משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ד:ט

1ניסוך המים שבעה כיצד – כל ימי החג מנסכים מים, בחול ובשבת, אם כי בשבת מנסכים בצורה שונה במקצת, כפי שיוסבר להלן. ניסוך המים אינו נזכר בתורה ואינו מופיע אצל יוספוס, פילון או מקורות אחרים חוץ-רבניים 150 קדמ', ד 246-245, וראו במבוא למסכת. . כמו לגבי ערבה כך גם כאן מצינו במקורות הסברים שונים למקורה של המצווה. רבי יוחנן אומר כי זו הלכה למשה מסיני, רבי חוניה דבקעת בית חוורן אומר כי זה מיסוד נביאים (ירו', נד ע"ב; בבלי, תענית ג ע"א) 151 ראו תבורי, מועדים, עמ' 198. , ויש המוצאים לכך במידת מה אסמכתא מן המקרא. הדעה האחרונה מיוחסת לתנאים קדומים כרבי עקיבא ורבי אליעזר (ירו', נד ע"ד ומקבילות) 152 ממשנת זבחים פי"ג מ"ו משמע שלרבי אליעזר ניסוך המים הוא מהתורה, ועונשו של המנסך שלא במקום המיועד הוא כדינו של השוחט בחוץ. . בספרות האמוראים, ובעיקר בתלמוד הבבלי, ראו בהסברים אלו מחלוקת, שכן הבינו את המונח "הלכה למשה מסיני" כמונח משפטי להלכה שניתנה בסיני ואינה כתובה במקרא. אגב כך לא חששו להעמיד את רבי יוחנן או את רבי חוניה כחולקים על תנאים קדמונים 153 כך בירו', שם נד ע"א. בירושלמי המחלוקת נרמזת, אך היא מופיעה בבירור בעיקר בתלמוד הבבלי. . ההסבר בתלמודים הוא "שכחום וחזרו ויסדום", הווה אומר שמצוות ניסוך מים היא גם דבר תורה וגם תקנה מאוחרת. הסבר זה אינו יכול להיות הסבר היסטורי. אם שכחו את ההלכה – כיצד זה ידעו אמוראים כי היא מן התורה? מה עוד שהירושלמי אומר במפורש על דברי רבי יוחנן "ודלא כרבי עקיבא". נראה שההסבר הוא אחר. כפי שכבר אמרנו 154 לעיל מ"ג. "הלכה למשה מסיני" היא היגד דתי ולא אמת היסטורית. אין משמעו שמשה הוריד את ההסבר מסיני, אלא שהוא אמת לאמִתה ללא פקפוק 155 ספראי, הלכה למשה מסיני. . הסבר זה מנוגד במידת מה למי שאומר שההלכה היא דבר תורה, אך אין זו מחלוקת עקרונית אלא משמעות דורשין בלבד. בספרות האמוראית קיבל המונח "הלכה למשה מסיני" משמעות משפטית, וכך נוצרה הסתירה.

2נחזור להגדרות של חכמים. רבי יוחנן ("הלכה למשה מסיני") ורבי חוניה ("מיסוד נביאים") מודים כי ניסוך המים אינו דבר תורה. רבי עקיבא אומר שניסוך המים הוא מן התורה. בספרי רבי עקיבא אומר שיש לנסך מים "כדי שיתברכו לכם גשמי השנה" (ספרי במדבר, קנ, עמ' 196; בבלי, ראש השנה טז ע"א), אך אין זה הסבר למקורו של החג אלא לסיבתו ולמטרתו 156 ספרי, פנחס קג, עמ' 196. זאת כנגד תבורי, שם. להסבר הדרשה ראו תבורי, שם. סביר יותר שהדרשה מבוססת על נוסח שונה במקצת של הכתובים. . ברם, רבי יהודה בן בתירא ורבי נתן מוצאים להלכה סמך רחוק מהתורה. בירושלמי הדרשה מיוחסת לרבי עקיבא ולרבי אליעזר. בתלמוד הבבלי הדעה שניסוך המים הוא דבר תורה מיוחסת לאמורא רב עינא, והוא מסתמך על פסוק בישעיהו. כך או כך, ניסוך המים אינו נזכר במפורש במקרא (בבלי, מח ע"ב).

