משנת ארץ ישראל על משנה נדה ח:ג

1מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי עקיבה, אמרה לו: ראיתי כתם – על הבגד או על הגוף . אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הין, וחיית – האישה טוענת שיש לה פצע, ומוסיפה (או שרבי עקיבא מוסיף) שהפצע התחיה, כלומר, התרפא. לפי פירוש זה, האישה מלמדת על עצמה קטגוריה, כלומר, אומרת לרבי עקיבא שאכן הייתה בה מכה, אבל היא התרפאה, וקשה להניח שממנה בא הדם. רבי עקיבא מנסה למצוא לה היתר בכך שהוא אומר בהמשך שייתכן שהפצע התגלע, כלומר, הגלד נשר בחלקו והפצע שוב הגיר דם ואפשר לתלות בכך. אפשר גם ש"חייתה" הוא פסק ההלכה של רבי עקיבא: הוא החליט שהאישה תחיה, כלומר, תישאר טהורה, וזה סוף הסיפור.

2"חייתה" משמע נרפאה. כך למשל, במשנת בבא קמא ח, א מדובר במי שנפגע ממכה וחייתה ולאחר מכן התגלתה המכה שנית.

3הכתם אינו נחשב כבא מזוב אלא כבא מהפצע החיצוני. אם כן, המשפט "ותולה בכל דבר שהיא יכולה" הוא מסקנה מהמקרה הפרטני של רבי עקיבא. מן הסתם, לאחר שנוסח הכלל כבר לא היה טעם בסיפור המקרה. אלא שהסיפור סופר קודם שהכלל נוסח, וכפי שראינו במשנה א הוא גם אינו מוסכם על הכול.

4בבבלי מיוחסת עמדה זו גם לרבי חנינא בן אנטיגונוס, הנזכר במשנה הקודמת (נידה נח ע"ב). מעבר להקלה יש בסיפור של רבי עקיבא הרבה רוך ואהבה והתנגדות למדיניות הרגילה של הכרזת טומאה על בסיס כל ספק. מעניין גם הביטוי "וחיתה". הצענו לו שני פירושים. לפחות לפי אחד מהם האישה חזרה כביכול לחיים (לאחר פסק הדין שטיהר אותה), אף שבסך הכול זוהי טומאה של יומיים או של שבעה ימים. אבל הצענו כאמור גם פירוש אחר למונח. יש לשים לב במיוחד לתפקידו של החכם. האישה היא המעבירה את המידע. החכם קובע את הדין, אבל האישה מספקת את הנתונים. זאת לעומת הסיפורים האמוראיים, שבהם האמורא הוא הבודק והוא המומחה והפרשן של החוק ושל המציאות הביולוגית כאחד. הרחבנו בכך במבוא.

5בתוספתא מובאים סיפורים דומים: "תולה בכל דבר שיכולה לתלות. מעשה ותלה רבי מאיר בקילור, 16 משחת עיניים (שבת ח, א) שהיא שגרמה לכתם. ורבי תלה בשרף של שקמה. ספק עברה בשוק של טבחיים ספק לא עברה – הרי זו אינה תולה; 17 מותר לה לתלות את הכתם בדם שהיה בשוק בתנאי שאכן עברה בשוק זה. עברה, 18 בוודאי. ספק נתנו עליה ספק לא נתנו עליה – הרי זו תולה. נתעסקה באדום – אינה תולה בשחור 19 עיסוק בחומר אדום אינו אמתלה להימצאות כתם דם שחור. במועט – אינה תולה במרובה. התולה בנכרית – רבי מאיר אומר: עד שתהא נכרית ראויה לראות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: קלה תולה בחמורה" (נידה ו, יז [עמ' 648]; בקצרה, בבבלי, נידה נח ע"ב). אם כן, הכתם אינו מטמא ואפשר לתלותו בנסיבות שונות ולטהר את האישה. רק אם אין במה לתלותו הוא מטמא משום נידה או זיבה. זו עמדת ביניים בין חכמים לתנא קמא במשנה לעיל (ו, יג), והיא מיוחסת לרבי עקיבא או לתלמידו רבי מאיר, ולרבי. בבבלי, נידה נט ע"א, ישנה מחלוקת דומה בשאלה אם תולים או אין תולים, וחלק מהפרטים שבתוספתא נמצאים בתלמוד. יש להניח אפוא שמחלוקת תנא קמא וחכמים קדמה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא נוקט עמדת ביניים או עמדת הכרעה שאינה מוסכמת על הכול.

