משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ו:ח

1הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים – דבש תמרים הוא דבש, אך אינו ה"דבש" הרגיל אלא יש לו "שם לוואי". בלשוננו אין הוא מוגדר תחת שם המותג הסתמי "דבש", אף שכמוצר גם הוא כדבש. אנו נחזור לנימוק בדיון על דברי רבי יהודה בן בתירא. בתקופת המקרא לא הכירו את דבש הדבורים אלא כגידול פרא, וזו "יערת הדבש" שמצא יונתן ביער 54 שמואל א יד כז, כט ואילך; והשוו שופטים יד ח-ט ואילך. . ה"דבש" הנזכר במקרא ("ארץ זבת חלב ודבש") הוא אפוא דבש פֵרות. קרוב לוודאי שרוב הדבש הוכן מחרובים, ענבים או תאנים, שכן גידול התמרים היה מצומצם למדי בתקופה זו ומוגבל לאזור קטן בבקעת יריחו. כל זאת אף שבמצרים באותה תקופה (ואף קודם לכן) היה גידול דבורים ענף חקלאי מאורגן ומקובל. בתקופת המשנה והתלמוד התרחב גידול הדבורים והפך לענף חקלאי. מעתה, סתם "דבש" הוא דבש דבורים 55 ספראי, דבש. . אין ספק שגם בתקופת המשנה והתלמוד השתמשו בדבש פֵרות. את דבש הפרות הכינו במתקנים דמויי גתות. את הפרי ריסקו ודרכו או כבשו. כך יצא מהפרי כל תוכנו, ונותרה הציפה בלבד. את העיסה אגרו בכדים, וזהו דבש הפרות המוכר במשק הערבי המסורתי כ"דיבס" 56 אורמן, דבש. . תמרים הם הפרי המתוק ביותר, וסביר שמרבית דבש הפרות נעשה בתקופה זו מתמרים, ולהלן נאשש מסקנה זו. בדיקה קפדנית של אזכורי דבש התמרים מצביעה על כך שהוא נחשב למוצר לוואי נחות של התמרים. מעמדו זה הוא הקובע סדרת הלכות: "דבש תמרים ויין תפוחים וחמץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר" (משנה, תרומות פי"א מ"ב). בהמשך מתברר שלדעת רבי אליעזר דבש התמרים הוא בבחינת "משקה" ונחשב כנוזל שאם הוא נוגע בפרי הוא מכשירו לקבל טומאה, ולדעת רבי יהושע אין הוא "משקה" במובן זה. זאת ועוד, "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ, ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד" (שם מ"ג). אסור להוריד פרות תרומה ומעשר שני מקדושתם ולהשתמש בהם שימוש נחות. יין הוא שימוש ראוי בענבים, אך לא דבש בתמרים או יין בתפוחים. איננו יודעים האם הלכה זו היא לשיטת הכול או לשיטת רבי יהושע בלבד. שלוש ההלכות משקפות את התפיסה שדבש מתמרים, יין מתפוחים וחומץ מסתווניות אינם שימוש יעיל וראוי בפרי. כידוע האוכל תרומה במזיד חייב בקרן וחומש (תרומות פ"ז מ"א), אך אכילת דבש תמרים אינה נחשבת לאכילה. הוא אמנם אוכל (להלן), אך לא אוכל רגיל. לפי הסבר זה, שיוכח להלן, דבש התמרים במשנתנו אינו דבש, שכן דבש הוא אוכל טוב וראוי. דבש התמרים לא רק שיש לו שם לוואי, אלא שטיבו נחות. רשימה זו, המופיעה גם במשנתנו, כוללת אפוא מוצרים משניים שאינם בבחינת הניצול הרגיל של הפרי. נמצאנו למדים שסתם דבש לא נעשה מתמרים אלא מפרות אחרים.

