משנת ארץ ישראל על משנה תענית א:ה
משנת ארץ ישראל על משנה תענית · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Taanit 1:5
Open in the reader →1כל החצי הראשון של המשנה נשמט מכתב היד ונוסף בשוליים, ומשם הוא מצוטט כאן.
2[ הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלוש תעניות – שני וחמישי ושני בשבת, כפי שאמור במשנה להלן 126 להלן, פ"ב מ"ט. וכפי שהעלינו בפירוש למשנה הקודמת, על הציבור – כולו, ואין התענית רק עניינם של היחידים, אוכלין ושותין משחשיכה – אף בתעניות ציבור ראשונות אלו רשאים לאכול ולשתות אף משחשכה, כלומר בלילה שלפני התענית, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ] – מותרין בכל אלה כבתעניות היחידים ששנינו במשנה הקודמת. חכמים מציגים את בית הדין כגורם המחליט על מועד התענית. בית דין זה איננו בהכרח בית הדין של חכמים, ועסקנו בכך במבוא.
3עברו אלו – שלוש התעניות שגזרו בית הדין, ולא נענו – לא נתקבלה בקשתם ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרים שלוש תעניות [אחרות] על הציבור – גוזרים שלוש תעניות נוספות בימים שני וחמישי ושני, כפי שמפורש להלן 127 להלן, פ"ב מ"ט. .
4אוכלים ושותים מבעוד יום – אוכלים ושותים רק מבעוד יום שלפני התענית, כלומר יש להתחיל בתענית מבעוד יום ואין לאכול ולשתות בלילה שלפני התענית, וכפי שההלכה קובעת בצום יום הכיפורים ובצום תשעה באב 128 מדרש ההלכה מסיק הלכה זו מן הכתוב בספר ויקרא כג לב: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשֹתיכם בתשעה לחֹדש בערב מערב עד ערב", ובספרא כתוב: "מתחיל ומתענה מבעוד יום" (פרק יד, קב ע"א), ומעין דברים אלו בבבלי, יומא פא ע"א. כלפי תשעה באב ראו הסוגיה בבבלי, פסחים נד ע"ב. , ואסורים במלאכה – בשלוש התעניות הציבוריות והשניות אסורים במלאכה. התלמוד הבבלי מציין מקור לאיסור המלאכה ביום שמכריזים עליו כיום צום מן הפסוקים בספר יואל הקוראים, כשצרה מתרגשת לבוא, "קדשו צום קראו עצרה" (א יד; ב טו). התלמוד לומד זאת מן המילה "עצרה" – מה עצרת אסורה בעשיית מלאכה אף תענית אסורה במלאכה. ייתכן כי הדבר ניתן ללימוד ממטבע הלשון "קדשו צום": יום הצום מקודש ואסור במלאכה. לפי זה יסודו של איסור מלאכה ביום צום הוא מימים ראשונים, מימי יואל המתאר התכנסות וצום לתפילה כדי להיוושע מן הצרה המתרגשת לבוא. אלא שאותה עצרה היא במקדש ונערכת על ידי הכוהנים, וההתכנסות במשנה היא ברחבה של העיר והתפילה נישאת בפי הציבור, כמתואר בפרק הבא במשנה. התלמוד הבבלי מניח כדבר המובן מאליו שאיסור המלאכה אינו אלא ביום ולא בלילה 129 הסוגיה מניחה שאין איסור מלאכה בליל התענית וסומכת את ההלכה לכתובים ביואל שבהם אמור: "קדשו צום... אספו זקנים", ואין אסיפת זקנים אלא ביום. ראו הברייתא בבבלי, יג ע"א: "כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר". ברייתא מעין זו, ואף לימוד מעינו, בלשון קצרה יותר, אף בירושלמי (סד ע"ג). (איור 7).
5וברחיצה – ניקוי הגוף. בעיני חכמים ניקיון ראשוני הוא צורך חיוני. משפט זה ברור ומובן לאדם המודרני, ברם בעולם הקדום לא היה הניקיון מוסכמה מקובלת על הכול. בתנ"ך הרחצה קשורה בדרך כלל לטהרה, במסגרת הפולחן הדתי. אמנם רחצה נזכרת גם במסגרת תהליך ההתייפות של אישה לקראת אירועים מיוחדים; כך, למשל, רות רוחצת לפני פגישתה עם בועז (רות ג ג) 130 בת שבע התרחצה על הגג (שמואל ב יא ב), ולא נאמר האם זה היה מנהג רגיל או אירוע מיוחד. . מהאזכורים הבודדים יוצא שהרחצה לא הייתה בבחינת מעשה שבכל יום אלא פעולה מיוחדת. את הרחצה כאורח חיים הביאו למזרח היוונים, והיא אפיינה את התרבות הרומית. חז"ל אומרים שאם הדיר אדם את אשתו לבל תרחץ הוא יכול לאכוף את הנדר לכל היותר במשך שבוע בכרך (עיר הפוליס) ובמשך שבועיים בכפר; מעבר לכך הנדר נחשב מופרז, ואם הבעל עומד על נדרו עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה (ירו', כתובות פ"ז ה"ד, לא ע"ב). הווה אומר, רחצה שבועית נחשבה לדבר שבהכרח. אי רחיצה מופיעה ברשימה של דברים שנחשבים לעינוי נפש, יחד עם הימנעות מאכילת פֵרות או איסור התקשטות (לאישה) (משנה, נדרים פי"א מ"א ועוד) (איור 8).
