משנת ארץ ישראל על משנה ערלה א:ו

1נטיעה שלעורלה ושלכלאי הכרם – נטיעת ערלה, והוא הדין בנטיעה שנאסרה מחמת כלאיים, כלומר נאסרה מחמת זריעת כלאיים בקרבתה. ערלה וכלאי הכרם שווים בדינם לעניין תערובת, כשנוי בראש הפרק הבא, שניתערבו בנטיעות – ואינו מכיר את הנטיעה של ערלה או של הכלאיים. התלמוד הירושלמי שואל: "[ניחא] 37 ההשלמה על פי הר"ש משנץ. נטיעה שלערלה (בערלה יש נטיעה אחת שנטעה ושכח איזו היא), נטיעה שלכלאי הכרם, והלא כל הנטיעות אינן (=הן) כלאים בכרם" (סא ע"ב), כלומר: וכי נטיעה אחת מתקדשת? והרי אם זרע כלאיים בכרמו "כל" הנטיעות מתקדשות, זאת אומרת כל ארבעים וחמש הגפנים הסמוכות לירק, כמו ששנינו במשנת כלאים (פ"ה מ"ה), והיאך נתערבה נטיעה אחת של כלאיים בנטיעות? הירושלמי מתרץ בשתי דרכים: "כיני מתניתא ערוגה של כלאי הכרם. אמר רבי יוסי בי רבי (מתניתא ערוגה של כלאי הכרם אמר רבי יוסי בי רבי) 38 דיטוגרפיה, ואינה בכ"י רומי והרש"ס. בין כשהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן", וכאילו אמר "נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות" (לפי פירושו של הרמב"ם למשנה), אלא שהמשנה קיצרה וכללה את שני המקרים יחד. רבי יוסי ברבי בון מפרש שהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן, כהלכה השנויה בכלאים פ"ז מ"ה, "שאותה גפן נאסרה משום כלאי הכרם ושאר הגפנים מותרין ונתערבה עתה ולא ידוע איזו היא" (מהר"י מלכי צדק). הרמב"ם מפרש את משנתנו כפירושו הראשון של הירושלמי, אך רוב מפרשי המשנה מהלכים לפי הפירוש השני. חכם בדורותינו פירש כי הכוונה לנטיעה של כלאי הכרם (כשנתקדשה על ידי ירק הנטוע בכרם) העומדת על הגבול של האיסור וההיתר, והיא היחידה העלולה להתערב בנטיעות המותרות 39 אפשטיין, מבוא, עמ' 154. .

2הרי זה לא ילקוט – לא ילקוט פרות מכל הנטיעות, שכן במחובר לקרקע אין הנטיעה האסורה מתבטלת ברוב הנטיעות המותרות, וכמות ששנינו במשנת תרומות: "מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין" (פ"ט מ"ה), ובתוספתא שם: "שאין קרקע עולה באחד ומאה" (פ"ח ה"ד).

3ואם לקט יעלה באחת ומאתים – אם לקט את הפרות (באיסור) הרי שמעתה אינם מחוברים לקרקע, ולפניו תערובת של איסור והיתר. כלומר, פרות של נטיעות היתר ושל נטיעות שהן ערלה וכלאיים עולים, כלומר מתבטלים באחד ומאתיים, כאמור להלן פ"ב מ"א, ושם נברר את מקורה של ההלכה.

4ובלבד שלא יתכוון ללקוט – שלא יתכוון ללקוט פי מאתיים כדי לבטל את איסור הערלה, שאין מבטלים איסור לכתחילה. הלכה מעינה שנויה במשנה לעניין תרומה שנפלה לתוך חולין. המשנה בתרומות שונה: "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין – אם שוגג מותר ואם מזיד אסור" (פ"ה מ"ט).