2ברייתא אחרת מבחינה בין ארבעה סוגי מוצרים נוזליים לפי רמת סמיכותם והכנתם למאכל: "1. דבש הזב מכוורת דבורים, מטמא טומאת משקין. חישב עליו לאוכלין, מטמא טומאת אוכלין. 2. שמן לא אוכל ולא משקה. חשב עליו לאוכלין ולא למשקין, בטלה דעתו. 3. הדם שקרש לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאוכלין, מטמא טומאת אוכלין, ולמשקין, בטלה דעתו. 3א. דבש תמרים לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאוכלין, מטמא טומאת אוכלין, ולמשקין, בטלה דעתו. 4. ושאר כל מי פירות לא אוכל ולא משקה. חישב עליו בין למשקין בין לאוכלין, בטלה דעתו" (תוס', טהרות פ"ב ה"ה, עמ' 662). הגורם הקובע בהגדרת מזון כאוכל או כמשקה הוא מידת סמיכותו. אוכל מוצק הוא תמיד מזון, גם אם אדם פלוני משתמש בו כמשקה (מכין ממנו עיסה נוזלית). מהדיון שם מסתבר שדבש התמרים סמיך יותר מדבש דבורים ומשמן, ופחות ממי פרות. דבש התמרים סמיך כמו דם שנקרש. נראה, אפוא, שאין מדובר כאן בפרי התמר שנטחן או רוסק, אלא בנוזלים שזבו מן התמר. כל זאת בניגוד לסתם דבש שהוא אחד משבעת המשקים הידועים לכל עניין ודבר (משנה, מכשירין פ"ו מ"ד). כפי שנצטט להלן (המשך המשנה בתרומות פי"א מ"ג; תוס', תרומות פ"ט ה"ח), רבי אליעזר חולק וסובר שדבש תמרים הוא משקה לכל דבר, אך כפי שנראה דבריו מתייחסים לנושא אחר.

3גם הבבלי שנביא להלן מכיר את דבש התמרים כמה שיוצא מהפרי, ולא הפרי עצמו. את הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש" מסביר התנא "חלב זה חלב פירות, דבש זה דבש התמרים" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יג ה, עמ' 38). גם כאן הרושם הוא שאין הכוונה לפרי עצמו אלא למה שזב ממנו. לדרשה זו נשוב להלן. המשנה בתרומות שציטטנו רואה בדבש התמרים "מי פירות" בלבד, ולא פרי מרוסק.

4כמו כן: "דבש תמרים רבי ליעזר מחייב במעשרות. אמר רבי נתן מודה רבי ליעזר שפטור מן המעשרות, אבל אומר היה רבי ליעזר שלא יאכל מן הדבש עד שיתקין את התמרים" (תוס', תרומות פ"ט ה"ח). מהתוספתא משמע שלדעת חכמים ודאי שדבש תמרים אינו מאכל המתחייב במעשרות. גם רבי אליעזר מודה שדבש תמרים אינו נחשב למאכל של ממש, אבל הוא מחייב במעשרות, כצעד של סייג וזהירות. כן נקבע שעל דבש תמרים אין מברכים "בורא פרי העץ" אלא ברכת "שהכל נהיה בדברו", שכן אין הוא השימוש הרגיל של הפרי (תוס', ברכות פ"ד ה"ב-ה"ג; בבלי, לח ע"א). "חכמים" כאן הם כנראה רבי יהושע המופיע כחולק על רבי אליעזר במקורות לעיל.

5עם כל זאת, דבש התמרים לא היה מוצר נדיר. התמר מוגדר כמזון "שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול כגון תמרים ודבש תמרים" (בבלי, נג ע"א). ייתכן שהגדרה חיובית זו משקפת רק את יהדות בבל שעבורה היה התמר מקור מזון חשוב יותר מאשר ברחבי ארץ ישראל, שכן בבבל היה התמר גידול נפוץ וזול במיוחד (בבלי, תענית ט ע"ב), וכמובן גם מזין ועתיר קלוריות. כל זאת בניגוד לארץ ישראל שבה היה התמר נפוץ באזור קטן ומוגדר בלבד. יתר על כן, להלן נחזור לפירוש משפט זה בתלמוד ונראה שיש לפרשו לא כעדות רֵאלית אלא כטיעון דיאלקטי אפשרי בלבד.

