משנת ארץ ישראל על משנה סוכה א:ט

1המשלש דפנות – ברוב כתבי היד "משלשל", כלומר בונה את הדפנות מלמעלה למטה. משלשל משמעו מי שתולה מחיצות בשלשלאות 120 פוקס, סוכה, עמ' 27. משלשל אינו דווקא סגנון של דיעבד (כפי שאמר בעל מלאכת שלמה), ונכון לומר שלכתחילה הדבר אסור. זה אחד מסגנונות המשנה, ואין לו משמעות מיוחדת. . הכוונה למי שקושר למסגרת הסוכה דפנות קלים כמחצלת או סדין. הבבלי מדגים זאת במעשה ששלשלו סדינים שהיו קשורים על ראשי העמודים בציפורי (טז ע"ב) (איור 8, תמונה 5). העמודים ניצבו לאורך הרחוב של העיר, ובעזרת הסדינים נוצר מסדרון שיש לו שתי מחיצות משני צדדיו; הדבר היה חשוב לצורך טלטול בשבת (להלן). בחפירות העיר ציפורי נמצא לפחות אחד מרחובות העמודים של העיר. יש להניח שרחובות עמודים היו גם בכל עיר יוונית-רומית ראויה לשמה.

2מלמעלן למטן אם גבוהה מן הארץ שלושה טפחים פסולה – חכמים היו מוכנים שהדופן תשתלשל מלמעלה, ובוודאי שתישען על המסגרת העליונה ולא על הקרקע. ברם, הם דרשו שלא יהיה רווח בין הקרקע והדופן יותר משלושה טפחים (כשלושים ס"מ). העיקרון הוא שהדופן צריכה להיראות כאילו היא נשענת ברצף על הקרקע (בנויה). כפי שנראה להלן, פער של שלושה טפחים נחשב כהפסקה. המידה של שלושה טפחים היא אחת מהמידות הקבועות: שלושה טפחים, עשרה טפחים, ארבע אמות וכיוצא באלו.

3מלמטן למעלן – אם הדופן בנויה כהלכה אך הסכך אינו נשען על הדפנות אלא על מסגרת עצמאית, אם גבוהה מן הארץ לפחות עשרה טפחים [כשירה] – עשרה טפחים הם הגובה המינימלי של סוכה 121 לעיל, משנה א. , על כן גם הדפנות צריכות להיות בגובה מינימלי של עשרה טפחים. מעתה אין זה חשוב באיזה גובה הסכך, ולא חשוב כמה גדול הפער בין הדפנות והסכך. המצוי בסוגריים הוא תוספת המעתיק ששכח את המילה ותיקן את שגיאתו בשוליים. תוספות מעין אלו פזורות בדפי כתב יד קופמן. במקרה זה נשכחה המילה יחד עם כל המשפט הבא 122 בדרך כלל קשה לדעת האם המעתיק שהגיה את כתב היד היה קרוב לכותב המקורי או מעתיק מאוחר. במקרה זה ניתן להצביע על פתרון לשאלה צדדית זו. בעל כתב יד קופמן נוקט בדרך כלל בכתיב הארץ-ישראלי, וצורת הריבוי היא במ"ם סופית: טפחים, זרדים, עשרים, דיורים וכיוצא באלו. ברוב כתבי היד שכבר הושפעו מהכתיב הבבלי הסיומת של צורת הרבים היא בנו"ן סופית: טפחין, זרדין וכו'. עם זאת, לעתים בעל כתב יד קופמן מביא את הצורה הבבלית, ובכך הוא מעיד על חשיפתו לכתיב הבבלי המקובל יותר. למשל: "אין מסככין בהם" (לעיל, משנה ו). במקרה זה בעל כתב יד קופמן משתמש בצורה "טפחים", והמעתיק בשוליים "טפחין". המעתיק מייצג, אפוא, את הכתיב המקובל, וחושף את הסביבה התרבותית שבה פעל. .

4[רבי יוסי אומר כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחין – כפי שנאמר בסיפא, כך מלמעלן למטן עשרה טפחין – הפער בין הדפנות לקרקעית יכול להיות עד עשרה טפחים, ולא שלושה כמו ששנינו ברישא.

5הרחיק] – המעתיק כתב בשנית את המילה "הרחיק" כחלק מהתיקון לטקסט שלפניו, אף שמילה זו כבר הייתה כתובה בכתב היד המקורי.

6הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים פסולה – הדפנות כשרות, אך הסכך אינו מגיע עד הדפנות אלא רחוק מהן לרוחב הסוכה או לאורכה. אם הפער קטן מעשרה טפחים הסוכה כשרה, ואם יותר – הסוכה פסולה. התלמודים מסבירים שכל פער שרוחבו יותר משלושה טפחים פוסל את הסוכה.

7המחלוקת על המשלשל דפנות חוזרת בנושא אחר, והוא בניית תחומים לצורך הלכות שבת. גם כאן יש צורך, לעתים, בהקמת מחיצות שיתחמו את החצר. התלמוד הבבלי (שבת טז ע"ב) מביא את משנת עירובין (פ"ח מ"ו) ובה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנושא. שני הבתים מסכימים על העיקרון של שלשול דפנות, אך חולקים בשאלה של הקמת מחיצות סביב בור מים, האם המחיצה צריכה להיבנות מלמעלה (בית שמאי) או מלמטה (בית הלל) 123 התוספות (ד"ה בית שמאי) מעידים כי כל הספרים "גרסינן איפכא", כלומר מחליפים את דעות החולקים, וראו פירושנו לעירובין (פ"ח מ"ו). . בתלמוד הבבלי לעירובין (פו ע"א) מובאים שני הסברים. רב הונא אומר: "זה וזה בבור", כלומר הכול מודים שהמחיצה נתונה בתוך המים, אבל בית שמאי אומרים שבסיסה צריך להיות בקרקעית הבור, ובית הלל סוברים שדי שבסיסה נתון במים. הסבר שני הוא של רב יהודה, ולדעתו לבית שמאי המחיצה צריכה להתחיל מתחת לפני המים, ולדעת בית הלל על פני הקרקע 12443 הייחוס לבית הלל לפי תיקון הנוסח של התוספות במשנה הקודמת. . בכל מצב מדובר במחיצה סמלית, שהרי המים עוברים מצד לצד ואין חיץ מלא במים; כבר ראינו שמחיצה לצורך עירוב אינה צריכה להיות הרמטית. לפי שני ההסברים בית הלל הם המתירים לטלטל (ולבנות סוכה) בדפנות משולשלות.

8כלומר, הטקסט מכיר בכך שרק לפי חלק מן התנאים (בית שמאי) דופן משולשלת כשרה 125 רבנו נתן, המאירי ואחרים פירשו שהכוונה לחצר שמכתליה יוצאות גזוזטראות ובליטות, כך שהסכך אינו מגיע לכותל. פירוש זה אינו הולם את היוונית. כן יוצא גם ממשנה, מעשרות פ"ג מ"ו: "הגגות פטורין אף על פי שהם של חצר החייבת. בית שער, אכסדרה ומרפסת הרי אלו כחצר, אם חייבת חייבין ואם פטורה פטורים". המדובר בחיוב מעשרות; יש חצר החייבת ויש הפטורה ממעשרות – כלומר פרי שהובא אליה טרם התחייב במעשרות. אכסדרה אינה חצר רגילה, אלא פחותה במקצת מחצר. אולם לפי שיטת רבנו נתן אכסדרה היא חצר מקורה במקצת, וודאי שאינה שמורה פחות מחצר רגילה. יתר על כן, זהו המקרה להלן בהמשך המשנה, וקשה להניח שהמשנה נתנה דוגמה ומיד אחר כך ניסחה את הכלל בדרך שונה במקצת. כן יוצא מהבבלי, יח ע"א, המדבר על התקנת סוכה באכסדרה ותולה זאת בשאלה האם יש באכסדרה פצימין או לא. פצימין הוא המתקן לדלת (עמודים או אבנים מוחלקות משני הצדדים ומשקוף). "אכסדרה" היא בסיליקה, כלומר מבנה (חצר) ובו שני טורי עמודים; לשם סוכה יש צורך בשלוש דפנות לפחות (השלישית אינה חייבת להיות שלמה). אם יש לה פצימין משני הצדדים הרי שיש בה שתי דפנות ועוד פתחים מוסדרים משני הצדדים, והסוכה כשרה. אם אין לה פצימין נותרו רק שתי דפנות ועמודים מנותקים משני הצדדים, ואין די בכך לסוכה. מקור אחרון זה השפיע כנראה על ניסוחו של הרמב"ם בפירושו למשנתנו כשפירש "מקום לפני הבתים מוקף משלש צדדים". . יצוין שכבר התלמוד מעיר כי הדין בשבת עשוי להיות שונה מהדין בסוכה, ולמים יש דינים מיוחדים. בדיוננו במשנת עירובין הרחבנו בפירוש משנה זו ועמדנו על נוסחאות שלפיהן דעות הבתים מוחלפות.