משנת ארץ ישראל על משנה ערלה ג:ז

1משנתנו היא המשכה של המשנה שלפניה. היא מבארת את יסוד מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים. למעשה זו המשנה הבסיסית שעליה בנויות כל המשניות הקודמות שבפרק.

2שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו להימנות – את שדרכו להימכר במניין, כגון חבילי תלתן שנזכרו במשנה הקודמת, מקדש – אוסר את כל התערובת ואינו בטל בכל כמות שהיא, אם של כלאי הכרם כחבילות תלתן שנזכרו במשנה הקודמת ואם של ערלה כפי שנזכרים בהמשך דברי המשנה. הנוסח בכ"י קופמן הוא "להימנות", וכן בכתב יד ליידן (ל) וקטע גניזה אחד (ג3). בנוסחאות אחדות: "לימנות"; בדפוסים: "למנות". המינוח בתלמוד הבבלי הוא "דבר שבמנין", והוא ניסוח אחר למונח התנאי.

3בשלוש סוגיות בתלמוד הבבלי מובאת משנתנו בצירוף מחלוקת אמוראים לפירושה: "דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן... שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד... ואתמר עלה רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו, ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו למנות שנינו" (ביצה ג ע"ב; זבחים עב ע"א-ע"ב), ובלשון אחר ביבמות: "אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש... מי סברת כל שדרכו לימנות שנינו? את שדרכו לימנות שנינו. מאי היא דתנן... שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש... רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנינו" (פא ע"א-ע"ב). "כך שנינו" או רק "שנינו" אין פירושו "אנו שונים כך במשנה", אלא "אנו מפרשים כך את משנתנו". את הלשון "את ש", הכתובה בכל ספרי המשנה, פירש ריש לקיש כמו "כל ש", כלומר אלו דוגמאות בלבד, ורבי יוחנן פירשה כייחוס פעול רגיל: "זה ש", אלו המנויים בפרקנו מ"א-מ"ב-מ"ו-מ"ז, עשרה דברים ולא יותר, כפי שנראה להלן 27 וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 285. .

4גם מסוגיית הירושלמי עולה שאמנם כך צריך לפרש את המחלוקת שבין רבי יוחנן וריש לקיש: "רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחרנה אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין" (סג סע"א). הם אינם חלוקים בנוסח המשנה ובהגהתו, אלא בהבנת דברי המשנה.

5מחלוקת רבי מאיר וחכמים מה אינו בטל ברוב

6וחכמים אומרין אינו מקדש אלא ששה דברים – במקצת ספרים, בדפוסים ובעדי נוסח משניים נוסף: "בלבד". חכמים סבורים שאין מקדשים את כל התערובת אלא שישה דברים שהמשנה מונה להלן, וכל האחרים עולים ומתבטלים באחד ומאתיים.

7רבי עקיבה אומר שבעה – דברים הם המקדשים את תערובתם בכל שהוא ואינם בטלים בשיעור הנקוב לכלאיים וערלה.

8במסחר שבתקופת המשנה והתלמוד היו כמה שיטות מכירה: באומדנה, במידה, במשקל ובמניין. באומדנה נמכרו דברים מעוטי ערך ובמניין היקרים ביותר, על כן אין אלו מתבטלים גם אם נפלו לרוב. הדוגמאות להלן כוללות גם מוצרים שאינם יקרים כחבילות תלתן, אך בגלל עצם העובדה שזו חבילה היא נחשבת לדבר שבמניין. כך, למשל, אנו שומעים גם שכדים סתומים אינם בטלים ברוב (להלן). אם כן, לא רק המחיר קובע אלא גם האריזה ההופכת מוצר למשהו שלם.