6אם כן, מרוב המקורות (כל המקורות הארץ-ישראליים) שהבאנו מצטייר שדבש התמרים הוא שימוש משני של התמר, כמעט זניח, והשאלה היא מדוע לא השתמשו במוצר זמין ואיכותי זה. מעתה עלינו לחזור לפסוקי המקרא כפי שפורשו על ידי חכמים. כידוע נזכר הדבש כאחד המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הדבש מופיע בשני הקשרים שהם ביטויים ספרותיים רווחים: הראשון הוא "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח, ועוד סך הכול כעשרים פעם בתנ"ך). ההקשר השני הוא ברשימת שבעת המינים, "...ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח ח). הפסוק הראשון נדרש: " 'ארץ זבת חלב ודבש', רבי אליעזר אומר 'חלב' זה חלב הפירות 'דבש' זה דבש תמרים. רבי עקיבה אומר 'חלב' זה חלב ודאי, וכן הוא אומר 'והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב' (יואל ד יח). 'דבש' זה דבש היערות" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יג ה, עמ' 38). בימי התנאים סתם "דבש" היה דבש דבורים 57 לדבש הדבורים ראו ספראי, דבש. ; חכמים ידעו כי הדבש המקראי איננו דבש הדבורים שכן בתקופת המקרא טרם היה ייצור הדבש וגידול הדבורים נפוץ. במקביל, כל סוגי הדבש האחרים נזכרים כבר בין שבעת המינים (תאנה וגפן). מקור דבש אפשרי אחר היה החרוב, אך בתקופת חז"ל היה זה גידול פחוּת בחשיבותו (להלן מ"ד), על כן מציע רבי אליעזר ש"דבש" הוא דבש התמרים, וזאת לשיטתו שדבש תמרים הוא מזון בעל ערך. רבי עקיבא מפרש שדבש הוא "דבש היערות", כלומר דבש הדבורים הגדלות בר בשדה, ובכך בא לציין את ההבדל בין ימי התנ"ך לתקופתו שגידול דבורי הדבש היה בה ענף רווח. רבי עקיבא מהלך, אפוא, בשיטת רבי יהושע, רבו המובהק.

7אשר לדבש מפרות אחרים: בספרות חז"ל אין אזכור של דבש פרות אחר חוץ מדבש תמרים. דבש התאנים נזכר רק בהקשר של מיץ התאנה הנוזל באקראי, ולא כמוצר תרבותי. נסתפק בשתי דוגמאות להגדות ידועות שיש להן מקבילות נוספות 58 כגון ירו', פאה פ"ז ה"ד, כ ע"א; בבלי, כתובות קיא סע"ב, ועוד. : "פעם אחת הלך רבי יהושע לסכנין ומצא עז רבוצה תחת התאינה וחלב שותת ממנה ודבש יוצא מן התאנה ומתערבין זה בזה" (מדרש תנאים לדברים, כו ט, עמ' 174); "מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבים דבש, והיה הרוח מגבלן בעפר, באתה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש" (תנחומא בובר, תצוה י, עמ' 102). בכל המקרים דבש התאנים אינו מוצר חקלאי של ממש אלא אקראי, על כן אין המשנה עוסקת בדבש אחר אלא בדבש תמרים בלבד. אם כן, התמר עצמו היה ללא ספק גידול בולט וחשוב, גם אם מצומצם בהיקפו 59 פליקס, עצי פרי, עמ' 130-113. . אבל דבש התמרים מצטייר כניצול שולי של פרי חשוב זה; אין הוא בבחינת "דרך הנאתו". המחלוקת ההלכתית היא האם דבש תמרים נחשב בכל זאת כאוכל או שאינו אוכל כלל. היבטים שונים של שאלה עקרונית זו יובאו להלן. בנוסף לכך קיימת מחלוקת דומה האם דבש תמרים יכול לשמש כביכורים. רבי יהושע מתנגד לכך, ורבי אליעזר מאפשר זאת 60 בבלי, חולין קכ ע"ב. לדברי רבי אליעזר ראו גם מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי שציטטנו לעיל. ראו עוד ירו', חלה פ"ד הי"ב, ס ע"ב, שאין מביאים משקים כביכורים, וזאת כרבי יהושע, וראו פירושנו לחלה פ"ד מי"א. .