5[ רבי יוסה אומר אף יתכוון ללקוט ] ויעלה באחד ומאתים – המצוי בסוגריים נשמט, והושלם בידי מעתיק בשוליים. רבי יוסי מתיר אף להתכוון ללקט כדי שיעלה באחד ומאתיים. המוקף חסר בכ"י, ובגיליון בכ"י ליידן (ל) חסרה המילה "אף". ב- ג2: "המתכווין לללקוט יעלה...". דברי רבי יוסי מצויים בתלמוד הבבלי בגיטין (נד ע"ב), ושם הנוסח: "רבי יוסי אומר אף המתכוין ללקט יעלו באחד ומאתים". לפי גרסה זו והנוסח בגיליון של כ"י קופמן ובקטע הגניזה רבי יוסי אינו מתיר לכתחילה ללקוט, אלא מי שלוקט ילקט אחד ומאתיים. בגיטין מצויה גרסה "אף יתכוין ללקוט" 40 כ"י של פירוש לגיטין: "ויש גורסין אף יתכוין ללקוט". הובא באוצר הגאונים לגיטין, חלק הפירושים, עמ' 933. , אולם כבר עמד על כך בעל מלאכת שלמה: "וכתב הר"ס ז"ל ה"ג בפרק הניזקין אף המתכוין ללקט יעלו באחד ומאתים וזוהי הגירסא הנכונה דמודה רבי יוסי דלכתחילה לא ילקט ולא פליג אלא אם לקט במזיד" 41 כך גם רבי עקיבא איגר בתוספותיו למשנתנו. . הנוסחאות במשנה ברובן הגדול גורסות כי רבי יוסי מתיר במכוון ולכתחילה להתכוון להתיר את איסור הערלה, ובלבד שילקט אחד ומאתיים, והנוסחאות לפי הסוגיה בבבלי גיטין גורסות כמעט כולן שרבי יוסי אינו מתיר לעשות במתכוון אלא מי שמלקט ילקט אחד ומאתיים. גרסת הבבלי וכתב יד קופמן ממזערות את חידושו של רבי יוסי. אילולא הייתה הגרסה בכתב יד קופמן היה אפשר לפטרה כתיקון בבלי, וכתיקוני כתבי יד בהשפעת הציטוט בתלמוד הבבלי. ברם כתב יד קופמן אינו מושפע מנוסח בבל, ויש לראות בו נוסח עצמאי. להלן נביא את הסברי התלמוד הירושלמי, והם מתאימים לשתי הגרסאות. נותרנו, אפוא, בשאלה האם אכן התיר רבי יוסי "להעלות", כלומר להוסיף נטיעות כך שהנטיעה תתבטל באחד חלקי מאתיים.

6המשנה (תרומות פ"ה מ"ט) אוסרת זאת, ברם מברייתא אחרת משמע שיש המתירים להעלות בידיים, וכן שנינו: "נפלו ואחר כך נתפצעו 42 המדובר בסוגי אגוזים שאינם עולים משום חשיבותם ("דבר שבמנין"), אלא אם נשברו (נתפצעו), שאז הם עולים באחד חלקי מאתיים (ראו שם מ"ז). ערלה עולה ברגיל באחד למאתיים (להלן פ"א מ"ו). בין שוגג בין מזיד לא יעלו, דברי רבי מאיר. רבי יודה אמר בין שוגג בין מזיד יעלו. רבי יוסי אומר שוגג יעלו מזיד לא יעלו. מה טעמא דרבי מאיר? קנסו בשוגג מפני מזיד. מה טעמא דרבי יודה? כבר קנסו בידו. מה טעמא דרבי יוסי? כיי דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר, מזיד אסור" (ירו', סג ע"ב). ההלכה הכללית של רבי יוחנן היא המשנה בתרומות 43 על כך ראו ירו', תרומות פ"ה ה"ט, מג ע"ד; חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ד. הירושלמי מסביר שדברי רבי יוחנן נאמרו על כל הנושאים, והמשנה עוסקת רק בתרומה. . רבי יהודה סובר שאפילו במזיד מותר להעלות. אמנם הוא אומר את דבריו רק בהקשר של העלאת "דבר שבמנין", אבל ממשנתנו משמע שאכן זו דעתו הקבועה של רבי יהודה. הנימוק שנותן הירושלמי לרבי יהודה הוא "קנסו בידו", כלומר אין לקנוס שוגג מחשש מזיד, שהרי גם במזיד מותר. הוא עונה בכך לרבי מאיר בלבד ולא לרבי יוסי. הירושלמי במסכת כלאים מוסיף עוד אבחנה חשובה. שם נדון מקרה שהתערבו בו זרעים שונים באותו כלי. רבי יוסי אומר שיש לברור את הזרעים, וסתם המשנה קובעת "ימעט", כלומר ישנה את היחסים כך שהמין השני יהיה מיעוט קטן ויבוטל. על כך מוסיף הירושלמי: "ימעט – כאי זה צד הוא ממעט? או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור? תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין" (כלאים פ"ב ה"א, כז ע"ג). באיסור תורה כמו ערלה ותרומה אין להרבות בידיים, אבל באיסור כלאיים הדבר מותר מפני שאין איסורו בא אלא משום מראית עין 44 איסור כלאי זרעים נתפס בעיקרו כאיסור שאחרים יחשבו שזרע בכוונה כלאיים, ועל כך ראו במבוא למסכת כלאים. . לפי עיקרון זה אולי רבי יהודה סבור שאיסור תערובת תרומה חמור פחות. מכל מקום, רבי יהודה לשיטתו שמותר להרבות במזיד בערלה, ומן הסתם גם בכלאיים.

