משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ד:ו

1המודר הנייה מחבירו – כמו במשניות הקודמות, לא ישאילנו ולא ישאל ממנו – השאלת חפץ היא מתן הנאה מוחשית ואסורה, אף שהוא מחזיר את החפץ, שהרי יש לו טובת הנאה ישירה. לא נאמר דבר על שכירת חפץ, ונדון בכך להלן.

2ולא ילוונו ולא ילווה ממנו – כדלעיל, ולא ימכור לו [ ו ] לא ייקח ממנו – כל מכירה יש בה הנאה. במשנה לעיל (פ"ג מי"א) הובא היתר אחר, למכור בפחות משוויו ולקנות ביותר משוויו. פתרון זה הותר רק במקרה שנדר מכל בני האדם, וכך נוצר מצב קשה במיוחד שאותו נודר מנותק מכל בני אנוש. אבל אם נדר מאדם אחד, הרי שפשוט הוא שיימנע מקשרי מסחר עמו. בפרק הבא (מ"א) יידון מצב שבו אין הנודרים יכולים להימנע מקשרי מסחר הדדיים.

3אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנוייה – בשוליים נכתב בידי המעתיק הראשון יאמר במקום ה"אמר" השני, והוא טעות, לכל היותר צריך היה להיות "ואמר". השאלת פרה איננה רק מעשה חסד אלא מרכיב מההוויה החקלאית. לא לכל חקלאי הייתה פרה, ואף אם הייתה לו פרה לא תמיד עמד לרשותו צמד פרות, ומעשה החריש התנהל, בדרך כלל, על ידי צמד. מבחינה כלכלית טהורה לא כדאי היה לכל חקלאי בודד להחזיק את כל אמצעי התשתית הנדרשים, שכן עבודת החריש תופסת רק פרק זמן קצר מתוך השנה החקלאית. על כן הייתה השאלה הדדית תופעה נפוצה, ואירוע כזה נזכר בעשרות מקורות הלכתיים. במסגרת זו נסתפק בברייתא אחת: "אומר אדם לחבירו ילך חמורי עמך היום, ושלך עמי למחר. תחרוש פרתי עמך [היום, ושלך עמי למחר. אבל לא יאמר לו חמורי עמך היום למזרח, ושלך עמי למחר למערב. החרש פרתי עמך היום] במזרח, ושלך עמי למחר במערב. ואם היה שכר שוה הרי זה מותר" (תוס', בבא מציעא פ"ו הי"ד). הברייתא מתארת השאלה הדדית של בהמות עבודה במסגרת של סיוע הדדי. נראה שתופעה זו של סיוע, על בסיס כלכלי וחברתי, הייתה תדירה ביותר.

4אמר קונם שדי שני חורש בה לעולם – המבקש מתרגז על הסירוב ונודר שלא יחרוש לעולם את השדה. התרגזות כזאת אפשרית ומובנת רק על רקע ההנחה שמקובל להשאיל את הפרה, וסירוב כזה הוא הפרה של הקוד החברתי הבלתי כתוב. אפשר גם להבין שהמסרב מחזק ומנמק את סירובו ואומר שהפרה אינה פנויה, ואם היא פנויה הוא נודר שלא יחרוש לעולם.

5אם היה דרכו לחרוש הוא [ אסור , וכל אדם מותרין . ואם אין דרכו לחרוש בו הוא וכל ] וכל אדם אסורין – הכתוב בסוגריים נוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים. עם זאת, בקריאה שוטפת של הנוסף נוצרה הכפלה, "וכל וכל". המשנה מבחינה בין שני מצבים, הראשון ש"דרכו לחרוש", כלומר מדובר בחקלאי זעיר החורש בעצמו, ואם נדר שלא יחרוש הרי שאדם אחר רשאי לחרוש בשבילו. אבל אם מדובר בחקלאי אמיד המעסיק שכירים כחורשים, הרי שהנדר הוא שהשדה לא ייחרש (לא בידיו ולא על ידי פועל שלו). שני מצבים אלו, שאדם חורש לבד או שמעסיק פועלים, חוזרים במקורות, והדברים ברורים. מבחינה הלכתית חכמים מפרשים שהנדר חל על הנוהג הרגיל אצל אותו אדם, ומשמעות הנדר אינה תלויה רק במשמעות המילולית של מילותיו אלא גם ברקע האישי של הנודר.