6וביסיכה – סיכת הגוף בשמן. הקדמונים ראו בסיכת הגוף בשמן חשיבות רבה לבריאות ואף סכו לשם תענוג. בברייתא בתלמוד הירושלמי אמור: "בשבת בין סיכה שהיא שלתענוג בין סיכה שאינה שלתענוג מותר. ביום הכיפורים בין סיכה שהיא שלתענוג בין סיכה שאינה שלתענוג אסור. בתשעה באב ובתעניות ציבור סיכה שהיא שלתענוג אסור, שאינה שלתענוג מותר" 131 ירו', סד ע"ג; מעשר שני פ"ב ה"א, נג ע"ב; שבת פ"ט ה"ד, יב ע"א; יומא פ"ח ה"א, מה ע"א. . לפי ההלכה התנאית סיכה היא כשתייה 132 משנה, שבת פ"ט מ"ד ומקורות נוספים, מאוחרים יותר. ראו גם פירושנו לתרומות פ"ו מ"א. . עדויות לתפיסה הלכתית זו יש בפריווילגיות שהעניקו הערים היווניות למשתתפים היהודיים בפעולות הגימנסיון (קד', יב 120). המתאבקים בגימנסיון קיבלו מהעיר שמן בחינם. לפי ההלכה הקדומה נאסר לאכול או לשתות שמן של גויים, ומתברר שהמתאבקים סירבו לקבל את השמן שסיפקה העיר. המשתתפים בהיאבקות בגימנסיון לא נמנו עם חוגי החכמים, אך גם הם סברו ששמן של גויים אסור אפילו בסיכה. הווה אומר, לדידם היה ברור שסיכה היא כאכילה או שתייה, ומה שנאסר באכילה או בשתייה נאסר גם בסיכה. ואכן סיכה היא כאכילה בכל הנושאים 133 כגון משנה, שביעית פ"ח מ"ב; מעשר שני פ"א מ"ז; פ"ב מ"א ומקבילות רבות. , בבחינת: " 'לא תוכל לאכֹל בשעריך מעשר דגנך ותירֹשך ויצהרך', תירושך זה היין ויצהרך זו סיכה, והתורה קראה אותה אכילה" (ירו', מעשר שני פ"ב ה"א, נג ע"ב). עם זאת, התלמודים מעירים שלמעשה אין איסור סיכה זהה לאכילה. אכילה היא עבֵרה על עצם חובת העינוי, וסיכה אסורה בצורה מובהקת פחות ודינה חמור פחות (ירו', מד ע"ד; בבלי, עד ע"ב) 134 הירושלמי מעיר גם על שוני הלכתי בין האוכל בתשעה באב לבין הסך בו, ולא נרחיב בכך. (איור 9).
7ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה – אף היא אסורה כביום הכיפורים. בירושלמי למשנתנו ולמשנה ביומא (פ"א מ"א; ירו', שם מד ע"ג) נאמר: "תני כל אילו שאמרו אסורין בנעילת סנדל יצא לדרך נועל הגיע לכרך חולץ וכן באבל ובמנודה" (סד ע"ג). אנשים רבים הלכו יחפים יום יום. מי שמדיר את אשתו שלא תלך במנעלים נדרו חל למשך שלושה חודשים לכל היותר בכפר, ומעת לעת (24 שעות) בכרך (ירו', כתובות פ"ז ה"ד, לא ע"ב). הווה אומר, בכרך היה מקובל ללכת בנעליים, ואילו במגזר הכפרי הייתה אישה ההולכת יחפה תופעה נפוצה. אם כן, העינוי שלא ללכת בנעליים היה עינוי חמור בעיקר בפוליס, ועינוי קל הרבה יותר במגזר הכפרי 135 בספרות חז"ל מופיעה ההנגדה כרך-כפר. בדרך כלל הכרך הוא עיר הפוליס, והכפר בהקשר זה הוא שם כולל לסוגי היישוב שמתחת לכרך. זאת אף שבדרך כלל "כפר" הוא המונח ליישוב קטנטן, כפר בת ללא מוסדות ציבור ושמספר דייריו מועט ביותר. . על היחפנות כחלק מתהליך התענית אנו שומעים בעיקר ממקורות חז"ל, ואולי יש לכך גם עדות רומית מסייעת. יובינליוס מלגלג על היהודים שמלכיהם חוגגים יחפים 136 יובינליוס, סטירות ב, ה, 160, ראו שטרן, סופרים יווניים ורומיים, עמ' 100. ; ייתכן שהוא מדבר על ביקורם של המלכים במקדש, שאליו נכנסו כידוע יחפים 137 ראו דיוננו במסכת שקלים פ"ג מ"ב. . ברם, קשה להניח כי מנהג מעין זה היה מעורר לגלוג כה רב, שהרי גם במקדשים פגניים היה הדבר נהוג. לפיכך סביר יותר שיובינליוס מלגלג על הנוהג לחגוג את יום הכיפורים ללא נעליים.