6או שמא יכולה היא להיגלע ולהוציא דם ? – האם ייתכן שהפצע שכבר הגליד ("חי" בלשון המשנה – "וחיתה"), הגליע? כלומר, הגלד התקלף בחלקו והפצע שוב יכול להיות הסיבה לדם? זה המשכו של אותו מקרה או אולי מקרה חדש: האישה באה לפני רבי עקיבא והוא שאל אותה אם מכתה הישנה עלולה לזוב דם. אנו מפרשים שאין זה המשך המקרה הראשון, משום שהסיפור הראשון מסתיים ומבחינה ספרותית אינו דורש המשך.

7אמרה לו: הין, וטיהרהּ – במשנה ב מופיע סיפור זה כהלכה סתמית. זו תופעה חוזרת: סיפור מופיע במקום אחד, ובמקום אחר הוא הלכה לכל דבר. יש להניח שבדרך כלל הסיפור עיצב את ההלכה. במקרה זה, אפשר שההלכה והסיפור הקודם חברו יחדיו לעיצוב הנוסח שבמשנה, שהוא סיפורי למחצה, וחסרים פרטים חיוניים (מעשה באשה... וכו').

8ש' כהן אסף את כל המעשים שבספרות חז"ל, 20 כהן, מעשים. ראו גם פרנקל, מעשים; ספרוני, מעשים. ולדעתו, רק אלו משקפים את תחומי פעילותם הרֵאלית של חכמים, ואילו ההלכות העקרוניות שנמסרו בשמם אינן אלא לימוד תֵאורטי ומאוחר. עם זאת, הוא מודה בכך שהוא אינו יודע מהי אמת המידה שלפיה החליטו עורכי החיבורים איזה סיפור ראוי להיכלל בחיבוריהם. נראה שחלוקה זו בין הלכות למעשים בעייתית ותובעת מחקר. בספרות מופיעים לעתים מעשה ספציפי והלכה עקרונית המתייחסת אליו. כך למשל קובעת התוספתא שבעל רשאי להתנות שאשתו "תהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה" (כתובות ד, ז), ומיד אחר כך מתואר מעשה מעין זה, שאירע ליהושע בנו של רבי עקיבא. 21 ראו פלוסר וספראי, הלל הזקן. יש להניח שההלכה נוסחה בעקבות המקרה, או להפך, שהמעשה לפרטיו נוסח בעקבות ההלכה, אולם קשה להאמין ש"במקרה" נוסחה הלכה ואירע סיפור נדיר זהה לה. רבות הן הדוגמאות מעין אלו במקורותינו. יתר על כן, סביר להניח שחלק מההלכות שבידינו הן פסקי דין במעשים שהובאו לפני חכמים, ופסקים אלו נוסחו כהלכה עקרונית. 22 כאמור במבוא הכללי לפירוש המשניות, אנו מסיקים שהלכות קדומות רבות הן תוצאה של מעשים שבאו להכרעה לפני חכמים או שכך נהגו בציבור. אי לכך, ההבחנה בין סיפורים לבין הלכות היא במידה רבה ספרותית ולא היסטורית. דוגמה נוספת לכך תובא להלן. 23 ברכות א, א; א, ג; ברכות ב ו-ז; ברכות ה, ה; פאה ב, ה-ו; שבת כד, ה; עירובין ו, ב; פירושנו לגיטין ו, ה (אחד הפירושים האפשריים); יבמות ו, ד; טו, א; טז, ג (השוואת המשנה לתוספתא) ; נדרים ו, ו; ט, י; נזיר ב, ג; עדיות ז, ז; אהלות טז, א, ועוד. הווה אומר, גם המעשים גם ההלכות – המוצגות כתֵאורטיות – משקפים באותה מידה את פעילותם המעשית של חכמים בציבור.

9רבי עקיבה ראה תלמידים מיסתכלים זה בזה. אמר להם: מה לדבר, קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל? – הסיפור הזה עוצב דוגמת הסיפור הראשון.

10שנאמר: ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זבה בבשרה – (ויקרא ט"ו, יט), ולא כתם – הדרשה חוזרת לעיקרון שלפיו כל כתם אינו מטמא, וכאמור, זו דעת חכמים לעיל (ו, יג). למעשה, הדרשה סותרת את עמדת רבי עקיבא. הרי מהסיפור עולה שכתם מטמא, ורק כאן אין הוא מטמא, משום שיש לה עילה לתלות. ניכר שהמשנה אינה מבחינה בין העמדה העקרונית של חכמים, שלפיה כתם יבש אינו מטמא, לבין עמדת רבי עקיבא. זו דוגמה נוספת לעיצוב הלא מלוטש של הפרק, שבו ההבחנות המשפטיות מטושטשות, והזהות היא בין הפסיקה בפועל בשתי המשניות (טהורה) אף על פי שטהרה אחת באה מסיבות שונות וסותרות מהטהרה השנייה. אפשר אולי לסכם את דבריו של רבי עקיבא לתלמידים במונח התלמודי המקובל "משלך נתנו לך", כלומר, הוא לא בא להקל אלא מתייחס להלכה שכתם אינו מטמא, ומנסה להיאבק בחומרא.

