבי נחמיה אומר מגוררות במגרה היו מבחוץ, שנאמר 'כל אלה אבנים יקרות במדת גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ', מה תלמוד לומר 'מבית ומחוץ', בבית לא היו נשמעין אלא מתקנין אותן מבחוץ ומכניסין אותן לפנים. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו" (תוס', סוטה פט"ו ה"א). אם כן, לדעת רבי נחמיה מקדש שלמה נבנה מאבנים מסותתות אלא שהסיתות נעשה מחוץ למקדש. איננו יודעים האם בכך פירש (דרש) את הפסוק ממלכים בלבד, או שמא החיל את פרשנותו גם על אבני המזבח. רבי יהודה מסכים עמו אלא שסבור שהסיתות נעשה בדרך אחרת, אבל האבנים היו אבני גזית מסותתות.

11אשר לשמיר. לדעתנו אין לזהות אותו עם חומר קיים (יהלום), זו אגדה והרוצה להאמין יאמין. אבל מכל מקום לא שמענו על השמיר כחומר מציאותי בימי בית שני.

12אם כן, את הפסוקים ניתן לפרש בדרכים שונות כך שלא יחולו על מזבח המקדש. הדרשה במכילתא דרבי ישמעאל מתירה לשנות את חומרי המזבח וחומרי כלים אחרים. כל המקורות הללו מעוררים ספק האם התיאור שבמשנה אכן משקף את המזבח במקדש בית ראשון, ואפשר שלפחות בחלק מהתקופות נבנה המזבח מאבנים מסותתות. אם אכן היה גבוה 10 אמות הרי שספק רב אם ניתן להקים מבנה כזה מאבנים בלתי מסותתות.

13עוד מן הראוי להעיר שדרכו של עולם שהאבנים סותתו באזור המחצבה. עדות לכך יש בתשלילים של אבני המחצבה שבהם ניכר שהאבנים שהוצאו היו כבר מסותתות. יתר על כן, באזור המחצבות נמצאו שרידי עמודים, אבנים מסותתות וכן ערמות של שבבי אבן שהוסרו בתהליך הסיתות. אם כן, הסיתות נעשה באמת מחוץ למקדש. אשר לאבני החומה, נשמרה עדות מעניינת של אבנים שסותתו סופית רק באתר הבנייה. כך, למשל, נמצאה אבן באתרה, משובצת בחומת המתחם המערבית, שסיתותה טרם הושלם. סיתות במקום הבנייה פתר בעיה לוגיסטית שרבות התחבטו בה החוקרים. אבני החומה הגיעו לעתים למשקל עשרות טונות. לכאורה אי אפשר היה להניח את האבנים בדיוק אבן על אבן. אם האבנים הוחזקו בחבלים הרי שהחבלים היו נלכדים בין האבנים ומותירים שרידים, או שלפחות היו מפריעים ומונעים את האפשרות להניח אבן על אבן. אחת השיטות בעולם הקדום הייתה להותיר באבן זיזים (בדופני האבנים) שאליהם נקשרו החבלים. בשלב שני סותתו האבנים והוחלקו למשעי בתחום הבנייה, לאחר שהונחו זו על זו באופן גס.

14במקרה זה של המקדש אנו שומעים על טכניקה זו במפורש: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק ראשי כלונסאות היו בהר הבית, שעליהן אומנין יושבין ושפין את האבנים. ולא חשו להם חכמים משום טומאה" (תוס', כלים בבא בתרא פ"ב ה"ב, עמ' 591). אם כן, האבנים הונחו על הנדבך לפני הסיתות הסופי ואז הושען עליהן כלונס (מוט עץ רחב) ובראשו ישב הסתת וסיתת את האבן. הכלונס לא נחשב למושב קבוע ולא קיבל טומאה; אף על פי שזה היה הנוהג במקדש, הוא לא נחשב לנוהג קבוע במדינה כולה.