3ברם, במקרא יש רמזים רבים לנוהג מקובל של ניסוך מים. כבר הבבלי קושר את הפסוק למשפט "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה: ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו..." (ישעיהו יב ג-ד). הפסוק מתאר מעמד של תפילה או של זבח. קשה שלא לראות את הקשר בין פסוק זה לאחד מפרקי תהילים, "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (קה א). תהא משמעות הקשר אשר תהא, שאיבת המים מופיעה כמרכיב בפולחן. מעמד פולחני אחר מתואר בספר שמואל: "ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'..." (שמואל א ז ו), ואף דוד ניסך מים לפני ה' (שמואל ב כג טו-טז). מדובר אמנם במים שהגיעו לדוד על ידי מעשה גבורה, אך דומה שניסוך מים נחשב למעשה פולחן מקובל. אליהו אף הוא מנסך מים על מזבח ה'. אמנם שם נראה כאילו רצה להבליט את עצמת האש הבאה ממרום ובוערת למרות המים (מלכים א יח לד ואילך), אך לאור המקבילות נראה כי ניסוך מים היה מדרכי הפולחן הקדומים בישראל.

4המונח "נסך" נזכר במקרא עשרות פעמים. בסדרי הקרבנות הוא קשור, כמובן, לניסוך היין עם הקרבן, אך המונח מופיע לעתים קרובות בהקשרים של עבודה זרה 157 ירמ' מד יח-יט; ישעיהו נז ו; יחזקאל כ כח; תהילים טז ד; יחזקאל לט ועוד מקומות רבים. . לא ברור מה ניסכו במקומות אלו – יין, מים או שמן 158 כך בבראשית כח יח; לה יד. . לאור המקבילות נראה כי לפחות בחלק מפולחנות קדם מקובל היה לנסך גם מים לאל או לה'. ברם בכל המקבילות הללו, היהודיות והנכריות, הניסוך הוא תוספת לקרבן, ואילו מעמד ניסוך המים הוא מעשה הקרבה, או מעין הקרבה, כשלעצמו.

5ניסוך המים לא היה מקובל על הצדוקים (להלן), וזו כנראה סיבה מיוחדת לחיפוש אחר עוגן קדום למנהג. עם זאת, כפי שאמרנו לגבי ערבה, גם אם הצדוקים לא חלקו על כך עדיין החיפוש אחר שורשי המנהג הוא צורך פרושי פנימי, במיוחד משום שהמעמד נעשה גם בשבת.

6ניסוך המים התבצע לאחר הקרבת התמיד, כלומר בשעה השנייה או השלישית של היום. התוספתא אומרת שזמן זה נקבע כי פעם התחוללה מהומה בעקבות ניסוך המים והמזבח נפגע. באותו היום הושבתה העבודה, מן הסתם בעיקר בגלל המהומה הרבה. מכל מקום, קשה להניח כי אכן בגלל אירוע זה שינו את סדרי העבודה במקדש. יש להניח כי זמנו של האירוע נקבע משיקולים פנימיים. בדרך כלל היה בית המקדש סגור בלילה והוא נפתח לשם עבודת התמיד בבוקר. בסוכות חגגו בלילה את שמחת בית השואבה וניסוך המים, ובמקביל לחלק האחרון של ריקודי שמחת בית השואבה החלו בעבודת התמיד 159 רבי יהושע בן חנניה מתאר כך את ימי הסוכות שבהם עוברים אנשים משמחת בית השואבה לתמיד של שחר, ללא הפסקת שינה ביניהם (תוס', פ"ד ה"ה). . רק אחר כך התפנו למעמדות נוספים כהקפת המזבח בערבות וניסוך המים. לאחר מכן הקריבו את קרבנות המוסף, ועמם אמרו (שרו) את ההלל.

7צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים – צלוחית היא כלי בינוני. כאן מדובר על צלוחית המחזקת שלושה לוגים שהם 0.8 ליטר 160 לפי חישוב שנפח הסאה הוא כעשרה ליטר. בסאה שישה קבים, כלומר כל קב הוא כ- 1.6 ליטר. בקב שישה לוגים ושלושה לוגים הם מחצית הקב, כלומר 0.8 ליטר. , 4-3 כוסות מים של היום. הצלוחית מופיעה רבות בספרות חז"ל, בדרך כלל ככלי שיש לו פתח צר במיוחד. מידת המינימום של נייר שיש לו שימוש כלשהו היא "נייר... כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה" 161 משנה, שבת פ"ח מ"ב; תוס', שם פ"ח הי"ב ומקבילות; ברנד, כלי חרס, עמ' תנג-תסב. , וכן "צלוחית שפיה צר..." (משנה, פרה פי"ב מ"ב; תוס', פי"ב ה"ו, עמ' 640 ועוד). על כן הייתה טבילת הצלוחית בעיה, שכן היה חשש שהמים לא יחדרו לגוף הכלי (תוס', מקוואות פ"ו הכ"ב, עמ' 659). אגב דין זה אנו שומעים שכתפותיה של הצלוחית גבוהות מצוואר (אוגן) הכלי. לדעת ברנד הייתה לצלוחית קרקעית ישרה ועליה עמד הכלי, ודפנות מאונכות וישרות. בצלוחית נשמרו משקאות יקרים במיוחד, וכך למשל החזיקו את מי החטאת בצלוחית. במקרה שלנו נבחרה הצלוחית משום שרצו לנסך את המים באטיות על המזבח (איור 28). לעבודת המקדש נבחר כלי מזהב, כמו גם להשריית הערבות, להוד ולתפארת, כמקובל במקדש.

8היה ממלא מן השילוח – השילוח הוא המעיין הסמוך למקדש, אך קשה להניח כי משום כך בלבד נבחר. מבחינת הנהגת הטקס ניתן היה לבחור מעיין רחוק יותר, כדי לעשות פומבי להבאת המים. ניתן היה גם להשתמש במי אמות המים שהגיעו עד המקדש. הטקס הפומבי החל רק עם הכניסה למקדש 162 להלן, פ"ה מ"ה. , ועל כן מבחינה זו לא הייתה חשיבות למקום שממנו נלקחו המים. קרוב לוודאי שהשילוח נבחר משום שייחסו למעיין חשיבות, או אפילו קדושה. גם את מי החטאת מילאו מן השילוח, וגם כאן נעשה מילוי המים בטקס רב רושם 163 תוס', פרה פ"ג ה"ב, עמ' 631, והשוו משנה, זבים פ"א מ"ה; תוס', שם פ"א ה"י, עמ' 677 ומקבילות, ושם השילוח נזכר כשם מקום רגיל בלבד. . במקום אחד נזכר כי שלחו לשם אדם חולה, ומתקבל הרושם כי היה זה אתר מקובל שנשלחו אליו חולים להתרפא 164 יוחנן ט 7. . מאוחר יותר אנו שומעים על אגדות שנקשרו למעיין, כאילו הוא נובע רק שישה ימים בשבוע 165 לימור, נוסעים, עמ' 32, 89 ואילך. . גם בליטורגיה הנוצרית המאוחרת, שהושפעה מעט מהמנהגים היהודיים, נועד לשילוח מקום של כבוד, ושכנו שם כנסייה ומקום קדוש. במשנתנו משתמע שאת המים שאבו ממעין השילוח והביאום למקדש בצלוחית. זאת בניגוד מה למשנת מעילה (פ"ג מ"ז) שממנה משתמע שהמים הובאו בכד של זהב וממנו נמזגו לצלוחית. הבדל זה בין המסורות מעלה את החשש שמא חכמים כבר התקשו לזכור את כל הפרטים, או שכבר בימי הבית היו נוהגים שונים (תמונה 13).

