משנת ארץ ישראל על משנה פאה ד:ה

1שלש הבעיות ביום – בעדי נוסח אחרים "אבעיות", או צורה דומה. לפי ההקשר הכוונה לשלוש פעמים שהבעל נותן, או עשוי לתת, רשות לעניים להיכנס לשדה וללקט פאה. אולי הכוונה להתגלויות, כלומר הופעות של הבעל בשדה, וזאת בהנחה שרוב זמן הקציר הבעל אינו בשדה, והוא בא אליו בעת חלוקת הפאה. המעתיקים התקשו במילה ולכן רבו חילופי הנוסח. ברובם "אבעיות", באחדים מהם "אובעיות" 13 ל, ס, פ. ובכתב יד מינכן (מ) "הובעיות". שורש המילה אינו ברור. במשנת בבא קמא נמנה המבעה עם ארבעה אבות נזיקין (משנה, בבא קמא פ"א מ"א; בבלי, ג ע"א). הבבלי (שם ע"ב) הסביר שמבעה הוא כינוי לנזקי שן או לנזקי אדם: "רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב: 'אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו', ושמואל אמר מבעה זה השן, דכתיב: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו'. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: איכדין איתבליש עשו אתגלין מטמרוהי" (איך נחשף עשו ונגלו סתריו). אם כן, המילה "מבעה" באה מהצורה הארמית שמשמעה רוצה (רק לאדם כוח רצון הגיוני), או מהמילה גילוי, ואף כאן זו צורה ארמית. לפי הסבר זה "אבעיות" משמעו התגלויות, הופעה של האדון בשדה, או חשיפתו לפני הציבור. מהמשך הסוגיה ברור שלתלמוד לא הייתה המילה נהירה והפירוש הוא לפי העניין, שכן התלמוד מקשה מדוע אי אפשר לפרש שמבעה הוא המונח לנזקי מים או אש. השורש הלשוני שהתלמוד שם מביא הוא "נבע", שמשמעו שוב התגלות, יציאה. אפשטיין פירש את המילה מהשורש אבזן, שמשמעו לבחון 14 אפשטיין, מחקרים, כרך ב, עמ' 308-307. . בשלב זה אין בידינו הצעה טובה יותר.

2בשחר ובחצות ובמנחה רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו רבי עקיבה אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו – ההלכה היא כנראה הלכה קדומה שחכמי דור יבנה נחלקים בטיבה. רבן גמליאל רואה בה זכות של העניים, ואסור לבעל הבית לפחות משלוש נתינות בשלושה זמנים קבועים פחות או יותר. גם רבי עקיבא רואה בכך זכות של העניים שלא יצטרכו לשהות בשדה כל היום, ולכן אסור לבעל הבית לתת פאה בשעות נוספות. נראה ששני החכמים בני דור יבנה מנמקים את הנוהג הקיים, או את הנוהג שהוא ההלכה שחכמים קבעו, ונחלקים בנימוקים להצדקת המצב הקיים.

3לעיל דנה המשנה האם יש לתת פאה רק בסוף השדה או גם באמצע העבודה (לעיל פ"א מ"ג), ונחלקו בכך חכמי דור אושא. שתי המשניות מדברות בשפה שונה זו מזו 15 הרא"ש עמד על הסתירה בין המשניות, והר"ש סיריליאו תירץ שמשנתנו עוסקת במי שיש לו שדות רבים. קשה לקבל הסבר זה, שכן המשניות חלוקות לא רק בפרט ההלכתי (מתי נותנים פאה) אלא גם בגישה ובניסוח. . אם חובת פאה היא רק בסוף הקציר, הרי שאין לכך קשר הכרחי לשעה מסוימת ביום, ואפילו מי שאמר שם שמותר לתת פאה בכל שלב של הקציר לא הזכיר כלל חובה לתת את הפאה לפני סוף הקציר, אלא לכל היותר שרשאי לתת גם באמצע ובלבד שישאיר חלק מהפאה לסוף הקציר. אין זאת אלא שמשנתנו משקפת שלב קדום יותר, מימי הבית; חכמי דור יבנה חולקים על הנמקת ההלכה הקדומה, וחכמי הדור הבא מנווטים את הנוהג הקיים למסלול משפטי יותר של קביעת המועד לחיוב הפרשת פאה. פעם נוספת ניתן להבחין בהשתלשלות ההלכה והתקדמותה במסלול של עיצוב משפטי יותר של המעשה ההלכתי.

4בתלמוד הירושלמי מסבירים ששלושת הזמנים במשנה נועדו לאוכלוסיות שונות. השחר למניקות, אלו מניקות את ילדיהן הקטנים לפנות בוקר, ואחר כך נהנות משעות אחדות של "חופש" המאפשר להן ללכת ללקט פאה. האיסוף בצהריים מיועד לסתם עני שבישראל, והאיסוף בערב לנמושות, הם הזקנים הנשענים על המקל ומגיעים מאוחר 16 ראו פירושנו לפ"ח מ"א; בבלי, תענית ו ע"ב. . זו מערכת סכמטית ותאורטית בלבד. הזקנים מגיעים בסוף, אך לאו דווקא בערב, ואם יצאו מביתם בבוקר יגיעו לשדה כבר בצהריים. אין זאת אלא הנמקה ספרותית בלבד.

5אגב דיון תאורטי זה של התלמוד עולה עובדת השתתפותן של הנשים באיסוף הפאה, ובכך עסקנו במבוא.

