משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ו:י

2מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב – אספרגוס הם קלחי הכרוב, שהם ממש חלק מחלקי הירק: "רבי יוסה אומר כרוב שלקטו לקנב את האספרגוס שבו ולהשליך הרי זו מותר" (תוס', דמאי פ"ד ה"ה). אם כן, האספרגוס הם העלים של הכרוב שבדרך כלל אין אוכלים אותם. המותג "כרוב" אינו כולל, אפוא, את החלקים שאינם אכילים. עם זאת השתמשו באספרגוס לרפואה, והעדויות על כך מופיעות רק בתלמוד הבבלי (קידושין ע ע"א; ברכות כא ע"א). לעומת כל זאת, פליניוס מתאר את הספרגוס 77 למילים שתחילתן אות "שורקת" בשווא הוסיפה השפה העברית א בתחילתן, כמו אספורט, אצטדיון, אשקוקי (המילה העברית הקדומה למשחק השחמט). כאילו היה הכרוב עצמו. המילה הלטינית חדרה אפוא לעברית, אך לא במובנה המדויק, ובארץ ישראל השתמשו בשם הלטיני במשמעות שונה במקצת. על תופעה דומה עמדנו לעיל במ"ו (איור 69).

3מן הגריסים אסור במקפא – סתם "מקפה" היא דייסת גריסים סמיכה עד שהיא כמעט כמעין ג'לי 78 ראו לעיל פירושנו למ"ו. . בדרך כלל היא עשויה מעדשים. המקפה מוגשת חמה ולכן מעט מים מקלקלים אותה (משנה, סוכה פ"ב מ"ט). מקפת הגריסין נזכרת לעתים קרובות, אך מופיעה גם מקפה העשויה מצמחי גרעינים אחרים, כגון פול (משנה, מכשירין פ"ה מ"ט). עם זאת שבדרך כלל המקפה היא מגריסים אפשר גם שתהיה מחומר אחר. הירושלמי מסביר את הביטוי "משתסרח המקפה" (משנה, סוכה פ"ב מ"ט): "לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפילו מקפה שלכל דבר" (שם, פ"ב ה"י, נג ע"ב). סתם מקפה היא מגריסים, אך תיתכן גם מקפה ממזונות אחרים.

4רבי יוסי מתיר – אמנם מקפה נעשית מגריסים, אך אין "שם אביו" או "שם בנו" נזכר עליו (ירו', פ"ו הי"ב, לט ע"ד). על כן סתם גריסים הם הקטניות עצמן, ומקפה היא הדיסה המתבשלת ממנה.

5מן המקפא מותר בגריסים – אפשר להבין שמשפט זה הוא לשיטת חכמים, שאמנם מגריסים עושים מקפה אך נדר מ"מקפה" אינו כולל גריסים שטרם בושלו, או שפסיקה זו היא לשיטת רבי יוסי הסבור שגריסים ומקפה הם נדרים שונים, למרות הקרבה ביניהם.

6מן המקפא אסור בשום – מסתבר שבמקפה הכניסו כמות גדולה של שום, והירושלמי מוסיף שכל זאת בתנאי שרוב המקפה הוא משום (מ ע"א). ואכן, בבישול המסורתי מקובל להכין תבשיל משומים שנכתשו היטב והושרו ובושלו ברוטב. מסתבר ש"אסור בשום" הכוונה לתבשיל שום ולא לשום כירק בודד או כתבלין. הירושלמי מוסיף להסברו "והכא את מהלך אחר הרוב", ובדפוס ונציה "והכא את מהלך אחר הטעם וכא את מהלך אחר הרוב" (מ ע"א). על כן נראה להסביר את התלמוד שהתנאי שרוב המקפה הוא השום איננו ברוב ממש, אלא שיש בו הרבה שום וטעמו של השום הוא הדומיננטי. עדיין קשה במקצת, שכן בגריסים פירשנו שהנדר חל על כל הגריסים שבעולם ובשום פירשנו שהנדר חל על השום שבמקפה. להלן נשוב ונציע הסבר אחר למשנה.