9אילו הן אגוזי פרך – יש ממפרשי המשנה שמסבירים שהאגוז נקרא כך משום טיבו, שקליפתו רכה: "של פרך שהוא נפרך מעצמו" (שיר השירים רבה, פ"ו יא), ויש שמפרשים שנקרא כך על שם מקומו, "פרך", היא בית פוריך שבקצה הצפוני של מחוז עקרבה בארץ שומרון. קרוב להניח כי הכוונה לשם מקום, כמו "רימוני בדן" שנזכרים בהמשך, וכדברי הרמב"ם בפירושו: "שמות מקומות". בית פוריך הייתה מרכז שומרוני, אך נראה שאגוזי המקום ידועים היו בכל הארץ. יהא מקור השם אשר יהא, ודאי שהיו אלו אגוזים יקרים במיוחד. כדברי המדרש: "גוי אחד היה בעירנו, ועשה סעודה לכל זקני העיר וזימנני עמהם. והביא לפנינו מכל מה שברא הקב"ה מששת ימי בראשית, ולא היה שולחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה, נטל את הטבלה מלפנינו שהיתה יפה בששה ככר כסף, ושברה" 28 פסיקתא דרב כהנא, ו ב, עמ' 115; פסיקתא רבתי, טז, פב ע"ב; תנחו', פנחס יג; מדרש משלי, יג, ועוד. . כאן אגוזי פרך הם דוגמה למאכל נדיר ויקר שאין הנאת העולם הזה בלעדיו.

10רימוני בדן – הרימונים מן בדן. אף היא בארץ שומרון, בצפון מזרחו של תחום ניאפוליס בראש ואדי פארעה, דרומית-מזרחית לטרלוסה. ההלכה על רימוני בדן היא הלכה קדומה, ובמשנת כלים מזכירהּ רבי מאיר כהלכה ידועה בבית המדרש: "הרמון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, ולמה הוזכרו רמוני בדאן, שיהו מקדשין כל שהן, דברי רבי מאיר" (פי"ז מ"ה). שרימוני בדאן מקדשין כל שהן אינה רק דעת רבי מאיר, זו גם דעתם של חכמים. רבי מאיר אומר שרימוני בדאן הוזכרו מחמת ההלכה שהם מקדשים בכל שיעור שהוא, כשנוי במשנתנו. בהמשך אותה משנה חולק רבי יוסי על רבי מאיר ואומר: "לא הוזכרו רימוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום" כדרכם של כל הפרות הבאים מארץ הכותים, אשר לדעתו חייבים במעשרות והכותים ודאי לא עשרום (משנה, דמאי פ"ה מ"ט). מדברי רבי יוסי אנו למדים בדרך של ודאי כי רימוני בדאן נקראים על שם מקומם בארץ הכותים. בתוספתא כלים מבואר: "לא הוזכרו רימוני באדן וחצר גבע של בית הכותים אלא שמתעשרין בודאי בכל מקום" (בבא מציעא פ"ו ה"י, עמ' 585). כפי שהערנו פעמים רבות, הביטויים "למה אמרו", "למה נזכרו", "זהו שאמרו" וכיוצא באלו הם ציטוטים של הלכה קדומה. במקרה זה הציטוט היה ידוע, אך נחלקו תנאי דור אושא בשאלה לשם מה הובא.

11חביות סתומות – חביות מלאות יין של ערלה או כלאי הכרם, וסתומות. לא נאמר במקורות כי החביות מלאות ביין, אך לרוב ממלאים את החבית ביין וחבית סתומה יש להניח שהיא מלאה ביין 29 ראו ברנד, כלי חרס, עמ' קיא-קעב. .

12וחולפות תרדים – תרד הוא סלק, כפי שמפרש-מתרגם רב חסדא (בבלי, עירובין כט ע"א). בפירוש הגאונים לסדר טהרות: "חילפות תרדין פ' (פירוש) אצלע אל סלק" (למשנת עוקצין פ"א מ"ד, עמ' 139), ובערוך: "יש שאומרין הן העלים והצלעות של התרדין" (ערך חלף ג, כ"ג עמ' 409). בתוספתא תרומות חולק רבי יהודה בן בבא על הלכה זו שבמשנתנו: "אמר רבי יהודה בן בבא אני אחד מן הראויין להורות שאם יבאו לידי חילפות תרדין אומר אני שעלו באחד ומאה. ולא עוד אלא שבית דין צריכין למנות על כולן שיעלו באחד ומאה" (פ"ה ה"י). קרוב להניח שבדברי רבי יהודה בן בבא שמן הראוי שבית דין צריכין לימנות "על כולן" הכוונה לדברים האחרים שמשנתנו מונה שאינם עולים ומתבטלים באחד ומאה בתרומה או באחד ומאתיים בערלה ובכלאי הכרם, אלא מקדשים בכל שהן. רבי יהודה בן בבא, בן דור יבנה, מתייחס לקיומה של הרשימה שבמשנתנו או לרשימה מעינה.

