משנת ארץ ישראל על משנה פאה ו:י

1תבואה שנתנה לשחת – שחת היא מאכל בהמות העשוי מגבעולי תבואה לחים. לעתים החקלאי מעריך שהיבול יהיה דל ומעדיף לקצור את התבואה בעוד הגרעינים ירוקים. התבואה שנועדה לשחת אינה אוכל ואין לה גמר מלאכה, לכן חובת השכחה אינה חלה עליה (מלאכת שלמה ואחרים), או לאלומה – להשתמש בגבעולים לכרוך אלומות אחרות, ושוב אין לתבואה זו גמר מלאכה רגיל, ואינה נארזת באלומות ועומרים, וכן באגידי השום והבצלים – גבעולים של תבואה או של כל צמח אחר שאוגדים בהם את השומים 38 שומים ובצלים נמכרו באגודות. . הנוסח "אגידי" חוזר בכתבי יד רבים 39 א, ג1, ג3, ג9, ו, ז, ן, פ. . בחלק מעדי הנוסח "אוגדי השום" 40 כך ב- ט. או "איגודי" 41 כך ב- ל. . בכל עדי הנוסח, חוץ מכ"י קופמן, שנוי "וכן באגודי השום ואגודות השום והבצלים", והמעתיק תיקן בשוליים את נוסח כתב יד קופמן. בהבנה הפשוטה זו הכפלה מיותרת. אותה הכפלה מופיעה גם בתוספתא המקבילה (פ"ג ה"י). הראשונים שעמד לפניהם הנוסח הכפול הסבירו שהכוונה לאגודות קטנות, חמישה או שישה שומים בכל אחת, ואותן אוגדים לאגודה גדולה הרבה יותר. על כן אין האיגוד הזמני נחשב כאגודה לצורך הגדרת השכחה (כך הרא"ש, מהר"י מלכי צדק ואחרים) (איור 45).

2אין להם שכחה – שכן אין זה גמר מלאכה שלהם, כל 42 כך גם ב- א, ב, ג9, ן, ס, ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1073. ביתר עדי הנוסח: "וכל". אין למשפט הבא קשר לקודמיו, אך אם הייתה כאן וי"ו אין זו וי"ו החיבור אלא להדגשה בלבד. טמונים בארץ – הכוונה לצמחים שאוכלים בהם את השורש, כגון הלוף – ירק בעל פקעות, מכונה היום הלוף הארץ-ישראלי (Arum Palaestinum) 43 פליקס, כלאים, עמ' 218. , השום והבצלים – שני ירקות אלו מופיעים תדיר בצוותא, וכן במשנה הקודמת. שניהם צמחי תבלין חריפים, וכנראה נהגו לגדלם בשדה זה בצד זה, רבי יהודה אומר אין להם שכחה וחכמים אומרים יש להם שכחה – הם כמובן אוכל לכל דבר, אלא שאינם נקטפים כירקות אחרים. מכיוון שהשורש מוסתר הרי שבשלב הראשון נתלשים הצמחים שיש להם גבעולים, ובשלב שני החקלאי הופך את הקרקע כדי למצוא את כל הפקעות הטמונות. המחלוקת חוזרת בספרי בלוויית נימוק מדרשי: "בשדך – פרט לטמונים, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בשדה – לרבות את הטמונים" 44 ספרי דברים, רפב, עמ' 298; עיקרון ה"טמון" מופיע גם בירושלמי, יט ע"ד. . טמון אינו בר שכחה, שהרי הפעולה במהותה נועדה לחשוף את השורשים, ואילו חכמים טוענים שהחיפוש הוא הקציר, ואחריו כל שנותר הוא שכחה. בתוספתא מופיעה לעניין אחר הנמקה קרובה: "מפני שעתיד לבחן" (פ"ג ה"ח), כלומר הבעל לא גמר בדעתו שזה סוף האסיף אלא מתעתד להמשיך ולחפש ירקות בשדה.