7רבי יוסי מתיר – רבי יוסי לשיטתו: כשם ש"גריסים" אינם מקפה כך גם "שום" אינו זהה למקפה, למרות הקרבה.

8מן השום אסור במיקפא – בשוליים נכתב: ס"א "מותר". בכל יתר עדי הנוסח: "מותר", כמו במשפט הקודם במשנה.

9מן העדשים אסור באשישים רבי יוסי מתיר 79 בתוס', פ"ג ה"ו, מקבילה למשנתנו. – מההקשר ברור שאשישים נעשים מעדשים, אך אינם מאכל עדשים רגיל. הירושלמי למקום מפרש במפורש שאלו עדשים קלויים וטחונים בדבש (מ סע"א). בירושלמי מובא סיפור על חכם המבקר באשתמוע שבדרום הר חברון ומוציאים לו מאכל "מוזר", שהוא סוג של עדשים בדבש. המארח מסביר לאורחו שאלו האשישים שמנו במשנה 80 גם כאן המשנה משקפת את הרקע של יהודה והחכם הגלילי אינו מכיר את האשישות, וכנראה גם לא את המאכל של עדשים קלויים טחונים בדבש. טיעון זה, שהמשנה משקפת את ההלכה ביהודה, מורכב, ועסקנו בו בקצרה במשניות אחדות. ראו כתובות פ"ה מ"ה, ועוד. שמו של החכם מופיע רק בכתב יד, ראו קליין, ארץ יהודה, עמ' 192. . לכאורה גם כאן צריך להסביר שמי שנדר מעדשים מתכוון לנדור מאשישים שכן בדרך כלל מהעדשים מכינים אשישים. אלא שממקורות אחרים עולה ש"אשישה" או "אשיש" הוא לחם (או מצה) בדבש. "לחם עוני – פרט לחלוט ואשישה" 81 ספרי דברים, קל, עמ' 187. השוו מכילתא דרבי ישמעאל, בא מסכתא דפסחא י, עמ' 35. בתוס', פסחים פ"ב ה"כ, רשימה ארוכה יותר. . מכאן שאשיש הוא מצה עשירה ומתוקה, מעין עוגיה בדבש, עשויה מחיטים היכולים להחמיץ ולשמש כמצה או כלחם, או מעדשים. אם כן, למה מי שנודר מאשישים אסור בסתם עדשים? לפיכך מן הראוי להסביר שמדובר באדם העומד מול אשישים העשויים מעדשים ואומר "הריני נודר מעדשים", ונדר כזה חל על מאכל האשישים. אמנם "אשיש" אינו עדשים, ויש לו שם משלו, אך בנדר זה התכוון לאשישים. כן יש לפרש בנדרים הקודמים. מי שעומד מול מקפה (העשויה בדרך כלל מגריסים) ואומר "הריני נודר מגריסים" – מתכוון למקפה. כמובן אם המקפה עשויה מחומר אחר (וזה יכול להיות) אין הנדר חל על המקפה. הוא הדין אם נדר משום בעמדו ליד מקפה של שום או שיש בה טעם שום. לפי הסבר זה, בהמשך (אם עמד מול מקפה ואמר "הריני נודר ממקפה") התכוון הנודר לאסור על עצמו מקפה של גריסים, ולא מקפה אחרת. אולי אפילו אסור לו לאכול גריסים באופן כללי, שכן בדרך כלל מכינים מקפה מגריסים. אבל אם נדר ממקפה אסור בשום שבמקפה, כפי שהצענו. לעומת זאת אם נדר מאשישים מותר בעדשים (להלן), משום שיש גם אשישים שאינם מעדשים.