8בקומרן ובארמונות יריחו התגלו גתות מיוחדות המצטיינות במשטח דריכה גדול, מדרגות מארבעת הצדדים ובור איגום גדול. נצר שיער כי אלו שימשו לדישת תמרים, ואכן בקומראן נמצאו מאות גלעיני תמרים בקרקעית הברֵכה 61 נצר, ארמונות, עמ' 7; אשל, קומראן, עמ' 118-117. (איור 67 גרעיני תמרים במערות המפלט). באלו הכינו כנראה שכר תמרים או יין תמרים, ולא דבש תמרים 62 בברֵכות אלו השרו את התמרים במים כדי שיתססו, ואחר כך דשו אותם. לדיש התמרים ראו תוס', מעשרות פ"ה ה"ב וה"ג. שם נאמר: "התורם... תמרים ועתיד לדושן", ובכתב יד ערפורט "לדובשן". פליקס, עצי פרי, עמ' 129, וליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 677, מעדיפים את הגרסה "לדובשן"; לפי פירושנו עדיף לגרוס "לדושן" שכן שם מדובר על פעולה רגילה של עיבוד פרי, וראו פירושנו למעשרות פ"ב מ"ד. .

9בני התקופה לא רצו, כנראה, לבזבז את פרי התמר לצורך דבש. את הדבש הכינו מפרי יקר פחות ונפוץ יותר (תאנים). "דבש תמרים" בלשונם איננו הפרי המרוסק אלא הנוזלים שנזלו מהפרי הקיים, ואלו באמת שאריות בלתי חשובות. כל זאת בניגוד לשימוש בדבש התמרים בתקופות אחרות.

10מן הסיתווניות מותר בחומץ סיתווניות – סתווניות נזכרות במשנת שביעית (פ"ט מ"ד), ושם עולה כי הן זן של תאנים המבשילות מאוחר. אשר למקור השם: היו שפירשו שהכוונה לתאנה המניבה בסתיו, כלומר לאחר סוף עונת התאנים. המילה "סתו" מופיעה כידוע במקרא, "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב יא). בספרות התנאית העברית המילה נזכרת רק בהקשר מקראי זה, ובארמית היא נזכרת רבות בצורה "סיתווא". פירוש המילה חורף. עונת הסתיו במשמעותה היום כונתה "עונת תשרי", ולא "סתיו". "סיתווניות" הן, אפוא, תאנים המניבות בחורף. בתוספתא (פ"ז הט"ו 63 וכן בבבלי, ברכות לח ע"א, המצטט את משנת תרומות פי"א מ"ב, ובקטע גניזה ג6 למשנת תרומות. כן מצטט בעל מלאכת שלמה שם בשם "יש גורסין", ומעט פרשנים נוספים. אם כן, הגרסה קיימת והיא גרסת מיעוט בלבד. בעל ערוך השלם גרס "סיתווניות" ופירש בשם רבנו דניאל שהכוונה לסוף הקיץ, ראו ערוך השלם ו, עמ' קמו, ערך סתו. ) הן מכונות "סיפוניות", של סוף הקיץ.

11רבי יהודה בן בתירה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו ונדר הימנו אסור [ בו ו ] ביוצא ממנו – בשני קטעי גניזה (ג, ג32) נוסף "אף". "שם תולדתו" הוא דבש תמרים, יין תפוחים או חומץ סתווניות. מה שמבדיל בינו לבין יין הוא שהוא מכונה על שם מוצאו. זו הגדרה פרטנית של הניסוח שלנו לעיל, "שם לוואי".