11סיכום ההלכות מעיד על חוסר בשלות מסוים. אנו מדקדקים בניסוחים ומוצאים בהם הבחנות נוספות שאינן נדונות. הפרטים אינם מבהירים היכן באמת עובר הגבול בין טמא לטהור, ולפנינו ערב רב של דעות, או שמא אפילו לאותו חכם לא הייתה משנה סדורה אלא בכל פעם פסק את שנראה לו בהתאם לנסיבות בלי לנסח לתלמידיו (ואפילו לעצמו) מה בדיוק יסוד ההיתר ומה הם תנאי המקרה שגרמו לו להורות כפי שהורה.

12משנה ד(המשך ג)

13עֵד – זהו הבד שהאישה בודקת באמצעותו אם יש עליה דם לאחר תשמיש, ולאחר בדיקה זו היא מצניעה אותו תחת הכר (טרי או לח – לעיל ב, א), שהוא נתון תחת הכר ונימצא עליו דם: אם עגול, טהור – הנסיבות מראות שאין זה דם מבדיקתה אלא דם פשפש.

14אם משוך – היינו, נמשך לאחד הצדדים ואינו עגול, טמא, דברי רבי אלעזר בר צדוק – שכן נראה שהאישה ניגבה את בית ערוותה ונמצא מלא דם, וכן מסבירה התוספתא (נידה ז, ו [עמ' 649]). בדיקת העדים מתבצעת ביום. האישה בדקה בלילה, לאחר תשמיש, אבל את תוצאות הבדיקה אפשר יהיה לראות רק ביום, כשהבית יהיה מואר. המשנה עוסקת בכתם ולא בדם. היא מתחשבת באפשרות של דם מאכולת (פשפש), אולם כל כתם בגודל משמעותי מטמא, בפרט אם הוא גדול מכתם העלול להיווצר מפשפש. דומה שמשנה זו היא לדעת הכול, שהרי רגליים לדבר.

15סיכום

161. ישנה מחלוקת בשאלה אם כתם שאין מוצאו ידוע מטמא. זו מחלוקת קדומה, ועל כל פנים, היא קודם דור יבנה. המחלוקת נמשכה לפחות עד דור אושא.

172. ישנה מחלוקת בשאלה אם דם יבש מטמא (בית שמאי ובית הלל?). מחלוקת זו דומה לקודמתה, אבל כתובה במינוח הלכתי אחר, ועוסקת במקרה שבו מקור הדם ידוע. השפה ההלכתית שבה מוצגת מחלוקת זו שונה מלשון המשנה הקודמת ומיתר המשניות.

183. ישנן מחלוקות הנוקטות עמדות ביניים:

19א. כתם מטמא, אולם בנסיבות מסוימות, כשיש רגליים לדבר, הוא אינו מטמא.

20ב. כתם מטמא, אבל אם יש לאישה עילה קרובה למקור הדם – היא טהורה (משנה ב, ובתוספתא, רבי עקיבא).

21ג. כתם מטמא, אבל אם יש לאישה עילה, אפילו רחוקה, למקור הדם – היא טהורה (רבי חנינא בן אנטיגונוס ורבן שמעון בן גמליאל – דור אושא).

22רבי עקיבא עוזר לאישה למצוא עילה, אפילו רחוקה, ותלמידיו ממשיכים בכך, אם כי לא נאמר שהם עזרו לה למצוא עילה אלא שקיבלו את העילה.

23מבדיקת המקבילות, בעיקר במשניות ממסכת טהרות, עולה ששאלות חשובות ביותר אינן נשאלות ושמשנתנו בוחנת בכל פעם היבט אחד ומתעלמת מסדרת היבטים אחרים, כגון ההבדל בין רשות היחיד לרבים, הכלל שטומאות כשעת מציאתן, כללים בדבר ספקות, ועוד ועוד.

24סיכמנו את הפרטים בצורה משפטית ועקרונית. שפה זו אינה מופיעה במשנה עצמה, וזהו בדיוק ההיעדר שעליו עמדנו. במשנה עצמה, העמדות אינן מוגדרות. מתוארים מקרים, לא תמיד ברור מהו היסוד להיתר (ברובם, התנא מטהר את האישה), וההבחנות המשפטיות חסרות. על סמך זה קבענו שתהליך העיצוב המשפטי של ההלכות לא הסתיים, ומה שהוצג במסכת טרם הגיע לגיבוש סופי. המסגרת תאורטית במקצת אף שהשאלות מעשיות לחלוטין.