13וקולסי אכרוב – אכרוב באל"ף, צורה לשונית המצויה אף במקרא (אזרוע, אצעדה וכיוצא באלה) 30 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1249. . כך כמעט בכל הנוסחאות העיקריות, ובדפוסים: "כרוב". "קולסי" הוא הנוסח בנוסחאות הטובות 31 ב, ג1, ל, ת. ובדפוסים "קלחי", והוא פירוש המילה "קולסי" מן היוונית κουλόσ – גזע, קלח. בלטינית נקרא הכרוב kaulis. בתשובות הגאונים הרכבי: "פתרון קולסא בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין ונקרא בלשון הזה קולסי כרוב וקולסי תרדין" (סימן לג, עמ' 13) 32 והוא אף פירושו של רבנו חננאל בערוך, ערך "נפס", כרך ה, עמ' 365. (איור 22).

14הכרוב, או האכרוב, הוא הכרוב של ימינו. הכרוב הוא ירק עלים, כמו החסה, והשורשים אינם חלק מהפרי ואינם נחוצים. לפני הכנסת הכרוב לסיר הבישול מסירים את השורשים בחיתוך. עורך המשנה מנה את הירק, ואת שמו הלטיני, כמעין תרגום קדום שהשתקע במשנה עצמה. הכרוב נחשב כנראה למוצר יקר ונדיר, ומכל מקום בכמה הלכות הכרוב הוא חריג. כך, למשל, הוא חריג בדין ספיחי שביעית 33 ראו פירושנו לשביעית פ"ט מ"א, ונחלקו התלמודים במה ייחודו. ונזכר במפורט בפני עצמו בהלכות רבות, עם זאת איננו יודעים להסביר את ייחודו.

15מעניין שתרדין וכרוב נמנים יחדיו במסכת עוקצין כמינים שאינם אוכל ממש (משנה, עוקצין פ"א מ"ד; בבלי, ברכות מד ע"ב, ועוד), אם כן שני אלו דרכם להופיע יחדיו, אף ששם ההקשר שונה לחלוטין.

16ודלעת יוונית – היא הקרא או דלעת הבקבוק, ולא הדלעת עצמה הקרויה בימינו בשם הכללי "דלעת". בירושלמי למשנתנו (סג ע"ב) מובא בשם רבי יוחנן: "אילין קירייא וקרוותא דאנן אכלין דלעת יוונית אינון". הדלעת גדולה ביותר, ולכן נמכרה במניין ולא במשקל (איור 23).

17רבי עקיבה אומר אף כיכרות שלבעל הבית – הם הדבר השביעי אשר רבי עקיבא הוסיף לששת הדברים שנמנו במשנה. לא נתפרש במקורות במה ייחודן וחשיבותן של כיכרות בעל הבית. מפרשי המשנה מסבירים שכיכר בעלי בתים הייתה גדולה ושל נחתום קטנה (ר"ש, מלאכת שלמה ועוד). ייתכן שלהסבר זה שורשים רֵאליים, אך אין בידינו עדויות שתוכלנה לתמוך בו. אולי הן היו משובחות יותר, ואולי הייתה צורתן שונה ומיוחדת להן. אף בהלכות השבת אבדה מצינו ש"ככרות של בעל הבית" נמנות בין הדברים שחייבים להכריז עליהם (משנה, בבא מציעא פ"ב מ"ב), ומסתבר כי לכיכר של בעל בית יש ייחוד וסימנים משלה. כיכרות הנחתום יוצרו בייצור המוני ולפיכך אין בהן סימן והן נמכרות במשקל. מובן שכיכרות בעל הבית, בגלל ייחודן, אינן עולות במניין.

