משנת ארץ ישראל על משנה פאה א:ו

1לעולם הוא נותן משם פאה ופטור מן המעשרות – היבול שניתן לפאה פטור ממעשרות, עד שימרח – זמן הפרשת מעשרות מתבואה הוא עד המירוח. המירוח הוא השלב האחרון בעיבוד התוצרת בשדה. השלבים הם קציר, הכנת אלומות, נשיאתם לגדיש והכנת ערמת הגדיש (הכרי), ולבסוף המירוח שהוא החלקת הערמה. השלב הבא הוא הפרדת הגרעינים מהמוץ על ידי הדיש (איור 13). את הפאה יש להפריש לפני המירוח 88 לפירוש המונח "מירוח" ראו פירושנו למעשרות פ"א מ"ב. , כדברי התוספתא: "לא נתן מן הקמה יתן מן העומרין, לא נתן מן העומרין יתן מן הגדיש, לא נתן מן הגדיש יתן מן הכרי עד שלא מרח, ואם מרח מעשר ונותן" (פ"א ה"ה), וכך נהג גם האב מבית היני (תוס', פסחים פ"ג ה"כ) 89 ראו דיוננו לעיל מ"ד. , ונותן משם הבקר 90 הבקר בכ"י קופמן הוא כתיב ארץ-ישראלי; בכתיב הבבלי: הפקר, וכך בכל נוסחאות בבל ונוסח הדפוס, וראו דיוננו בפ"ו מ"א. ופטור מן המעשרות עד שימרח – אם מירח הוא חייב בפאה, אך גם התחייב במעשרות (כלל המעשרות כולל תרומות). ברגע שמירח התחייב במעשרות (על כל היבול), ולכן אין להפריש פאה לפני מתן מעשרות. הפתרון שבמשנה הוא שייתן את הפאה לעניים, אך מדין הפקר, וגם הפקר פטור ממעשרות כפי שאמרנו. בתוספתא שציטטנו יש דעה אחרת שגם על ההפקר חייב במעשרות, ובצורה כזאת בעל השדה נקנס מעט: הוא נותן מעשרות על כל היבול, כולל מה שייתן לפאה. אם המעשרות הם קצת יותר מעשרה אחוז מהיבול, והפאה אחד משישים, הרי ההפסד לבעל הבית הוא מעט יותר מאחד חלקי שש מאות. לדעתו של הירושלמי חכמים החולקים הם כדעת בית שמאי, שכבר הזכרנו, ש"הפקר עניים הפקר" (טז ע"ג). כאמור, אין הכרח לפרש כך; גם לדעת בית הלל הפקר פטור ממעשרות, אלא שההפקר מכוון במקרה זה לכל אדם וגם עניים רשאים ליטול ממנו. ייתכן שהירושלמי הבין שהפקר כזה, שגם עשירים עשויים ליהנות ממנו, חייב במעשרות.

2מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח – את המעשרות יש להפריש רק לאחר המירוח. לפני המירוח, כלומר לפני "גמר מלאכה", מותר לאכול מהיבול באופן זמני, כלומר לא כארוחה מסודרת אלא כבדרך אגב (ספרי דברים, קה, עמ' 165). כמו כן מותר לתת לבהמה מהיבול אפילו כסעודת קבע (משנה, מעשרות פ"ג מ"ד), לפני שהופרשו מעשרות ותרומות. התלמוד הבבלי מגדיר אפשרות זאת כהערמה כדי לעקוף את מצוות מעשרות 91 בבלי, ברכות לא ע"א; פסחים ט ע"א; מנחות סז ע"ב; נדה טו ע"ב. . הערמה היא רק כשעושה זאת באופן שיטתי כדי לחמוק ממעשרות, אבל ההלכה עצמה, שמותר לעשות כן, היא מקובלת וידועה. הדינים של המירוח והגדרתו יידונו במסכת מעשרות (פ"א מ"ב-מ"ג). הכלל של המשנה אינו קשור לפאה, אלא למעשרות.

