משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ג:א

1אמר להם הממונה – ה"ממונה" היה האחראי על עבודת היום-יום 1 ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א. . משנת שקלים, המונה את פקידי המקדש הבכירים, מזכירה את מתתיה (או מתיה 2 גם בעל מלאכת שלמה מתחבט בנוסח הנכון. ) בן שמואל. כפי שהעלינו, הוא היה הממונה בדור האחרון לימי הבית. לפניו היו כמובן ממונים אחרים 3 ראו פירושנו שם. . [ בואו ] והפיס [ ו ] – הטילו פיס, כלומר גורל. סדר ההצבעה הוא כך: כל אחד מוציא אצבע או שתיים, הממונה קובע מספר מסוים ומתחיל למנות את האצבעות, ומי שעולה בגורל זוכה. תיאור זה של הפיס מופיע כאמור גם ביומא. אבל אבא יוסי בן חנן חולק על משנתנו וטוען שהפיס היה רק לראשי המשמרות 4 נראה שמשמעות המשפט היא שאת הפיס ערכו ראשי המשמרת, כלומר הם תכננו את העבודה בעזרת הגורל, והטילו על הכוהנים לבצע עבודות שונות מבלי שניתנה להם האפשרות לבחור. בשיטת הפיס ניתנה לכוהנים האפשרות הטבעית שלא להשתתף בפיס, וכך לחמוק מעבודה מסוימת שלא רצו בה. , ורבי חנינא בן אנטיגנוס אומר ש"לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד, ושאר כל ימות החג חוזרות חלילה" (תוס', סוכה פ"ד הט"ו), כלומר ביתר הימים העבירו את התפקידים לכוהנים שונים. משפט זה אינו מובן כלל, הרי בכל אחד מימי החול הופיע בית אב אחר לעבודה, אם כן כיצד ניתן להעביר תפקידים "חוזר חלילה"? מכל מקום, המחלוקות מלמדות על כך שלפחות חלק מהמידע המפורט שבידינו איננו מסורת אלא דיון בית מדרשי, ושהזיכרון לא שימר את כל הפרטים של העבודה. ייתכן שחכמים זכרו את הנעשה בחגים, שכן אז עלו לרגל וראו את פרטי העבודה, הניחו מדעתם שכך נהגו גם בימי חול ונתנו לכך הסבר היסטורי ואידאולוגי (ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"א). בפירושנו ראינו שהסבר זה מן הסתם מאוחר לחורבן הבית, שכן יש בו ביקורת נוקבת על הכוהנים ועל הנהגת המקדש. על כל פנים, חכמים הניחו שהפיס נהג בכל יום, וזאת מנקודת המוצא שהעבודה זהה בחגים ובימי חול. ברם מה שהכריע לטובת קיום הפיס בשעתו היה הרצון לקיים טקס מרשים, וצורך זה היה בעיקר בחגים. בחגים היו כוהנים רבים וצופים רבים, והכוהנים חפצו לעבוד בעבודות ה"יוקרתיות" יותר, וההגרלה ענתה על כל הצרכים.