10נשוב ל"אשיש". במקרא מסופר כיצד חילק דוד לעם חלת לחם אשפר ואשישה אחת (שמואל ב ו יט). הבבלי פירש את המונחים בצורה דרשנית (פסחים לו ע"ב), אבל כפי שראינו האשישה היא מאכל ובו קטניות או קמח חיטים בדבש. בתרגום השבעים אשישה מתורגמת כ"לגנוס" והאשפר כ"אסקריטן". האסקריטין נזכרות בספרותנו (חלה פ"א מ"ד) כמאכל דמוי לחם הפטור ממצוות חלה, כלומר הוא אינו לחם ממש. הירושלמי מסביר "חליטין דשוק" (שם, נז ע"ד). חלוט הוא מאכל קמח, "הנותן קמח לתוך חמין" (תוס', חלה פ"א ה"א), כפי שביארנו במקום אחר 82 בפירושנו לחלה פ"א מ"ו. . אם כן איסקריטין הם חליטה הנעשית בשוק, כנראה כחטיף לעוברי האורח בשוק. שוב אין בכך כדי להסביר לנו את המונח, אף שקדמונים ודאי הכירו היטב עוגה זו. רמז מסוים יש בהמשך הירושלמי המסביר ש"חלת מסרת" הנזכרת להלן במשנה היא "חליטין דמיי", כלומר חליטה במים, על כן ניתן לפרש שאיסקריטין הם חליטה בשמן, כלומר עוגיות הנעשות על ידי הכנסת בצק לשמן רותח. במדרש מבואר הפסוק "וטעמו כצפיחית בדבש": "רבי יהושע אומר כלפס וכעין איסקריטי. רבי אליעזר אומר כסלת זו שצפה על גבי נפה ונלושה בדבש וחמאה" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויסע, ה, עמ' 171). הווה אומר, אלו היו עוגיות מתוקות שדבש היה מרכיב מרכזי בהן. ההבדל בין האשפר (אסקריטה) לאשישה הוא שזה במים וזו בשמן מטוגן. הלגנון הנזכר בתרגום השבעים כתרגום ל"אשישה" הוא מאכל הנזכר רבות במקורות, לא נרחיב בכך אך הוא מופיע כמייצג של לחם דק, לחם מתוק או דפי בצק, ועד היום מוכרים בחנויות ביוון לחם הנקרא "לגנון". אנו מתרשמים שבמטבח המזרחי רווחו שמות שבכל מקום הייתה להם משמעות שונה במקצת אך מכנה משותף ברור, במקרה זה של עוגיה מחיטים או מעדשים ממותקת בדבש (או במיץ פרות?).

11מן האשישין מותר בעדשים – אם עמד מול אשישים ונדר מהם, או אף אם נדר מאשישים סתם, אין הנדר חל על עדשים, שכן ניתן להכין אשישים גם מחומרי מזון אחרים, כפי שאמרנו.

12חיטה חיטים שני טועם אסור בהם בין קמח בין פת גריס – הוא נדר מאב המזון. אמנם בדרך כלל מכינים מחיטה קמח, ולכן צריך היה לאסור רק קמח (כשם שאם נדר מגריסים התכוון למקפת גריסים), אבל יש גם המכינים מהקמח "פת גריס" ולכן הנדר חל גם על צורת בישול זו. אין המשנה מזכירה צורות בישול אחרות (כגון חלוט). מן הסתם אלו מותרות, שכן נדר מחיטה חל רק על צורות בישול רגילות. "פת גריס" היא כנראה לחם שלא נטחן אלא נגרס, כלומר נטחן באופן גס ביותר. אין לפרש שהיא מעין כיכר לחם שנעשתה מקמח גריסים, שכן במפורש מדובר באיסור על חיטים. "גריס" הוא אפוא גם סוג מזון וגם צורת טחינה, כפי שאמרנו לעיל לגבי "חילקה".

13גריסים שני טועם אסור בהן בין חיים בין מבושלים – גריסים מבושלים הם המקפה שנזכרה לעיל. אבל נדר מ"גריסים" כולל גם נדר מגריסים בלתי מבושלות, אף שבדרך כלל אין אוכלים אותן ללא בישול.