3נוטל מן הגורן – כלומר שוב לפני מירוח, שהרי גורן הוא שלב ה"גדיש" שהוזכר, וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבה – מן הירושלמי משמע שיש מי שחולק על רבי עקיבא ואדרבה, מתריס כנגדו, ואכן המשנה בתרומות אומרת בפשטות שאין לזרוע טבל 92 משנה, תרומות פ"ט מ"ו וראו פירושנו לה; דמאי פ"א מ"ג; מעשרות פ"ה מ"ב ומ"ח. . הירושלמי אומר שרבי עקיבא סבר כבעלי חנויות בית חנן: "ואתיא דרבי עקיבה כחנויות בני חנון. דתנא, למה חרבו חנות בני חנון שלש שנים עד שלא חרב בית המקדש? שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות. דהויין דרשין (שהיו דורשים): 'עשר תעשר' – פרט ללוקח, 'ואכלת' – פרט למוכר. אמר רבי יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות" (טז ע"ג) 93 ראו גם פירושנו למעשרות פ"ה מ"א. . מתחילת דברי הירושלמי אפשר להבין שחכמים חולקים רק על עניין הזריעה, ברם מההמשך משמע שהירושלמי הבין שההגדרה "דברי רבי עקיבה" חלה על כל ההלכות במשנה, ולדעת חכמים החולקים עליו הזורע חיטים חייב גם לפני שממרח. הירושלמי מפרש כן בפשטות בסוגיה נוספת 94 ירו', מעשרות פ"ה ה"א, נא ע"ג, וראו פירושנו למשנה שם ולמשנת מעשרות פא מ"ו. , אלא ששם גם נקבע שאמנם המחלוקת היא כללית אבל חכמים מודים לרבי עקיבא בצמחים מספר והוא מודה להם באחרים. קשה להבין מה ראה הירושלמי להרחיב את המחלוקת, ואולי השפיע על כך הנוהג המעשי להקדים את הפרשת המעשרות.

4בית חנון הם כנראה כוהנים עשירים בירושלים שהיו להם חנויות. הם היו נוהגים לקנות תבואה מהגורן, לפני המירוח, ודרשו דרשה שלפיה הקונה פטור ממעשרות וגם המוכר פטור ממעשרות. המעשרות הם חובתו של המגדל, והקונה ממנו פטור ממעשרות, ובמקביל גם המוכר פטור משום שאינו אוכל את הפרות. לא ברור האם בדרך זו נפטרו כליל מהפרשת מעשרות, או שמא בכל מקרה מי שאוכל מהפרי חייב במעשרות, ויש להניח כי זו כוונת הדברים. בית חנון הם "חברים" הנוהגים להפריש מעשרות, אך הם מוכנים למכור פרות לעמי הארץ בידיעה שהם יאכלו פרות לא מעושרים, זאת בניגוד להלכה. אם כן, לפי פירוש זה בית חנון היו מתווכים בלבד – קנו פרות לפני מירוח ומכרו אותם לאחרים. ברם ניתן לפרש שלשיטתם הלוקח פטור תמיד ממעשרות והם בבחינת כוהן ולוי שלקחו פרות לפני מירוח, שרשאים לאכול בעצמם את התרומות והמעשרות (להלן), אם כן בית חנון היו כוהנים, והם הקלו על עצמם 95 דיון זה דומה במידת מה לדיון האם כוהנים חייבים במחצית השקל, ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ד והנספח למסכת שקלים. . מכל מקום הירושלמי מגנה פרשנות זו ואומר שנענשו משמים. ברור שבעלי החנויות הללו לא נהגו כמנהג חברים (משנה, דמאי פ"ב מ"ב) 96 סוחרים גדולים פטורים מן הדמאי (שם, מ"ד), אך לא מן הוודאי. .

5המשפט "שלוש שנים עד שלא חרב הבית" מביא אותנו לראשיתו של המרד הגדול שנמשך שלוש שנים. בית חנון הם כנראה בית חנן שהיה הכוהן הגדול האחרון, צדוקי וממנהיגי המתונים. יוספוס מזכיר את חנן כדמות נערצת 97 מלח', ד 325-318. יוספוס מזכיר אותו רבות, תמיד לשבח. . אבל הוא נרצח בידי הקנאים, ונראה שהם לא חלקו עם יוספוס אותן הערכות לאישיותו של חנן. בית חנן זה נזכר לגנאי בתוספתא עם עוד בתי כהונה גדולים "שהם כהנים גדולים... ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות" (תוס', מנחות פי"ג הכ"א, עמ' 533, ומקבילות), והתוספתא מוסיפה עוד כינויים בגנותם. בתוספתא הם מכונים "אלחנן" אך הזיהוי עם בית חנן, חנון, נראה סביר, זאת אף שבימי בית שני היה השם חנן נפוץ ביותר.

