משנת ארץ ישראל על משנה ערלה א:א

1הפרק הראשון כולו סודר את ההלכות הקובעות אילו אילנות חל עליהם דין ערלה ואילו חלקים מן האילן נכללים באיסור הערלה.

2הנוטע – אילן מאכל, לסייג – לשימוש כגדר בשדה או בחצר, ולקורות – כדי לגדל הימנו קורות עץ לבנייה, פטור מן העורלה – לא חל על אילן מאכל זה איסור ערלה והוא רשאי לאכול מפרותיו כבר בשנה השנייה או השלישית. בעל מלאכת שלמה כותב: "מצאתי מאן דגריס הנוטע לסייג ולעצים ולקורות", אולם "ולעצים" אינו אלא בנוסח המשנה שבירושלמי עם פירוש רבי שלמה סירליאו (ס) 1 מן הראוי להעיר שבעל מלאכת שלמה הכיר את נוסח הרש"ס; לעתים הוא מעיר לנוסח במשנה כתיבת יד, ונוסח זה נמצא אצל הרש"ס. ייתכן, כמובן, ששניהם השתמשו באותו כתב יד. ראו, למשל, להלן פ"ב מט"ז; ביכורים פ"א מ"ט, ועוד. השאלה של זיהוי כתבי היד שעמדו לפני בעל מלאכת שלמה חשובה, אך לא העמקנו בה. , אבל נמצא בתוספתא (פ"א ה"א) ובספרא (קדושים פרשה ג ה"ב, צ ע"א). בעל מלאכת שלמה סבור שהירושלמי היה לפניו אף "ולעצים", אלא שהסוגיה בירושלמי דנה בנוסח כפי שהוא בספרא. בתלמוד הירושלמי ובספרא נדרשה הלכה זו מלשון הכתוב: "ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט כג) – את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור" (ירו', ס ע"ג; ספרא, שם) (איור 1).

3בברייתא שבתוספתא, בספרא ובסוגיה שבירושלמי מצויה הסתייגותו או פירושו של רבן שמעון בן גמליאל מההלכה של המשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים בזמן שנטע לסיג ולקורות ולעצים, דבר הראוי להם. נטע לסיג לקורות ולעצים, דבר שאין ראוי להם, חייב בערלה", ופירש הראב"ד: "יש עצים שהן ראויין לסייג ועולין קורותם יפה ויש שאינם ראויים אלא לעצים בלבד, שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים ולא פרותיו יפין אבל אם נטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג מחשבתו בטלה" (בפירושו לספרא שם). אם כן, יש שני סוגים של עצי סרק: האחד הוא עצים שאינם עצי פרי והאחר עצי פרי שנטעם לשם מטרה אחרת, כגדר חיה או להפקת עצים. הירושלמי מסביר: "במשנה סדר נטיעתם: לעצים ברוצף, לקורות במשפה, לסייג מקום הסייג מוכיח עליו" (שם). אם נטע את העצים באופן שונה, כגון שנטע ברצף (צפוף) סימן שנטעם לא לפרי אלא ל"עצים" (להלן). אם "שיפה", כלומר חתך את הענפים (איור 2), סימן שייעד את העץ לקורות (לתעשיית העץ), ואם נטעם על גבול השדה סימן הוא שנטעם לסייג (גדר). הברייתא גרסה, כנראה, "עצים", כנוסח הרש"ס שהבאנו, אלא שלא ברור מה בין "עצים" ל"קורות", ואולי "עצים" הם להסקה או לנוי. מכל מקום, אילן סרק הוא (גם) עץ פרי רגיל שמשום מה לא ניטע למען פרותיו, או שאינו עושה פרות 2 וזה הוא ששנינו: "אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משוי שתי אתונות" (בבלי, כתובות קיא ע"ב). .

4עוד נחלקו תנאים בני דור אושא בהלכה זו. בשם רבי מאיר שנו בברייתא: "כל האילנות באין למחשבת פטור חוץ מן הזית ומן התאינה" (ירו', שם), ולעומתו רבי שמעון: "אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימין 3 כך בירושלמי עם פירוש הרש"ס. בד"ו ובכ"י לידן: רימון, והוא שיבוש, שכן הרימון הוא פרי חשוב ונמנה עם שבעת המינים ואילו הרימין הוא מן "הקלים שבדמאי" (דמאי פ"א מ"א) שאינם פרי חשוב ורובם בא מן ההפקר. ושקמים וצלף" (שם).

