משנת ארץ ישראל על משנה פאה ד:י

1הלקט דומה במעמדו ההלכתי לפאה (ראו במבוא), והוא נזכר לעיל דרך אגב בכמה משניות (מ"ו, מ"ט). מעתה המשנה מתחילה לעסוק בדינים המיוחדים ללקט.

2אי זה הוא לקט – הפתיחה "אי זה הוא..." חוזרת להלן, "אי זה הוא פרט" (פ"ז מ"ג), "איזו היא עוללת" (פ"ז מ"ד). על כן ניתן להגדיר את כל החטיבה ממשנתנו עד פ"ה מ"ו כפרק הלקט, וממשנה ו עד פ"ז מ"ו כפרק הדן בדיני שכחה. פתיחות מסוג זה רגילות, אבל בדרך כלל הן באות לבאר מונח שנזכר במשנה קודמת, כגון "אי זו היא שדה האילן" (שביעית פ"א מ"ב), המסבירה את המונח "שדה אילן" הנזכר במשנה א שם, וכן משניות רבות אחרות 44 כגון תרומות פ"ט מ"ו; שבועות פ"ב מ"א; פ"ג מ"א ורבות אחרות. . משניות אלו ערוכות כמעין תוספתא, ומסבירות משנה קודמת. ברם במקרה שלנו הלקט לא נזכר כלל במשניות הקודמות. מהר"י מלכי צדק מסביר בחלק מהפתיחות הללו "תנא אקרא קאי". פרשן זה חש שהמשפט מתייחס לטקסט אחר ששם נזכר הלקט, ואחר כך העוללת והפרט. לדעתנו התנא אכן מתייחס לטקסט קדום, אלא שטקסט זה הוא משנה קדומה שהזכירה את הלקט, הפרט והעוללות ואולי גם את הפאה והשכחה. בדרך דומה הסברנו משפטים דומים בפתיחת פרקים 45 כגון ברכות פ"א מ"א; כלאים פ"ו מ"א ומ"ו ועוד. . מכיוון שהמשנה הזכירה את הצירוף "הלקט והשכחה והפיאה" היא מגדירה מה הם. הגדרת הלקט אינה קשורה ישירות למשנתנו, היא נאמרה בהקשר רחב הרבה יותר. העורך הכיר משנה זו מאחד ממקורותיו וצירפה לפרק זה. זו אם כן העברה ממקור אחר, אלא שההעברה מתאימה למשנה לחלוטין. תופעה זו נדירה למדי אך מוכרת ממשניות אחרות, ולעתים ההעברה מושלמת פחות ויש סתירות הלכתיות או סגנוניות בין המשנה הקודמת לבין היחידה שהועתקה 46 כך גם להלן פ"ז מ"ג; כלאים פ"ו מ"א; פ"ו מ"ה; מעשרות פ"א מ"ה. למשניות שבהן ההעתקה סותרת משנה קודמת ראו פירושנו לשבת פי"ז מ"ח; תרומות פ"א מ"ג; פ"ג מ"ד ועוד. .

3הנושר בשעת הקצירה – סדר הקצירה כך הוא: הקוצר מחזיק בידו האחת (הימנית) מגל, מתכופף ובידו השנייה אוסף אגודת שיבולים, ואותה הוא חותך במגל. לאחר מכן הוא מניח את האגודה על הארץ. בשלב שני הוא אוסף כמה אגודות לעומרים, ואותם הוא כורך באחד מגבעולי החיטה. עומרים אלו מכונים גם "כריכות". לעתים הקוצר אוגד את החיטה הקצורה מיד לאחר הקצירה, ומקבל עומרים קטנים. מה שהקוצר חתך אך עדיין לא אסף באגודה הוא הלקט (איור 34).

4היה קוצר קצר מלוא ידו – או תלש מלוא קמצו – ובאותה שעה הכה [ ו ] קוץ – או נפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית – התבואה נפלה מידו, אך לא כדרך הטבע אלא כתוצאה ממכה או שכל הצרור נפל מידו, אין זו שכחה. ייתכן שהמשפט "נפל מידו על הארץ" אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא המשך המקרה הקודם: "הכה קוץ ונפל...". רק אז אגודת החיטים של בעל הבית, אבל אם נפלה האגודה כולה סתם, הרי זה לקט לכל דבר. ברוב עדי הנוסח נכתב "ונפל מידו", ומשמע כפירוש השני, אך בכמה נוסחאות טובות נכתב "נפל" בלא וי"ו החיבור 47 כך בכתב יד קופמן, א, ג4, מ. .

5את החיטים בדרך כלל קוצרים, אבל צמחים אחרים תולשים. התלישה היא בגידולים שבהם הגבעול עצמו נועד לשימוש, כמו בפשתן. משנתנו אינה עוסקת בפשתן, שכן אינו אוכל ואין חייבים עליו פאה, אלא בחיטים שהבעלים משמר את גבעוליהם במטרה לעשות מהם קש. היו מקומות או אזורים שבהם נהגו לתלוש, ועל כן שנינו שמי שמקבל 48 לפירוש המונח ראו להלן פ"ב מ"ה. שדה, "מקום שנהגו לקצור – יקצור, מקום שנהגו לעקור (לתלוש את כל הגבעול) – יעקור (יתלוש)" 49 משנה, בבא מציעא פ"ט מ"א; פליקס, חקלאות, עמ' 201. . גם סופרי החקלאות הרומית מזכירים קצירה ותלישה 50 פליניוס, ההיסטוריה של הטבע, 18.296; שפור, דגנים, עמ' 73-67. (איור 35).

6תוך היד תוך המגל לעניים – אם נפלו שיבולים מתוך המגל, או מתוך היד שתלשה את הגבעול, הרי זה לקט לכל דבר, אחר היד אחר המגל לבעל הבית – מה שנותר בלתי קצור מכיוון שהיה מחוץ לתנועת המגל – אינו שכחה. הדבר ברור מאליו, ובא רק כניגוד להמשך, ראש היד ראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים רבי עקיבה אומר לבעל הבית – כנראה הכוונה לתבואה שנחתכה בתנועת המגל, אבל התבואה לא נאספה על ידי הקוצר, כך שהגבעול החתוך נפל לארץ. רבי ישמעאל סובר שזהו קציר לכל דבר שנפל לארץ, אבל רבי עקיבא מקל שכן אין זה נפולת מהקציר אלא פעולה מוטעית של הבעל.

7בירושלמי יש התחבטות בנוסח המשנה ומשמעותה: "חד אמר תוך היד ותוך המגל, וחרנה (האחר – האמורא השני) אמר תוך היד אפילו לאחר המגל" (ירו', יח ע"ג). ואכן, בכמה עדי נוסח הנוסח הוא "ואחר היד" (במקום "תוך היד") כדי להבליט שמדובר בהלכה שונה 51 רק ב- ז ובכתב יד קופמן חסרה וי"ו החיבור. . אם וי"ו החיבור מופיעה בטקסט של המשנה אין מקום לפירוש השני, ומסתבר שלפחות הירושלמי לא גרסה.

8ברישא ובסיפא התחבטנו באותה שאלה, האם מדובר במקרה אחד או בשני מקרים נפרדים. תלינו את המחלוקת בגרסה, האם יש לגרוס "ונפל" או "נפל", "ותוך" או "תוך". ברם, לאמִתו של דבר אין זו רק שאלה של נוסח. לעתים וי"ו איננה וי"ו החיבור אלא וי"ו להדגשה, והפרשנות אינה תלויה בנוסח אלא היא שאלה פרשנית כשלעצמה.