6בית חנון והמסורת שבירושלמי רמוזים במקורות נוספים, אך באלו אין תוספת של מידע להוציא חילופי נוסח לשם המשפחה – חנן, הינו וכיוצא באלו 98 ספרי דברים, קה, עמ' 165; בבלי, בבא מציעא פח ע"א-ע"ב. בתלמוד הבבלי נאמר שדבריהם הם כביכול בבחינת "העמידו דבריהם על דין תורה", ובכך הוויכוח הופך לעקרוני פחות. . מסורת אחרת מונה את הגלויות שגלתה הסנהדרין ומונה את חנויות בית חנן כאחת מהן, כלומר מדובר באתר סמוך להר הבית שבו ישבה הסנהדרין בשלהי ימי הבית השני (בבלי, ראש השנה לא ע"א). המשפט בתלמוד אינו מובטח, שכן בנוסח הדפוס נאמר רק שהסנהדרין גלתה "לחנויות", וההשלמה שאלו חנויות בית חנן אינה בטוחה 99 לבירור הנוסח ראו גולינקין, ראש השנה לא ע"א. גם בפיוט שפרסם פליישר, חקרי פיוט, עמ' 27-25, מופיעה המילה "חנויות" בלבד. זו העדות הקדומה ביותר לנוסח הבבלי, והיא עולה כמובן בטיבה על מסורת כתבי היד שהיא מאוחרת בכמה מאות שנים לפיוט. .

7הכוהן הגדול חנן היה צדוקי, וממילא אנו עומדים כאן בפני תורה צדוקית שברבות הימים איבדה את ההקשר הכיתתי והיא מוצגת כאילו הייתה עמדה הלכתית. תופעה זו, של הלכות שמקורן כיתתי המשובצות במסורות תנאיות מאוחרות יותר והפולמוס הכיתתי שבמקורן כבר מעומעם, יש לה מקבילות מספר. העמדות הכיתתיות נדחו ברובן, אך כמה מהן חדרו לעולמם של חכמים והן מוצגות כאילו היו עמדה לגיטימית בבית המדרש, בבחינת צד אחד במחלוקת הלכתית שלא התקבל להלכה. עמדנו על כך לעיל 100 ראו בפירושנו לברכות פ"ד מ"ד; יומא פ"א מ"ה ועוד. , וזו דוגמה נוספת לסדרה של עדויות. בית חנן חרב במסגרת מעשי ההרס וההתפרעויות בתחילת המרד. אז נפגעו בתי עשירים ונשרף הארכיון שנשמרו בו שטרות החוב 101 מלח', ב 428-426. . שרפתו של בית העשיר משתלבת, אפוא, בתמונה היסטורית זו.

8במקרה שלנו זו עמדה כיתתית כוהנית צדוקית, הלכה הנוטה לדעת העשירים, לרעת הלוויים ועניי העם (הזכאים לקבל מעשר עני). מן הסתם גם בית חנן הפרישו תרומות, אך אלו הועברו אליהם ככוהנים. עם זאת, רבי עקיבא מקבל את עמדתם.

9טיבה של המחלוקת ההלכתית שרבי עקיבא סובר בה כבית חנן אינה מובטחת. דומה שהמאחד את רבי עקיבא ואת בית חנן היה הפתרון שיכול להיות מצב שבו אדם פטור מהמעשרות. בית חנן התירו לעצמם למכור טבל, ורבי עקיבא התיר לזרוע טבל. אבל אין להסיק מכאן שרבי עקיבא סבור כבית חנן בכול, או ההפך. מכל מקום, הירושלמי מסיק שיש מחלוקת בשאלה האם יש להפריש מעשר לפני זריעה. רבי עקיבא מקבל חלק מעמדתם הכיתתית של בני חנן. דומה שרק הירושלמי הוא שמחבר את דברי רבי עקיבא לדברי "בית חנן", שלא בהקשרם המקורי, ומתעלם מההקשר הכיתתי שבהם נאמרו. עם זאת הירושלמי מגנה את עמדתם, אך נזהר מלהחיל את דברי הגינוי על רבי עקיבא, אף שהוא מהלך בשיטתם.