18הראוי לעורלה עורלה – בין הדברים שמנתה המשנה יש שנוהג בהם דין ערלה והם האגוזים, הרימונים והחביות הסתומות, והם אוסרים את תערובתם משום איסור ערלה, ולכלאי הכרם כלאי הכרם – ויש בין הדברים שנמנו במשנה שאין בהם איסור ערלה אלא איסור כלאיים והם חולפות התרדים, קולסי האכרוב והדלעת היוונית, ולדעת רבי עקיבא אף כיכרות של בעל הבית. בירקות ותבואה לא ייתכן איסור ערלה אבל ייתכן שהם אסורים מחמת גידולם בכלאיים, ותערובתם אוסרת משום כלאיים. רק חביות היין הסתומות ראויות גם לערלה וגם לכלאי הכרם. הירושלמי שואל מדוע נזכרים רק ערלה וכלאיים ולא גם הראוי לתרומה (סג ע"ב), ומתרץ בדרכו, וכפשוטה הרשימה אינה מלאה והפרק מתמקד במצוות (איסורים) אלו, ולא באחרים.

19ברשימה שישה מרכיבים או שבעה (בתוספת כיכרות של בעל הבית), ולרבי מאיר עוד שלושה, והם: 1. בגד, הנזכר במשנה א; 2. תנור, הנזכר במשנה ה; 3. חבילי תלתן, הנזכרים במשנה ו. מי שמונה את הכיכרות ברשימה יש לו עשרה, ומי שאינו מונה מצרף לרשימה את: 4. הצובע את השק, הנזכר במשנה ג. בעל מלאכת שלמה למשנה ג מונה את דין הבגד (מ"א), האורג מלוא הסיט והצובע בקליפי ערלה (משניות ב-ג), מוקדשין (משנה ג) וחבילי תלתן (משנה ו). העדפנו לראות בדין תנור את הדוגמה לדברי רבי מאיר, משום שאריגה אינה בבחינת דבר שבמניין, אלא סיבה אחרת והיא חשיבות הצבע והשפעתו, שהם בבחינת מקבילה ל"נותן טעם" שבדיני תערובת מאכלים.

20במשנת כלים שנינו: "ולמה הוזכרו רמוני בדאן? שיהו מקדשין כל שהן, דברי רבי מאיר. רבי יוחנן בן נורי אומר: לשער בהן את הכלים. רבי עקיבא אומר: לכך ולכך הוזכרו, לשער בהן את הכלים ויהיו מקדשין כל שהן. אמר רבי יוסי 34 וכן ב- ב, מ, דו, מרא, דנ. אבל בכתב יד קופמן וב- מל, טא, רב, ג, דו2, כ: רבי יהודה, וכן בתוספתא כלים להלן. חילוף זה רגיל, והוא נובע מפתיחה שונה של ראשי התיבות ר"י בשלב שהמשנה כבר הייתה כתובה. : לא הוזכרו רמוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום" (פי"ז מ"ה). התוספתא מוסיפה על כך: "אמר רבי יהודה לא הוזכרו רימוני באדן וחצר גבע של בית הכותים אלא שמתעשרין בודאי בכל מקום" (כלים בבא מציעא פ"ו ה"י, עמ' 585). גבע זו היא ג'בָע שבצפון השומרון.