8בספרות התנאים איסור הנעילה הוא מוחלט. התוספתא ביומא מוסיפה שאסור לנעול "אפילו באנפיליא של בגד" (פ"ד [ה] ה"א). "אנפיליא" או "אמפיליא" היא מעין גרב עבה, εμπίλια ביוונית (empilia) 138 ערוך השלם א, עמ' 123. , והייתה עשויה מבד כפול, שתי שכבות תפורות יחד (משנה, כלים פכ"ז מ"א). בספרות האמוראים החלו להקל באיסור. בירושלמי מובאת ברייתא זו וכן ברייתא נגדית ולפיה מותר ללכת באנפיליא, והירושלמי מתרץ שבאנפיליא של עור אסור לצאת ובאנפיליא של אריג מותר (מד ע"ד). התירוץ הוא כמובן בניגוד לנוסח התוספתא האוסר גם אנפיליא של בגד. בנוסף לכך התלמודים מקלים לצאת לדרך עם נעליים, והיתרים נוספים. דומה שבתהליך ההלכתי משתקפת המציאות של התפשטות הנוהג לנעול נעליים בימי החול. במקומות ובזמנים שנעילת נעליים לא הייתה נפוצה בהם היה האיסור פשוט ומוחלט, ברם כאשר התפשט הנוהג לנעול הקלו גם באיסור ואִפשרו מנעל חלקי, ובלבד שלא יהיה מעור 139 ליברמן, בפירושו לתוספתא דילן, מתדיין ארוכות האם איסור הנעילה הוא ברשות הרבים או גם ברשות היחיד, ובמהלך הדיון הוא מצטט ראשונים רבים. ברם כל הדיון מאוחר, מימי האמוראים בלבד, ואינו נובע ממשנתנו. זו מניחה כי נעילת הסנדל אסורה כמעט תמיד ובכל מצב. (איור 10).
9תהליך דומה ואבחנה דומה בין אנפיליא מבגד לבין אנפיליא מעור מצוי בדין חליצה. הנעל שהיבמה חולצת צריכה להיות מעור; המשנה אומרת שאנפיליא פסולה לחליצה, והירושלמי מפריד בין אנפיליא של עור, שכשרה, לבין אנפיליא של בד, שפסולה לחליצה (משנה, יבמות פי"ב מ"א; ירו', שם יב ע"ג). נראה שבימי התנאים הייתה סתם אנפיליא מבד אך מאוחר יותר התפשטה אנפיליא של עור, כלומר גרב בד שהתקינו לה עקב מעור, והתפשט הנוהג לצאת החוצה בגרב זו, על כן קבעו האמוראים את אשר קבעו.
10ונועלים את המרחצאות – שבהם מתרחצים במים חמים. בית המרחץ הוא מוסד ציבורי ונמנה עם המוסדות שחייבים לקיימם בכל עיר כמו בית דין, קופה של צדקה ובית כנסת 140 בבלי, סנהדרין יז ע"ב; סדר אליהו זוטא, פט"ז (פרקי דרך ארץ פ"א) עמ' 13. . היו גם בתי מרחץ פרטיים 141 משנה, בבא מציעא פ"ח מ"ח; בבא בתרא פ"י מ"ז. לדיון על בתי המרחץ והיחס אליהם ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ב, ולהלן. , אך לרוב היה זה מוסד ציבורי ונפוץ מאוד בארץ 142 הדר, בתי המרחץ. . המשנה עוסקת בבית מרחץ המצוי תחת מרות הקהילה היהודית, שהרי אחרת אי אפשר לסגרו. זאת בניגוד לאזכורים רבים אחרים לבית מרחץ המצוי בפוליס הנכרית, שחכמים לא היו יכולים לשלוט בו.