10כהן ולוי שלקח את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו – הכוהן או הלוי קנו את היבול עוד לפני המירוח, ואז גם לאחר המירוח הם רשאים לקחת לעצמם את המעשרות, כאילו היו סתם אדם. אבל אם קנו את הפרות לאחר המירוח כבר התחייב החקלאי בהפרשת תרומות, ובאופן עקרוני התרומות והמעשרות שייכים לכל כוהן ולוי שירצה בהם, ולכן אין לקונה זכות מיוחדת במעשרות אלו. בפועל ההלכה בעייתית ומורכבת יותר, ונפתח בצד הרֵאלי. בעל הבית התחייב להפריש מיבולו, אך לא נאמר למי הוא אמור לתת את ההפרשה. באופן עקרוני כל כוהן או לוי יכול היה לזכות בה, אך למעשה יכול היה בעל בית להחליט לאיזה לוי או כוהן הוא ייתן אותה. הדבר פתח את האפשרות להסדרים חצי כלכליים בין הלוי או הכוהן לבין בעל השדה.

11מבחינה הלכתית, במקרה של משנתנו קנו הכוהן או הלוי את הפרי עוד לפני המירוח, וכאשר נכנס הפרי לחובת מעשר הוא היה שלהם, ואף על פי כן מותר להם ליהנות מהמעשרות ומהתרומות (כוהן מהתרומות ולוי מהמעשר). אבל המשנה אוסרת הסדר הפוך אם הכוהן קנה את הפרי לאחר מירוחו. במקרה כזה התרומות והמעשרות שייכים לכל כוהן ולאו דווקא להם, שהרי בזמן שהתחייב הפרי בתרומה היה שייך לבעל השדה, וממילא לא הייתה להם בו זכות מיוחדת. עד כאן הוסבר הדבר במישור ההלכתי, מתי התחייב היבול במעשר. ברם, להלכה זו פן חברתי מובהק. בירושלמי נותן רבי יוחנן הסבר חברתי להלכה זו: "אמר רבי יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות" (טז ע"א). אם כן, לפי ההלכה הכוהנים רשאים להשתלט על התרומה של יבול השייך להם, וקנס הוא שקנסו חכמים לבל יהפוך הדבר לשיטה כלכלית לעקיפת חובת התרומות. הישראלי ימכור את הפרי לכוהן במחיר מלא (כולל מחיר התרומה), והישראלי ירוויח בכך את ערך התרומות והמעשרות. ייתכן גם שלדעת רבי יוחנן הקנס חל גם על המקרה של המשנה, ובכך הוא עוקר את המשנה.

12מכל מקום, בפועל קשה מאוד למנוע מכוהן שהוא בעל יבול להשתלט על התרומות והמעשרות של יבולו. אף כוהן אינו רשאי לתבוע לעצמו את התרומות, ובפועל הכוהן יכול למסרם לאחד מבני ביתו ולעקוף את ההלכה. חכמים יכולים להביע את עמדתם ולקבוע את הנורמה הראויה, אך בפועל אין הם יכולים לאכוף את דעתם, ועסקנו בכך בנספח למסכת שקלים. מחלוקת על הסדרים דומים של הקונה יבול מנכרי מופיעה בירושלמי, ולא נרחיב בכך.

13המקדיש – את שדהו, ובכך מעביר את הזכויות עליו להקדש, כלומר לקופת המקדש. לפי ההלכה ההקדש פטור ממעשרות ומתרומות. במקביל הסתייגו חכמים מהחזקת רכוש קרקעי בידי המקדש, וגזבר ההקדש נדרש "לפדות" את השדה, כלומר להעמיד אותו למכירה 102 ראו במבוא למסכת שקלים. , ופודה – בדרך כלל הבעל עצמו פדה את השדה, אך הדין נכון גם אם אחר פדה אותו, חייב במעשרות עד שימרח הגיזבר – אם השדה או יבולו היו ברשות המקדש ברגע המירוח נפטר היבול ממעשרות, שהרי אין מפרישים מעשרות מרכוש ההקדש. אבל אם היה ברשות אדם פרטי – ברגע שהתחייב במעשרות, כגון שאכל ממנו סעודת קבע, התחייב בעל היבול במעשרות. הוא הדין אם היה ברשות היחיד בשעת המירוח.