6של בית נמר היו מלקיטין על החבל ונותנין פיאה מכל אומן ואומן – וכן בתוספתא (פ"ד ה"ו). מנהגם של בית נמר היה להפריש פאה מכל "אומן ואומן". הכוונה שהקציר היה נעשה בשורות מסודרות ולאורך השורה היה מתוח חבל (ממשי או סמלי), ובסוף כל שורה הפרישו פאה. "אומן" כאן משמעו שורה או כיוון אחד של השדה, כמו: "פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ובחמור כשהיא פורקת" (משנה, בבא מציעא פ"ז מ"ד).

7בית נמר הם משפחה של אמידים או תושביו של יישוב בשם זה. במקורות חז"ל נזכרים יישובים מספר העשויים להיות מזוהים עם בית נמר. מול יריחו היה יישוב בשם נמרין, או בית נמרא 17 תוס', בכורות פ"ו ה"א; מלח', ד 420, שם היא מכונה Bethnabaris, ועוד. . יישוב בשם נמרין מוכר גם בצפון עבר הירדן, כגבול היישוב היהודי באזור, וקשה להניח כי עליו מדובר במשנה. אנשי בית נמר שבמשנה עשויים להיות תושבי בית נמרא שמול יריחו. ייתכן גם שהכוונה לנמר אחרת שהייתה בגליל עצמו. בסיפור אחד מסופר על שמונים חנויות של מוכרי טהרה שהיו בכפר אימרא או נימרה. בירושלמי המקום הוא כפר אימרא, באיכה רבה נימרה, ובחלק מעדי הנוסח אימרא (ירו', תענית פ"ד ה"ו, סט ע"א; איכה רבה, פ"ב ד, עמ' נד). בעיית הטקסט בסיפור זה אינה מוכרעת; יש עדיפות מה לנוסח "נימרה", משום שבקטע נזכרת משמרת אימר, ואולי שם המשמרת קבע את שם היישוב 18 לפי ברייתת משמרות הכהונה שכנה משמרת אימר ביוונית (יבנית) שבגליל העליון. . עוד נזכרת נימרין כיישוב גלילי בתיאור מסעותיו של יהודה המכבי בשאילתות דרב אחאי גאון, ובפיוט 19 לדיון ראו ספראי, פרקי גליל, עמ' 2; ספראי, ייהודה, עמ' 81. . הבעיה במקור זה שהוא מאוחר לפחות בשבע מאות שנה למאורע. נימרין בפיוט היא מקום שבו רדף שמעון החשמונאי את אויביו, ואין כל ביטחון שאכן המדרש משמר מסורת קדומה.

8מסורות מספר מאשרות, אפוא, את דבר קיומה של בית נמר, או נימרין, במרכז הגליל התחתון, אך אף מקור אינו מובטח. אשר לזיהוי האתר. בגליל התחתון, מצפון למקום שבו נמצאת כיום צומת גולני וממזרח לבקעת בית נטופה, שוכנת ח' נמר. אפשר גם שהשם נדד מאתר סמוך. למרגלות חורבת נמר משתרעת חורבת עמודים, כפר גדול מתקופת המשנה והתלמוד, ובו ממצא קֵרמי גם מהתקופה ההלניסטית. על כן אפשרי שחורבת עמודים היא מקומה של בית נמר שבמשנה 20 כמו בכל אתרי הגליל התחתון, המקומות שיש בהם ממצא מהתקופה ההלניסטית הוא מועט ביותר. ראו ליבנר, סקר, עמ' 326-323. לחורבת נמר ראו שם, עמ' 336-335. (איור 33).

9בירושלמי מובאת ברייתא נוספת: "תני אבא שאול אומר מזכירין אותן לגנאי ומזכירין אותן לשבח. מזכירין אותן לגנאי שהיו נותנין פיאה אחד ממאה, ומזכירין אותן לשבח שהיו מלקיטין אותן עם החבל ונותנין פיאה מכל אומן ואומן" (יח ע"ב). אם כן, בית נמר נתנו פאה מעטה מדי, אך נזכרים לשבח שנתנו את הפאה לעתים תכופות. כזכור, בפרק א נקבע ששיעור הפאה הוא אחד משישים, ופירשנו שמסורת בית נמר מייצגת מסורת קדומה יותר. להלן נאשש פירוש זה.

10כל המסורות שנאמר בהן "מזכירין אותן (אותם) לשבח" או "לגנאי" הן על אישים מימי בית שני 21 ראו למשל פירושנו לשקלים פ"ה מ"א; יומא פ"ג מ"ט-מי"א; תוס', פ"ב ה"ב ועוד. . ידועים לנו שני חכמים בשם אבא שאול, האחד תלמידו של רבי עקיבא, והאחר שפעל בסוף ימי בית שני ובראשית דור יבנה והרבה לתאר את הווי המקדש והביא מסורות קדומות מימי הבית. נראה, אפוא, שמונח זה התייחד להערכת אישים קדומים. לפי הסבר זה קרוב לפרש שאבא שאול הוא החכם הקדמון בשם זה, ובית נמר הנהיגו את מנהגם בסוף ימי בית שני, והם מצטרפים לעדויות על שמירת מצוות בגליל בסוף ימי בית שני ועל אישים שנהגו מנהגי חסד באורחות חייהם 22 ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות; ספראי, חברה בגליל. .