משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ז:ב

2שתי המשניות הראשונות שזורות ביניהן בשרשרת נושאים: ירק ודילועים, ירק ופול המצרי, דגן ופול המצרי, דגן וירק, וכך נסגרת השרשרת. עיצוב ספרותי דומה יש במשנה האחרונה בפרק הקודם.

3נודר מן הדגן אסור בפול המצרי היבש דברי רבי מאיר – פול מצרי לח קרוב, כאמור, לירק, פול מצרי יבש הוא קטניות שאותן ניתן לטחון למעין קמח. לדעת רבי מאיר הדמיון לקמח גורם לכך שכאשר אדם מדבר סתם על דגן הוא מתכוון לכל סוגי המזון היוצרים קמח, כולל פול מצרי יבש, וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין – חמשת מיני הדגן הם יחידה ידועה וקבועה. מהם מפרישים חלה, והם המחמיצים וניתן להכין מהם מצה לפסח: "חמשה דברים חייבים בחלה: החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון" (משנה, חלה פ"א מ"א; פסחים פ"ב מ"ה) 3 בפירושנו למשניות אלו ניסינו לבאר מהם המינים הללו. . עם זאת, לא שמענו שרבי מאיר חולק על הגדרת מיני הדגן בנושאים האחרים.

4רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין – לדעת רבי מאיר המונח "תבואה" כולל את מיני הדגן, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל – יש להניח שהכוונה לכל הקיטניות, ומותר בפירות האילן ובירק – אלו ודאי אינם דגן. דומה ש"חכמים" של הרישא לא יחלקו על רבי מאיר כאן.

5למעשה, במשנה שתי מסורות שונות המוסרות אותן הלכות של רבי מאיר. ברישא הוא מרחיב את המונח דגן על פול מצרי, ובסיפא על ה"כל". לפי פשוטם של דברים אין כאן מחלוקת אלא מסירות חילופיות, שתי עריכות קדומות שרבי הביא את שתיהן. אבל בתוספתא: "הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש. ומותר באורז, ובחליקה, ובטרגיס" (פ"ד ה"ג). אם כן, לדעת התנא הסתמי בתוספתא, שהוא המקביל לרבי מאיר במשנה, "תבואה" כוללת רק פול מצרי, אך לא מיני קטנית כאורז או מיני חיטה וטחינות אחרות של החיטה 4 לפירוש המינים הללו ראו לעיל פירושנו לפ"ו מ"ב. .

6בירושלמי מובא הסבר למחלוקת: "מה טעמא דרבי מאיר? דגנה דארעא. מה טעמא דרבנין? דגנה מעבורה" (מ ע"ג). רבי מאיר מפרש את המונח "תבואה" כדגן, ואילו חכמים סבורים ש"תבואה" היא היבול הנקטף. בדיקה של המונח במקבילות מצביעה על הפירוש האחרון. "תבואה" מופיעה כיבול הדגנים במובן הרחב של המילה. כך, למשל, "השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים חייב, תבואה והביא עליה תבן חייב" (משנה, בבא מציעא פ"ו מ"ה). "תבואה" כאן היא כל המינים שיש לדוש, שיש בהם גבעולים וגרעינים, כולל קטניות. אבל "המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים, לא יזרענה חטים, חטים יזרענה שעורים, רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה לא יזרענה קטנית, קטנית יזרענה תבואה" (שם פ"ט מ"ח). "תבואה" כאן היא כל מיני הדגן להוציא קטניות. המינוח "תבואה" ו"קטניות" חוזר במקורות מספר, ובכולם "תבואה" אינה כוללת קטניות, כדעת רבי מאיר, כגון "התבואה והקטנית שזרעה לזרע בטלה דעתו" (תוס', שביעית פ"ב ה"ח).

7המקבילה למשנתנו היא משנת חלה שהירושלמי (מ ע"ג) מביא: "הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם (בחמשת מיני הדגן), דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן, וחייבין בחלה ובמעשרות" (פ"א מ"ב). לכאורה "תבואה" לדעת רבי מאיר היא רק חמשת מיני הדגן, כדעת רבי מאיר במשנתנו (ללא מחלוקת), וחכמים במשנת חלה כחכמים במשנתנו. עם זאת, יש להתבונן שנית במשנת חלה. במשנת חלה אין פירוט של דעת חכמים על הנודר מן התבואה. רק בתלמוד מובא בשם ברייתא ש"שוין בנודר מן התבואה" (בבלי, נה ע"א), אלא שעדיין אין נוסח המשנה מאוזן. חכמים כאילו חולקים על רבי מאיר, אך לפי הנוסח הם מדברים על מקרים שונים, כפי שעולה מהטבלה:

8הנודר מפת, דגן ותבואה (משנת חלה)

9(באותיות מוטות ההלכות שאינן במפורש במשנה) 5 לדעת הרמב"ם דגן ותבואה שווים אצל חכמים, בניגוד לדברי רבי יוחנן למשנתנו, כפי שיובאו להלן.

10נראה שחוסר האיזון נובע מכך שמשנת חלה תלויה ומסכמת את משנת נדרים (או את המשנה הקדומה שממנה לוקטה משנת נדרים). גם מבחינה סגנונית משנת חלה היא בבירור סיכום מקוצר של משנתנו, ובו הושמט כל עניין הפול המצרי. הטבלה להלן מסכמת את משנתנו לפי הסברו של רבי יוחנן שבתבואה אין כלל מחלוקת (בבלי, נה ע"א):

11הנודר מדגן ותבואה (משנת נדרים)

12משנת חלה מוסיפה את דין הפת שהוא כנראה כדין דגן, כפי שגם התוספתא למשנתנו מציגה דין זה (פ"ד ה"ג). תוספת זו חשובה לעורך המשנה בגלל ההקשר של הפרק במסכת חלה. המשנה הקודמת עסקה בפת, והיא נושא הדיון כאן. לכן נוספה חוליה זו, ודין פת כדין דגן.

13העמדנו את המשנה כך שנוצרת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר, שהרי גם במשנתנו וגם במשנת נדרים הדברים מוצגים כמחלוקת. אבל יש ראשונים המפרשים שאין כלל מחלוקת בין התנאים. זה מדבר על דגן, ואלו על תבואה 6 כך המאירי ואחרים. .