5כמחלוקת זו מחלוקת אחרת, לעניין כלאיים: "איזהו אילן סרק כל שאינו עושה פירות. רבי מאיר אומר הכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה. רבי יוסי אומר כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות הרי זה אילן סרק" (משנה, כלאים פ"ו מ"ה). אין מדובר שם בהגדרת "אילן סרק", אלא שאם הדלה גפן או זית עליו הוא נחשב לסרק יחסית לעץ הפרי (איור 3). כל האילנות, אף אלו אשר נותנים פרות, הם אילני סרק לגבי הגפן חוץ מן הזית והתאנה, על כן כל האילנות בטלים על גב הגפן חוץ מן הזית והתאנה. דעתו זו של רבי מאיר תואמת לדבריו בברייתא שהבאנו, וכן מדגיש הירושלמי. רבי שמעון ורבי יוסי תורמים הגדרות אחרות ושונות. בדברי התנאים ניכר שהמונח "סרק" משמש לשימושים שונים. ההגדרה "שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות" או "שאינו עושה פירות" היא הגדרה מעין בוטנית, ואילו משנתנו עוסקת בהגדרה התפקודית. עם כל זאת, ההגדרה הרגילה היא "שאינו עושה פירות" (משנה, אהלות פי"ח מ"ג), וכן "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות" (בבלי, כתובות קיב ע"ב). אם כן, סתם אילן סרק אינו נותן פרות בין אם הוא ממין שאינו נותן פרות ובין אם הדבר נובע מפגם בעץ מסוים זה. כל ההגדרות האחרות נראות כהגדרות משניות הבאות לסייג את ההגדרה הכללית.

6שלושה גידולים אלו – הגפן, הזית והתאנה – היו עיקר גידולי העץ שגידלו וטיפחו בארץ ישראל בימי המשנה. משלושה גידולים אלו הפיקו את היין ואת השמן, אכלו בעונתן את התאנים וייבשו את הקציעות. כל אחד מגידולים אלו נזכר פעמים רבות בענייני הלכה ואגדה, ושמות רבים ניתנו לכל שלבי הגידול, האסיף והעיבוד של פרותיהם. מעשים רבים בדרכי יצירה שונות נתקשרו לכל אחד מגידולים אלו. הפרות האחרים, כגון התמר, הרימון והחרוב, אמנם מהווים לעומתם אילנות סרק, אבל בדרך כלל הם מכונים "עצי פרי" וככאלה התייחסו אליהם.

7בדרך כלל לא נטע אדם אילנות סרק, אבל לעתים אנו שומעים על מצב כזה. כך, למשל, הנוטע ארבעה עצי מאכל וחמישה עצי סרק אינו יוצא למלחמה (משנה, סוטה פ"ח מ"ג); מהמלחמה פטורים כל מי שבנה בית או נטע מטע וטרם נהנה ממנו. חמישה עצי סרק הם יחידה כלכלית משמעותית, ונוטעים אותם במכוון. כן משמע ממקורות נוספים 4 כגון ירו', שביעית פ"ד ה"ג, לה ע"ב; שמות רבה, ז ד; ז ז (שם משמשים האילנות להספקת עצים להסקה) ועוד. .

8עוד מוסיפה משנת כלאים: "רבי יוסי אומר כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות הרי זה אילן סרק". רבי יוסי מרחיב את המונח "אילן מאכל" לכל האילנות נותני הפרות שמגדלים אותם "שדות שלמות", ואינו מוציא מכלל אילנות המאכל אלא אותם אילנות מאכל שלא נהגו לנטוע "שדות שלמות", כגון החרוב 5 ראו משנה, פאה פ"ב מ"ד. . גם את התאנה לא נטעו שדות שלמים, אך היו מטעי תמרים, כך שעמדתו של רבי יוסי מקלה ומחמירה כאחת.

9רבי יוסה אומר אפילו אמר הפנימי למאכל – הנוטע אמר וקבע לעצמו שחציו הפנימי של האילן, החצי הפונה לשדהו, הוא נוטע לשם מאכל, והחיצון לסייג – וחציו השני של אותו אילן לא ישמש אלא לסייג, הפנימי חייב – החצי הפנימי חלים עליו דיני ערלה, והחיצון פטור – והחצי הפונה כלפי חוץ אין חלים עליו דיני ערלה. דברי רבי יוסי חוזרים ונשנים כלשונם אף בספרא (פרשה ג ה"ב, צ ע"ג). נמצאנו למדים שאילן סרק במשמעו במשנתנו הוא לעתים גם עץ מאכל שהבעל חישב עליו למטרה אחרת. סביר להניח שעץ זית היה תמיד עץ מאכל, אבל היו עצים שחשיבותם כעצי מאכל הייתה משנית. כך, למשל, לשקמים היה פרי (גמזיות) ולעתים אכלו אותו, אבל שימושו העיקרי היה כעץ לתעשיית רהיטים ובניין.

10ההלכה שהנוטע לסייג, לעצים ולקורות פטור מן הערלה הייתה ידועה ומקובלת על החכמים, וחכמי דור אושא (רבן שמעון בן גמליאל, רבי מאיר, רבי שמעון ורבי יוסי) נחלקו בחלותה של ההלכה, על אילו אילנות היא חלה, מתי היא חלה ועל אילו חלקים של האילן היא חלה.