משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ב:א

1ראוהו אחיו שירד – מהמזבח לאחר ה"תרומה" (ארגון שאריות האפר והעצים על המזבח), והם רצו ובאו מיהרו והקדישו ידיהם ורגליהם מן הכיור – משפט זה הוא דוגמה לסגנון הסיפורי, ומלבד תוכנו הוא משדר דחיפות וזריזות. גם בעל אריסטיאס מתפעל: "ועבודת הכהנים אין כמוה לזריזות" (צב). הכוהנים טובלים מיד לפני העבודה ואינם מקדימים את רחיצת הידיים והרגליים, שכן זו צריכה להתבצע מיד לפני העבודה. "הקדישו" משמעו קידשו, כמו "מרחיץ" שמשמעו רחץ, "מתקיע" (משנה, ראש השנה פ"ד מ"ז) שמשמעו תקע 1 גולינקין, מתקיע; משנה, שבת פ"ט מ"ג. .

2נטלו את המגרפות – מגרפה משמשת לגריפה, כלומר להעברת אדמה או פסולת ממקום למקום; במקרה זה מדובר בגחלים הכבויות. במסכת כלים נאמר: "מגריפה שניטלה כפה טמאה, מפני שהיא כקורנס, דברי רבי מאיר" (י"ג מ"ד) – לפי המשנה המגרפה היא כלי שיש לו כף, כלומר מעין יעה, או דומה לאת של ימינו (איור 37). מצד שני נאמר שלמגרפה יש שיניים (משנה, כלים פי"ג מ"ד) שאורכן הרגיל לפחות טפח (סיט – תוס', כלים בבא מציעא פ"ג ה"ח, עמ' 581 2 במקור זה השיניים מכונות "פיה". ). ידית המגרפה ארוכה יחסית לכלים אחרים (משנה, כלים פכ"ט מ"ח). ככל שהידית ארוכה יותר כן היא שבירה יותר, וממילא הידית הארוכה היא עדות לכך שהמגרפה נועדה לעבודות קלות – תיחוח, גריפת פחמים מתנור וכיוצא באלו עבודות, ולא לעידור קרקע. אין מדובר בכלי שמצדו האחד כף ומצדו האחר שיניים, שכן כלי כזה אינו מעשי, ואי אפשר לדחוף את האת לקרקע כאשר בראש הידית שיניים 3 המגרפה עשויה ברזל או עץ, ראו ירו', חגיגה פ"ב ה"ח, עח ע"ב. . אין זאת אלא שמדובר בכלי הדומה למגרפה של היום, אלא שהשיניים אינן יוצאות ישר מהידית אלא יש לכלי מעין כף מרובעת, וממנה שיניים. כלים כאלה מצוירים על נרות מטיפוס "נרות הדרום" 4 מוצאם מבית מלאכה באזור דרום הארץ, והם מהמאות השלישית-רביעית, ראו ישראלי ואבידע, נרות חרס, עמ' 34-78. חלק מהנרות נושאים סמלים נוצריים, וחלקם סמלים יהודיים. . מגרפה שניטלו שיניה היא כקורנס. הקורנס הוא הכלי שבו מכה הנפח על הברזל (משנה, שבת פי"ב מ"א; פי"ז מ"ב) או הזהבי על גוש הזהב (להלן פכ"ט מ"ו). על כן מתבקשת ההשערה שידית המגרפה היה בה ראש שני של ברזל, וכלים מעין אלו נמצאו בחפירות או שידית האת עשויה לשמש כפטיש עץ (איור 39).

9ואת הצינרות – שני מונחים נפרדים הם צינור וצינורא, או צינורה. הצינור הוא גליל חלול ומשמש להעברת מים, כבלשון ימינו. "קולט אדם... ומן הצינור מכל מקום שותה" (משנה, עירובין פ"י מ"ו). צינורא הוא קיסם מתכת (מנחושת) שראשו חד כמחט, וכן: "כוש שבלע את הצינורא, מלמד שבלע את הדרבן..." (משנה, כלים פ"ט מ"ו). הצינורה היא הקרס מברזל שבראש הפלך (איור 40), והיא מנחושת שכן ממנה קל להכין קרס, כמות ששנינו: "נחשת כדי לעשות ממנו צינירא קטנה" (תוס', שבת פ"ט ה"ה 5 והשוו בבלי, שבת צ ע"ב. ). כך גם המלמד הוא המקל שבו מכוונים את הבהמה, את הפרה בשעת החריש ואת החמור או הסוס בלכתו, ובראשו הדרבן ממתכת. "שלשה שמות יש לו, מרדע, דרבן ומלמד. מרדע שהוא מורה דיעה בפרה. דרבן שהוא משרה בינה בפרה, מלמד שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" 6 ירו', סנהדרין פ"י ה"א, כח ע"א; ויקרא רבה, כט ד, עמ' תרעה; במדבר רבה, יד ד; קהלת רבה, יב א, ומקבילות נוספות. משפט אמוראי זה הוא פיתוח של מדרש תנאי שבו המלמד והמרדע אינם נזכרים (תוס', סוטה פ"ז הי"א). . זו דרשה לשלושת המונחים ששניים מהם נזכרים במקרא והשלישי, "מרדע", איננו במקרא. זו דוגמה נדירה לדרשה שאיננה על טקסט מקודש אלא על מונח יום יומי. מרדע איננו בדיוק דרבן. המדרש האמוראי אינו מדייק, אפוא, במונח, ואין אלו שמות נרדפים. בלשון חכמים כוש הוא כלי ברזל שבראשו מעין אונקל, והוא זהה אפוא לצינורא, אלא שהצינורא גדול הימנו, כפי שברור מאזכורו כאן. במגרפות גרפו את הגחלים, ואת הצינורות נעצו בגושים גדולים שהיו גדולים מדי למגרפה, וחמים מדי למגע יד.

13ועלו לראש המזבח – ששם הגחלים.

14האיברים והפדרים שלא ניתאכלו מבערב – בשר שטרם נתעכל. פדר הוא המונח המקראי.

15סונקין – מזיזים, כמו "המסנק את הטיט לצדדין" (משנה, מקואות פ"ב מ"ו).

16אותן לצדדי המזבח אם אין הצדדין מחזיקין – כי נשאר יותר מדי.

17סודרין אותן בסובב – או על הכבש – במזבח היו קומות אחדות זו מעל זו, והאחת קטנה מחברתה. הסובב הוא המדרגה האחרונה שרוחבה אמה, ולהלן נעסוק בה (מידות פ"ג מ"א). הכבש הוא המדרון המשופע שעלה למזבח.