12ניסוח הכלל בתוספתא זהה, פחות או יותר, למשנתנו: "רבי יהודה בן בתירה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו, ונדר ממנו, אסור ביוצא בו. מן היוצא ממנו, אסור בו" (פ"ג ה"ג), ובירושלמי: "מאי טעמא דרבי (יהודה) יוסי, שם אביו קרוי עליו. מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה, שם בנו קרוי עליו. מסתברא רבי יודה בן בתירה יודי לרבי יוסי, רבי יוסי לא יודי לרבי יודה בן בתירה. רבי יודה בן בתירה יודה לרבי יוסי: 'שם בנו' לא כל שכן 'שם אביו'. רבי יוסי לא יודה לרבי יהודה בן בתירה: 'לא אמר אלא שם אביו, הא שם בנו לא' " (לט ע"ד). רבי יוסי הוא רבי יוסי שבמשנה י, והתלמוד מפרש שמי שנודר מגריסים אסור במקפה העשויה מהגריסים, ששם אביו קרוי עליו, כלומר שלמקפה קוראים "מִקפת גריסים", ורבי יהודה בן בתירא (במשנתנו) מדבר על דבש תמרים. בשני המקרים יש כאן שם גנרי ושם פרטי, ולכאורה שתי העמדות הן ניסוחים שונים של אותה גישה והתלמוד מנסה להבחין בין השתיים. מכל מקום, אם הנימוקים קרובים הרי שחכמים של משנה י חולקים על משנתנו, ואולי הם מהלכים בשיטת רבי אליעזר שדבש תמרים הוא מזון ממשי. כפי שראינו גם רבי אליעזר מודה שדבש תמרים אינו מזון לכל דבר, אך באופן עקבי הוא סבור שערכו רב יותר מהערך שמעניקים לו חכמים (רבי יהושע). משנתנו בשיטת רבי יהושע, ואולי משנה י בשיטת רבי אליעזר.

13מן הראוי להעיר שעמדת רבי אליעזר מתאימה לשיטה הכללית של בית שמאי. בית שמאי אינם מרבים בהבחנות הלכתיות דקדקניות. האסור אסור תמיד, והמותר מותר תמיד. דבש תמרים הוא מזון, גם אם אינו מזון לכל דבר. ייתכן שגם לענייננו הם יסברו שדבש תמרים הוא דבש, ממילא הנודר ממנו נודר מכל סוגי הדבש.

14וחכמים מתירין – חכמים הם בשיטת התנא קמא. במשניות 64 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א, ושם נרשמו כמה מהדוגמאות לכך. רגיל סגנון זה שמובאת בו עמדה סתמית, לאחר מכן מחלוקת שבה חכם אחד חולק על הרישא וחכם שני, בדרך כלל אלו "חכמים", חוזר לרישא. סגנון זה נובע מחיבור של שתי מסורות. באחת נשנו דברי חכמים כסתם, ובאחרת הובאה המחלוקת בשלמותה. לעתים קרובות התלמודים, ובעיקר התלמוד הבבלי, מחפשים במקרה כזה "נפקא מינה" (הבדל הלכתי) בין הסתמא ודברי "חכמים". בדרך זו מהלכים, בדרך כלל, גם הפרשנים המסורתיים. ברם לשיטתנו אין לחפש כלל חידוש הלכתי בכל משפט שבמשנה, ובוודאי לא במקרה כזה, ואין כאן אלא תופעה סגנונית החוזרת במשניות רבות. גם במקרה שלפנינו הבבלי מנסה למצוא חידוש בדברי חכמים, ואגב כך הוא מעלה את הטיעון שדבש התמרים נחשב למזון. כפי שאמרנו זו מסורת בודדת המייחסת לדבש התמרים מעמד חשוב בסל המזונות. אין כאן שיקוף של מציאות אלא ניסיון ליצור תוספת מידע במשנה, צורך שאנו מציעים לו הסבר פשוט יותר 65 יש להניח שכל הסוגיות הדנות בייתור כזה במשנה הן סבוראיות, ולא כאן המקום להרחיב בטיעון זה. .