9היגיעו לשער המים – שער המים הוא השער המזרחי בצד הדרומי של מתחם העזרה. לפי רבי אליעזר בן יעקב הוא נקרא כך משום שדרכו הביאו את המים לניסוך המים. בספרות גם טעמים נוספים, ובעיקר משום שדרך השער הזה ינבעו מים לעתיד לבוא. אגדה זו היא חלק מנבואה עתידית לזמן שבו ינבע מעיין מים חיים מהמקדש ויזין את כל העיר ואת אזור המדבר (תוס', פ"ג ה"ג) 166 ראו בהרחבה בפירושנו לשקלים פ"ו מ"ג. . הסבר זה אגדי מטבעו. ייתכן שהוא נקרא כך משום שהיה סמוך למאגרי המים העיקריים שבמקדש, ונדון בכך בפירושנו למסכת מידות.

10תקעו והריעו ותקעו – עם כניסת התהלוכה של המים תקעו, הריעו ותקעו לכבוד התהלוכה והמים. כל התקיעות במקדש היו משולשות, "תקיעה תרועה ותקיעה" 167 להלן, פ"ה מ"ה. . התקיעה שיוותה למעמד סטטוס של עבודה הקרובה להקרבת קרבנות. לא נאמר מי הם התוקעים. בדרך כלל הכוהנים הם שתקעו. אמנם לפי הלכת חכמים באופן תאורטי גם ישראלים רשאים לתקוע (תוס', ראש השנה פ"ד [ב] ה"א ומקבילות רבות), אך עמדה זו נשארה כמשאלת לב 168 בר-אילן, כוהנים, עמ' 70-31; להלן, פ"ה מ"ה, ובהרחבה בנספח למסכת שקלים. . כפי שכבר הערנו פעמים מספר חכמים שאפו לבזר את עבודות המקדש ולאפשר גם למי שאינם כוהנים למלא תפקידים במקדש. לגישה זו רקע אידאי וחברתי כאחד. בתחום האידאי זהו מאבק להפיכת כל העם לממלכת כוהנים, ולשותפים בעבודת ה'. בתחום החברתי זהו מאבק, בחלקו סמוי, על עמדות כוח והנהגה דתית. יהיו הנימוקים אשר יהיו, בפועל בכל האזכורים שבידינו הכוהנים הם שתוקעים, ומן הסתם כך הדבר גם בתקיעה שבה אנו עוסקים.

11עלה – לא נאמר מי הוא העולה, האם הוא כוהן או לא. לפי ההמשך נראה כאילו היה זה הכוהן הגדול עצמו, הממשיך בניהול המעמד, בכבש – של המזבח, ופנה לשמאלו – הכבש היה מדרום לצפון ופנייה שמאלה היא למערב, אל קודש הקודשים. מקום הניסוך היה בקצה הדרום-מערבי של המזבח (משנה, זבחים פ"ו מ"ב), והכוהן פנה לשם בדרך הקצרה. מסלול זה היה ייחודי לחג. בדרך כלל הייתה התנועה במקדש היקפית ומימין לשמאל (נגד כיוון השעון) (משנה, זבחים פ"ו מ"ג; יומא פ"ה מ"ה, ועוד), אך כאן פנה הכוהן שמאלה כדי ללכת בדרך הקצרה.

