משנת ארץ ישראל על משנה ערלה ב:ט

1סאור שלחולין שנפל לתוך עיסה – של חולין, וחימצה – חימץ את העיסה, ואחר כך נפל סאור של תרומה או סאור שלכלאי הכרם אם יש [ בו ] – בשאור של תרומה, כדי לחמץ – את העיסה. אילולי הייתה העיסה מחומצת לפני כן מן השאור של חולין הייתה יכולה להתחמץ על ידי השאור של תרומה, אסור – העיסה אסורה, היא הופכת להיות תרומה כולה או חל עליה דין כלאי הכרם, שכן העיסה הוסיפה להתחמץ על ידי השאור של איסור.

2רבי שמעון מתיר – שהרי כבר החמיצה העיסה מכוחו של שאור החולין, ותוספת השאור של איסור לא השביחה את העיסה אלא פגמה בה. לפי פירוש זה רבי שמעון אינו חולק אלא על הלכה אחרונה זו במשנה שלפנינו, ואינו חולק על ההלכה במשנה הקודמת במקרה ששאור האיסור נפל לפני שהעיסה החמיצה מן השאור המותר, ואמנם כך פירשו את המחלוקות רבים ממפרשי המשנה 41 ראו דברי הרא"ש ורבנו עובדיה מברטנורא, ורבים אחריהם. . אולם בירושלמי בראש הסוגיה למשנתנו: "תני חנניה בשם רבי יוחנן אף הראשונה במחלוקת" (סב ע"א), ומסביר רבנו יצחק בן מלכי צדק כי רבי מאיר הולך לטעמו ורבי שמעון לטעמו, "דתנן 'אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר' (תוס', תרומות פ"ח ה"ט), וזו העיסה בשביל השאור שנפל שם הרבה טעמה רע ומחומצת". כן פירש הרמב"ם, ורבנו שמעון משנץ מוסיף שלדעת רבי שמעון אפילו איסור לאיסור אינו מצטרף, כמו ששנה רבי שמעון בראש פרקנו. אם כן, המינוח "נותן טעם" ואף "נותן טעם לפגם" הוא מינוח תנאִי, וכנראה הוא העומד בבסיס המחלוקת שלפנינו. בדעתו של רבי שמעון מהלך גם רבי יהודה 42 ראו פירושנו לתרומות פ"י מ"ב, ושם הוסברה התוספתא במלואה. . תנא קמא מתאים לדברי רבי מאיר בתוספתא, וגם במשנה הבאה תנא קמא הוא רבי מאיר, או שהוא מהלך בשיטתו.

3במשנתנו ובמשנה שלפניה נידונת ההלכה על שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ולאחר מכן נפל לתוך העיסה השאור של תרומה או כלאי הכרם, והירושלמי מוסיף: "אבל אם נפל שאור שלתרומה תחילה כבר נתחמצה העיסה [ותני כן נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור] 43 כך על פי הירושלמי של הרש"ס. בד"ו חסר. " (שם).