21משנת כלים היא מסורת שונה ממשנתנו, אם כי קרובה לה. משנתנו כרבי מאיר בכלים, בכך שהרשימה עוסקת בדברים המקדשים. אלא שאצלנו רבי מאיר אומר שכל דבר שבמניין מקדש, ואילו במשנת כלים הוא זה המוסר את דברי חכמים כאן. רבי יוחנן בן נורי חולק על משנתנו ולדבריו הרשימה איננה קשורה לדבר שבמניין אלא לקביעת השיעורים, נושא הנדון במסכת כלים ובעיקר בפרק יז שם. לרבי יהודה (יוסי) רשימה אחרת של מקומות שומרוניים והיא דומה במקצת לרשימה שלנו (משנת ערלה), אך הדמיון מקרי. מבין הסעיפים ברשימה של מסכתנו רק חלקם מתאימים "לכך ולכך", כלומר גם לשער בהם את הכלים. כך, למשל, אגוזי פרך עשויים להתאים לשיעור אתרוג כאגוז (משנה, סוכה פ"ג מ"ז); שיעור הוצאת "מוכין" בשבת (תוס', שבת פ"ט ה"ו); שיעור אבן כדי לקנח בה לאחר עשיית צרכים (ירו', שבת פ"ח ה"ז, יא ע"ג; בבלי, פא ע"א) ועוד. כיכרות של בעל הבית מתאימים לשער בהם את סלי הפת (משנה, כלים פי"ז מ"ג). בדוחק ניתן לומר שגם רימוני בדאן מתאימים לשיעור כרימון (כלים פי"ז מ"א ואילך). ברם, המשנה שם (פי"ז מ"ה) קבעה שמדובר ברימון בינוני, והמשיכה "ולמה הוזכרו רמוני בדאן". אמנם רבי יוחנן בן נורי אומר שהוזכרו לשער בהם את הכלים, אבל רימון בדאן הוא כנראה רימון גדול ויפה ואיננו רימון בינוני, ולכן איננו מתאים כדוגמה לתיאור השיעור של גודל החור בכלי. המשך הרשימה שבמשנתנו – חביות סתומות, חולפות תרדים, קולסי אכרוב ודלעת יוונית – מתאימים רק למשנת ערלה (רבי מאיר במשנת כלים).

22הרשימה של רבי יוסי איננה מתאימה למשנת ערלה, שכן חציר ודאי אינו דבר שבמניין, וכן לא למשנת כלים, שהרי לא סביר שמשערים כלים בחציר מיוחד מגבע של כותים. כנגד זה, הרשימה של אלו שמתעשרים מכל מקום כוללת את אגוזי פרק הבאים גם הם מהשומרון.

23לפי משנתנו אין לרבי מאיר רשימה כלל ועיקר. אבל בירושלמי יש מחלוקת בנושא:

24"1. דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין. וחרנה אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. 2. רבי יעקב בר אחא אמר שמועתא מתניתין פליגא על מאן דאמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין. דתנינן תמן אמר רבי יודה לא הוזכרו רימוני בדן וחריצי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי" (סג סע"א). בסעיף הראשון יש מחלוקת האם רבי מאיר אמר שכל דבר מקדש או רק עשרה דברים. מחלוקת אמוראים היא האם עשרה אלו הם הרשימה, או דוגמאות בלבד. עשרת הדברים הם שישה או שבעה שבמשנתנו, ועוד שלושה או ארבעה המקרים שבהם נחלקו רבי מאיר וחכמים במשניות לעיל (א, ב, ו ואולי גם ג), וכנראה היו גם משניות מפורטות שמנו את ההסכמה. הרשימה כוללת מוצרים יקרים, אך גם מוצרים פשוטים שאמנם נמכרים במניין אך קשה להבין מדוע אינם בטלים ברוב. על כן נראה לנו שיש עדיפות לפירוש שהעשרה הם דוגמאות בלבד, וגם שישה המקרים שבהם חכמים מודים הם דוגמאות לשיטת חכמים. המספרים שישה, שבעה ועשרה הם מניין המקרים שבהם אמרו חכמים או רבי מאיר את דבריהם.

25הסעיף השני בירושלמי מביא את תוספתא כלים שציטטנו (בשינוי לשוני קל), ומפרש שגם חצירי (חריצי) גבע הם דבר שבמניין (בניגוד לאשר הצענו לעיל), וממילא יש יותר מעשרה דברים.

26להערכתנו ודאי שיש עוד מוצרים הנמכרים במניין, כגון בעלי חיים שלמים, ואלו דרכם להימנות ואינם בטלים (ירו', סא ע"ד). לשיטתנו רשימות אלו אינן מלאות; הן רשימות המקרים התקדימיים שפשט איסורם וחכמים לומדים מהם על שאר המקרים. זו דוגמה נוספת כיצד צמחה ההלכה מהמקרים הפרטיים, והמקריים, ולא מתוך הכלל המשפטי. הכלל המשפטי נוצר ונוצק רק בשלב מאוחר יותר 35 על כך ראו במבוא לפירוש המשניות. .