14רבי יהודה אומר קונם גריס וחיטה שני טועם מותר לכוס חיים – "גריס" ו"חיטה" הם מוצרים סופיים, כלומר דגן שנטחן בצורה מסוימת. החיטה לא נטחנה כלל והגריס נטחן באופן גס (בדרך כלל גרעינים שנגרסו היו גסים יותר מסתם גרעיני חיטה) ואסור לאכלם בכל דרך שהיא, גם לא בדרכים בלתי רגילות. כסיסת חיטה איננה אכילה רגילה, אך זו צורה אפשרית של אכילה.

15המשנה קובעת שביום טוב אין לשלוח כמתנה חיטים חיות משום שאינן בבחינת אוכל יום טוב עצמו. אבל רבי שמעון מתיר לשלוח חיטים משום שהם מאכל "עססיות" (ביצה פ"א מ"ט). בתלמודים ובתוספתא משמע שרבי שמעון מתיר לשלוח תבואה משום שהיא מאכל בהמה או משום שיש מקומות שבהם אוכלים את החיטים חיות, או שרויות במים. "משלחין חטין מפני שהן מאכל עמסיות 83 כך יש לגרוס. , פול מפני שהם מאכל לודיות, שעורין מפני שהן ראויות לבהמה" 84 תוס', ביצה פ"א הכ"ג; ירו', פ"א ה"ט, סא ע"א; בבלי, יד ע"ב. . חיטין הן מאכלן של הנשים מהעיר עססית, ונראה שהכוונה לעמסית, כינוי לעמאוס 85 השוו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 39. . פול חי הוא מאכל נשים מלוד, ולכן שני אלה נשלחים בחג, שכן באיזשהו מקום יש מי שאוכל אותם כמות שהם. ייתכן גם שעססיות הוא כינוי לעיר אחרת, ואם כך הכוונה כנראה ללוד, שכן בבבלי מסופר על עססית שהיו בה שתי הגמוניות (מחוזות מנהליים), והכוונה כנראה לחלוקה מנהלית באזור לוד 86 בבלי, גיטין ה ע"ב; קליין, ארץ יהודה, עמ' 261-258; ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 27-26. . עמאוס סמוכה ללוד, ועל כן ייתכן שבעצם הכוונה לאותו אזור שבו נאכלו חיטים חיות או שרויות במים. במסכת ביצה (שם) עסקנו בשאלת משמעות המונח "עססיות" ביתר פירוט.

16בתוספתא שנינו: "רבי יהודה אומר 'קונם גריס שני טועם' מותר בחיים ואסור במבושלין. 'גריסין שני טועם' אסור בחיים ומותר במבושלין. 'חטה שני טועם' מותר לכוס ואסור לאפות. 'חטין שני טועם' אסור לכוס ואסור לאפות" (פ"ג ה"ז). המסורת בתוספתא הפוכה מזו שבמשנה, והיא מדגימה עד כמה הנדר תלוי בשפת הדיבור והדגשותיה. הבבלי מביא אף הוא את הברייתא שבתוספתא ובה דברי רבי יהודה מובאים בשם רבן שמעון בן גמליאל בשינוי קל. לפי רבי יהודה, השם ביחיד ("גריס" או "חיטה") הוא שם המאכל הרגיל, וצורת הרבים היא שם המין ללא בישול.

17"גריס" "גריסים" שאני טועם

18בקו סומנו המקרים הנדונים במפורש במשנה

19הטבלה הוכנה בהנחה שדין חיטה בתוספתא זהה לדין גריס, ודין חיטים לדין גריסים.

20המשנה שזורה כשרשרת: מקפה וגריסים (המקפה עשויה מגריסים), פת גריס, והמונח דומה אך משמעותו שונה. שזירה דומה יש במשנה הראשונה בפרק הבא.