12ושני ספלים שלכסף היו שם – מבעוד מועד הוכנו שני ספלים ששימשו כל השנים לאותה מטרה. ייתכן מאוד שהספלים ניצבו שם, כלומר על המזבח, דרך קבע. ספל הוא מעין קערית בלשון ימינו (איור 29), מכל מקום הסדרי הניקוז המתוארים ודאי שהיו מבעוד מועד. לא ברור היכן הוא "שם". במשנת תמיד יוצא שהכוהן סיים את הקפת המזבח בקרן דרומית מערבית ואז ניסך, כלומר שם היו הספלים, אבל ייתכן שהם ניצבו במקום אחר על המזבח ובקרן המצוינת רק הסתיימה הקפת המזבח. מסתבר שהספלים היו על הצלע המזרחית של המזבח כדי שיראו העם את מעשי הכוהן.

13רבי יהודה אומר שלסיד היו – סיד בלשון חכמים הוא טיח. בהמשך נאמר "אלא שהיו...", והדבר מעיד כי הספלים עצמם היו מסיד. יש להניח שהכוונה לכלי אבן מעין אלו שמאות מהם נתגלו בחפירות, ולהלן נציע הסבר מדוע העדיפה המשנה את המינוח "של סיד" על פני המינוח המקובל "של אבן" (איור 30 כוסות אבן), אלא שהיו מושחרים מפני היין – על כן נראה היה מרחוק כאילו הספלים הם מכסף שהושחר, אך למעשה היו כלי אבן, ומנוקבין כמין שני חטמים דקים – לשני הספלים היה נקב שדרכו זרמו או נטפו המים, אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהו שניהם כלים בבת אחת – מעמד ניסוך המים הוא שפיכת מים ויין יחדיו דרך נקבי הספלים אל מערכת הניקוז של המקדש. מכיוון שהיין סמיך מהמים הועידו למים את הנקב הצר יותר, כך ששפיכת המים והיין הסתיימה כאחת. לא נאמר מהיכן הביאו את היין. ניסוך יין היה תדיר, ובכל יום ניסכו יין פעמיים במסגרת הקרבת התמידים (משנה, תמיד פ"ז מ"ג). ברם הניסוך בחג היה שונה, הווה אומר שלא ניסכו את יין התמיד. בפרשת פנחס מפורטים קרבנות החג ונזכרים בה המנחה והנסכים (במדבר כט יח ועוד), ואולי זהו המקור המקראי למצוות ניסוך היין החגיגית של סוכות; כלומר, בסוכות ניסכו גם מים ולא רק יין כבכל יום.

14המשפט "של סיד היו" נועד להסביר מדוע טעו הרואים וסברו שהספלים הם של כסף. במשנה מופיעות מחלוקות רבות על פרטים עובדתיים במקדש, ולא שמענו הסבר כיצד נוצרה המחלוקת והטעות. על כן ההסבר כאן מעורר תחושה שיש דברים בגו, ואין לקבל את הדברים כפשוטם. יתר על כן, הבבלי שואל מדוע היו שני הספלים שחורים, הרי רק אחד מהם היה של יין והשני נועד למים. תשובת הבבלי (מח ע"ב) היא שלעתים החליפו את הספלים וגם השני השחיר. הסבר זה רחוק מלספק, שהרי החלפה כזאת אמנם אינה פוסלת את הניסוך (להלן), אבל ודאי לא הייתה תדירה ולא היה בה כדי להשפיע על גוון הספל. מים גורמים לארוזיה ובטווח ארוך הם עלולים להשחיר את כלי האבן, אבל קשה להאמין שהדבר גרם לשינוי גוון הספל, הרי ניתן לשטוף ולנגב אותו. כלי האבן שנמצאו בחפירות בולטים בלובנם, שהרי נחצבו מאבן גיר (סיד), וקשה להאמין שהשחירו ככלי כסף. מעבר לכך יש לשאול: הרי כל כלי המקדש היו של כסף וזהב (משנה, פסחים פ"ה מ"ה וראו פירושנו לה), ומדוע כאן השתמשו בכלי אבן?