27לפנינו מסורות שונות על רשימה של מוצרים מיוחדים, וההבדל הוא בשמות החכמים, לשם מה הרשימה, וכנראה גם טיב הרשימה (מה נכלל בה). בנוסף לכך יש כאן מעין מחלוקת ספרותית בשאלה כמה פריטים ברשימה. המסורות, כפי שהן לפנינו, אינן הגיוניות מבחינה היסטורית. לא ייתכן שרבי מאיר ורבי יהודה (או יוסי) יחלקו על רבי עקיבא. גם לא ייתכן שרבי עקיבא יוסיף פריט לרשימה שערך תלמידו רבי מאיר. לפיכך, עלינו לנסות לשחזר את התפתחות המסורת.

28לפני עורך המשנה כבר היו רשימות שונות של שישה, שבעה או שלושה דברים. כבר התנאים בני דור אושא נחלקו מה תפקיד הרשימות (משנת כלים), ומכאן שכבר אז היו הרשימות קיימות, אולי אף עם כותרת מספרית. כאמור, במקורן הן רשימות שונות. הרשימה של רבי יהודה כללה רק מקומות בשומרון, לפחות שלושה ואולי יותר. הרשימה של רבי עקיבא לא כללה את כל ששת הפרטים שבמשנתנו אלא רק את הפרטים המתאימים "לכך ולכך", ולרשימה זו הוא הוסיף את כיכרות בעל הבית. בשלב זה התפצלו הרשימות. האחת המשיכה להתפתח ונוספו לה פריטים המתאימים למשנתנו (דברים שבמניין), ורשימה זו ודאי אינה מלאה, כמו שאמרנו. רשימה שנייה התפתחה לכיוון אחר וכללה דברים הראויים לקדש בהם כלים, ואיננו יודעים כמה פרטים היו בה ואילו. בשלב עריכת המשנה כבר אוחד כל העיסוק ברשימות, אך העורך הבחין עדיין בתכנים השונים. בשלב האמוראי כבר עורבבו הרשימות, וגם נוצרה מעין רשימה חדשה של עשרה דברים (שיטת רבי מאיר בערלה), ואין זו רשימה מגובשת אלא רשימת המקרים שבהם אמר רבי מאיר את דעתו המיוחדת.

29אם כן, סדר התפתחות העדויות הוא:

30א. קביעת הלכות בודדות.

31ב. היווצרות שלוש רשימות:

321. מתעשרים ודאי;

332. דברים שאינם מתבטלים בתערובת;

343. פרות לשער בהם את הכלים.

35ג. דברי רבי עקיבא שרשימות 3-2 זהות.

36ד. התפתחות הרשימות השונות, תוספת פרטים והגדרת תפקידן השונה של הרשימות (דור אושא).

37ה. קביעת המסגרת המספרית.

38המשניות שלפנינו משקפות את הרבדים השונים, וכך נוצרה שושלת מסירה שאיננה מסודרת, ומחלוקות בין המשניות. רבי מאיר, למשל, סבר שרימוני בדאן שייכים לרשימה 2, ובמקביל התנגד לרשימה המוגבלת של שישה (מס' 2). לדעתו הרשימה ארוכה יותר ואין לה מניין מוגדר של שישה סעיפים, ולכן דבריו במשנת כלים אינם סותרים את דבריו במשנתנו.

39קיימת אפשרות שנייה לתיאור ההתפתחות. הייתה רשימה של חפצים מיוחדים שנאספה בהקשר חברתי או תרבותי (ולא הלכתי), והיא באה למנות פרות מיוחדים. רשימות אלו אומצו על ידי אנשי ההלכה שמצאו בחלקים מהרשימה דוגמאות נאותות להלכה שעסקו בה (שיעור כלים, דרכו להימנות וכו'), ואימצו חלקים מהרשימה לצורך ההלכה. אולי היו אף עורכים שהגדילו את הרשימה המקורית וכללו בה דוגמאות נוספות שאינן מרשימת הפרות המפורסמים.

40שלוש הרשימות

411 36 תוס’, שביעית פ”ז הי”ז.