7בדרך זו הצענו לפרש משנה אחרת שבה רבי יהודה מתיר להעלות את הדמאי בשבת (שבת פכ"א מ"א). אלבק בפירושו לשבת שם מזכיר את הפירוש ודוחה אותו ללא נימוק (אולי בהשפעת ההלכה הכללית הנלמדת במשנת תרומה, ומופיעה כך בפסיקה). ברם, נראה שאכן לרבי יהודה עמדה שונה בנושא.

8אם כן, רבי יהודה מתיר להעלות בידיים, אך רבי יוסי פוסק שאם העלה בשוגג מותר לו לבטל ברוב ואם העלה במזיד לא יתבטלו. דבריו אינם מתאימים לשני הפירושים שהצענו, והרי זו דעה שלישית.

9התלמוד הירושלמי מסביר: "מאי טעמא דרבי יוסי שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים" (סא ע"ב). כלומר, דרכם של בני אדם לדלל אשכולות מגפניהם כדי להקל על הגפן, ואין הדבר ניכר שהוא מדלל כדי שיגיע למאתיים ואחד. בתלמוד הבבלי בגיטין מנמקת הסוגיה בשם רבי יוחנן ובשם רבא: "חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת" (נד ע"ב), ואין המעשה שכיח, "וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן" (רש"י). הנימוק מתאים יותר להיתר כללי להעלות בכוונה, אך ניתן גם לפרשו שאם עשה כן ההעלאה מועילה אף שאינה מותרת לכתחילה.

10כאמור, הלכה מעינה של משנתנו שנויה במשנה תרומות: "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה (=שיעור בתרומה הוא מאה ולא מאתיים כבערלה) ואחר כך נפלו שם חולין – אם שוגג מותר ואם מזיד אסור" (פ"ה מ"ט). המשנה מחמירה בתרומה, ואף בדיעבד אין התרומה עולה. בתוספתא שם נאמר: "תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין ויתלוש. רבי שמעון אומר אף יתכוין ויתלוש ויעלה באחד ומאה" (פ"ה ה"ד). בכ"י ערפורט: רבי יהודה, וכן בפירושיהם של רבי יצחק בן מלכי צדק ושל הר"ש משנץ. רבי שלמה סירליאו בפירושו למשנת תרומות (צ סע"א) ובפירושו למשנתנו (נג רע"ב) מעתיק "רבי יוסי". אם נקבל את גרסתו הרי שרבי יוסי מהלך בשיטתו גם בערלה וגם בתרומה, ואולי אין זה אלא תיקון מדעתו 45 ראו ליברמן, עמ' 724. .

11לפי הפירוש המוצע יש לדעתו של הרואה משקל מכריע (ר"ש), ובמבוא למסכת תרומות עסקנו במרכיב זה של "מראית עין". אין עדויות נוספות שבדיני ערלה היה מרכיב זה משמעותי. יתר על כן, אם אכן האיש מלקט במזיד, מה חשיבותו של גורם מראית העין? גורם זה הוא משמעותי כאשר בעל הבית מתכוון להיתר והרואה יטעה בהבנת מעשיו, אך לא כאשר בעל הבית מתכוון לאיסור. אולי הכוונה היא שאמנם בעל הבית עשה במזיד, כלומר התכוון לתלוש, אבל אין זה מזיד גמור שכן אולי התלישה היא לצורך ורגיל שכך תולשים. זו גם משמעות הפירוש השני בירושלמי שאין אדם אוסר את כרמו בשביל ליקוט מועט, כלומר כשליקט בכוונה אך לא בכוונת עברה.

12הטיעון ש"אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת" מעיד שהתלמוד הבין את המשנה כעוסקת באיסור החל על כל הכרם, ולא במי שהעמיד עציץ מתחת לגפן בודדת. כאמור, הירושלמי הציע שני הסברים למקרה המתואר במשנה, וגם עתה יש בו שני הסברים, בהתאמה.