15כלי האבן נועדו בעיקרם לשמירת הטהרה, שהרי אין הם מקבלים טומאה. השתמשו בהם בעיקר במקומות ובזמנים שבהם הקפידו הקפדה יתרה על טהרה, ונעסוק בכך בקצרה במבוא למסכת חגיגה. אלא שהשימוש בהם היה כרוך בוויכוח בין-כיתתי. האיסיים לא קיבלו כנראה את טהרת כלי האבן, אם כי בחורבת קומרן נמצאו כלים כאלה. הצדוקים תבעו כנראה את השימוש בהם, ובבתי העשירים (הכוהנים) שנחפרו בירושלים נמצאו כלי אבן רבים. עדות למתח בין-כיתתי יש במסורת העוסקת בשאיבת מים להכנת אפר הפרה האדומה. המשנה מספרת: "חצרות היו בירושלים בנויות על גבי סלע, ותחתיהם חלול מפני קבר התהום. ומביאים נשים עוברות ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהן. ומביאים שוורים ועל גביהן דלתות, ותנוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשלוח, ירדו ומלאום ועלו וישבו על גביהן..." (משנה, פרה פ"ג מ"ב) 169 ראו פירושנו לאתר ובמבוא למסכת פרה. . חוט של אגדה משוך על הסיפור הבא להדגיש עד כמה הקפידו לבל תיווצר אפשרות שהכלי ששואבים בו את המים ייטמא והמים ייפסלו. ההגזמה בולטת בכל אחד מהפרטים. התוספתא מוסיפה על כך: "אמרו לפני רבי עקיבה משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלויות בקרני שוורים, כיון ששוורים שחו לשתות נתמלאו הכוסות. אמר להם אל תתנו מקום למינין לרדד (לרדות) אחריכם" (תוס', פרה פ"ג ה"ג, 631).

16אם כן, לדעת רבי עקיבא ההקפדה היתרה היא דעתם של מינים, ומן הסתם אלו הצדוקים המקפידים על טהרה. עם זאת, אף שהדרישה לכלי אבן מבטאת מן הסתם הקפדה רבה על דיני טהרה, איננו יכולים לקבוע בוודאות שההקפדה מבטאת את דעת הצדוקים, שכן הם התנגדו לניסוך המים מכול וכול. אמנם בהחלט ייתכן שהם גם אלו שתבעו שימוש בכלי אבן, אך אולי היו אלו דווקא קבוצה מתוך חוגי פרושים שהקפידו על טהרה מעבר לדרישות ההלכה. מכל מקום, המחלוקת על טיב הכלים מבטאת ניגודי גישות בדבר צורכי הטהרה. במשנה המחלוקת מעומעמת, והיא מוצגת כמחלוקת טכנית הנובעת מהמראה הדומה של הכלים. גם המינוח המקובל "כלי אבן" הוחלף במינוח סתמי ונטרלי יותר, "של סיד". תופעה דומה של עמעום מחלוקות כיתתיות מצינו גם במשניות אחרות 170 ראו, למשל, פירושנו לברכות פ"ד מ"ד. .

17הספלים היו מנוקבים. לא נאמר להיכן הגיעו הנקבים, אך מן הסתם התנקזו לאמת המים המנקזת את מי המקדש. על נקבי הניקוז הללו אנו שומעים ממקורות נוספים (משנה, יומא פ"ה מ"ו; מעילה פ"ג מ"ד; מידות פ"ג מ"ב).

18מערבי שלמים – הנקב המערבי נועד למים, ומזרחי שליין – הנקב המזרחי נועד ליין, עירה שלמים בתוך שליין או שליין בתוך שלמים יצא – אם טעה בתום לב והחליף את הנקבים ומזג את המים לנקב המזרחי שנועד ליין ולהפך – יצא ידי חובה.

19רבי יהודה אומר לוג היה מנסך כל שמונה – רבי יהודה חולק על התיאור שבמשנה בשני סעיפים. הוא סבור שצלוחית המים הכילה רק לוג אחד ושניסכו כל שמונה, כלומר גם בשמיני של סוכות. מעתה המשנה חוזרת לדעת הכול.

20ולמנסך אומרין לו הגבה את ידך – הכוהן עמד ופניו מערבה וגבו אל הציבור הרחב, על כן קשה היה לראות היכן וכיצד ניסך את המים והיין. מסתבר שהייתה סיבה לחשוד בכוהן הגדול שאינו מנסך כהלכה, שפעם אחת ניסך על רגליו – אותו כוהן גדול לא ביצע את העבודה כהלכה בכוונה, ואף התגרה בציבור, שכן שפיכת המים על הרגליים יש בה מרכיב של ביזיון, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם – נ יסוך מים שלא למקום הנכון הוא ככל עבודה שאינה מתבצעת כהלכה. משנת זבחים מונה את המנסך "מי חג בחג בחוץ" יחד עם כל המקריבים מחוץ למזבח (פי"ג מ"ו) 171 שאלת העונש המדויק המוטל על המנסך בחוץ והקשר לשאלה האם הניסוך הוא מהתורה או מדרבנן נדונו לעיל. . מעבר לכך, יש בכך ביטוי ברור של זילות המנהג והתנגדות לו. כזכור, כבר שיערנו שהצדוקים התנגדו למנהג ניסוך המים. המשנה אמנם אינה אומרת במפורש למה ניסך הכוהן את המים על רגליו, אך סביר כי עשה זאת כוהן צדוקי. בתוספתא מסופר: "מעשה בביתסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה בו ביום עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו כדי שלא יראה מזבח פגום" (פ"ג הט"ז). בבבלי המעשה שבמשנתנו מיוחס לצדוקי אחד (מח ע"ב). בירושלמי לא נאמר מי היה המנסך, אך כפי שכבר אמרנו הירושלמי סבור שכל מעשי ההתנגשות בין צדוקים לחכמים במקדש מעשה אחד הם. כך הוא מאחד את המעשה שלפנינו עם יתר הסיפורים על כוהנים צדוקים, וברור היה לתלמוד שגם ניסוך המים על הרגליים היה מעשה של צדוקי.

21יוספוס מספר בקדמוניות על ינאי המלך שעמד על המזבח להקריב, והעם זרקו בו אתרוגים ועלבו בו 172 קד', יג 372. . חוקרים רבים סברו שמעשה זה הוא המעשה הרמוז בספרות חז"ל, אף שאין לכך ראיה של ממש. יוספוס אינו תולה במלך חילול קודש, ומסביר את זעמו של ההמון בסיבה הלכתית אחרת (שאמו הייתה שבויה ולכן הוא פסול לכהונה). טענה זו חוזרת בספרות נגד שליטים שונים מבית חשמונאי, ולא נרחיב בה כאן 173 ברייתא בבבלי, קידושין סו ע"א; קד', יג 202. שם מדובר באמו של יוחנן הורקנוס הראשון. . מכל מקום, המעשה בינאי הסתיים בפעולה צבאית של חייליו השכירים של המלך שנכנסו למקדש וטבחו בהמון. שבירת קצה המזבח הייתה, אפוא, רק אחת התוצאות העגומות של המעשה. מן הראוי להעיר שבזיכרון הלאומי נשמר זיכרון השבר של קצה המזבח והרצח נשכח, ואילו אצל יוספוס סדר העדיפויות הפוך. גם אם אין זה אותו מעשה הרי שעדיין מעניין לראות מה בררו חז"ל כראוי להיזכר ומה חשב יוספוס כזיכרון חשוב.

22עוד יש להעיר שרגימה באתרוגים היא תגובת התנגדות רגילה, ונזכרת גם במעשה אחר שאינו קשור לניסוך המים (בבלי, קדושין עג ע"א).