2מי שוחט – המשנה מונה את סדר הפייסות ומה התפקידים המוגרלים. משנת יומא מכנה הגרלה זו "הפייס השני" (יומא פ"ב מ"ג), שכן הפיס הראשון היה על תפקיד תרומת המזבח. את קרבן התמיד שחטו על קרן צפונית-מערבית של המזבח 5 ראו פירושנו לשקלים פ"ח מ"ח. , מי זורק – את הדם על יסוד המזבח, מי מדשן את המזבח הפנימי – מזבח הזהב. "לדשן" משמעו לנקות את המזבח משרידי העצים, האפר והבשר של היום הקודם, [ ו ] מי מדשן את המנורה – לדשן את המנורה משמעו להיטיב את הנרות, כלומר לנקות את שרידי הפיח, להוסיף שמן חדש ולתקן את הפתילות, ומי מעלה אברים לכבש – אחר השחיטה הונחו האברים על הכבש בערך בחצי הגובה 6 ראו פירושנו לשקלים פ"ח מ"ח ובמבוא. , שם המליחו את האברים והמתינו. לאחר תפילת הבוקר הקריבו את האברים, כלומר הניחום על המדורה שעל המזבח. בנוסף לעבודות אלו היו עבודות שירות נוספות, כמו ניקוי המזבח הראשי שהוגרל בפיס הראשון (פ"א מ"ד), הכנת המדורה ליום הבא (פ"ב מ"ג) ובחירת הטלאים (להלן מ"ה). לאחר השחיטה היה צריך להפשיט את הקרבן, להדיח את האברים ופעולות נוספות. כולן נעשו באימה וביראה, אך ללא פיס. הירושלמי חוזר ומדגיש שכל הפייסות וסדרי העבודה נעשו כדי "לעשות פומפי (פומבי) לדבר, על שם 'בבית אלהים נהלך ברגש' " (יומא פ"ב ה"ז, מ ע"א, ועוד) 7 המונח "רגש" משמעו מעמד ציבורי. . הווה אומר, עבודות מסוימות נחשבו לטקסיות, ואחרות לעבודות שירות שאין צורך להעמידן במרכז ההתעניינות הציבורית.

3משנתנו אומרת שקודם מדשנים את המזבח ואחר כך מטפלים במנורה. אבל בסדרי הכנת הכוהן הגדול בפרק הראשון ביומא נאמר: "מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות" 8 ראו יומא פ"א מ"ב, וראו פירושנו שם. . לפי פשוטה אין המשנה שם מקפידה על סדר הפעולות, ולא בכל יום עשה הכוהן את כל העבודות, אלא בכל יום עבד עבודות מסוימות. הירושלמי (יומא פ"ב ה"א, לט ע"ד) מעדיף לקבוע שמשנת יומא פרק א חולקת על משנת תמיד, וממילא גם על פרק ב במסכת יומא. את משנת תמיד היא מייחסת לשמעון איש המצפה, אם כי הגמרא מסיייגת קביעה זו ואומרת שלא כל המשנה היא מעשה ידיו, אלא הביאו את דבריו רק כאשר היו צריכים לכך. זו קביעה חשובה לעריכתה ולייחוסה של מסכת תמיד, ושל הפרקים האחרים של "משניות זיכרון המקדש". לא מן הנמנע שלאמוראים הייתה מסורת בדבר עריכת מסכת תמיד. עם זאת, את הסתירה בין המסכתות ניתן לתרץ ללא העמדת מחלוקת בין המשניות.

4מספר התנאים המוסרים מסורות מימי הבית אינו גדול. ראשי החכמים שלהם מיוחסים תיאורים של המקדש הם שמעון איש המצפה, אבא יוסי בן חנן, אבא שאול ובמידה פחותה גם חנינה סגן הכוהנים. חכמים מאוחרים יותר שגם להם מיוחסות מסורות על ימי הבית הם רבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה 9 על כך ראו בהרחבה בן ארי, הר הבית. במיוחד נעיר שהוא מוכיח שרבי אליעזר בן יעקב הוא חכם מאוחר מדור אושא, ורבי אליעזר בן יעקב הראשון שחי, כביכול, בימי בית שני הוא המצאה של החוקרים. בן ארי ממעט מאוד את חלקו ומייחס לו רק את המסורות שנמסרו ישירות בשמו. הוא בולט משום שהוא חולק על סתם המשנה שהיא פרי מסירתו של אחד החכמים הקדומים שנמנו. . כפי שראינו, משנתנו אינה כרבי אליעזר בן יעקב 10 ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"ד. ואף לא כאבא שאול 11 להלן, פ"ג מ"ד. . אבא יוסי בן חנן חולק על משנתנו וטוען שהפיס היה רק לראשי המשמרות (תוס', סוכה פ"ד הט"ו) 12 נראה שמשמעות המשפט היא שאת הפיס ערכו ראשי המשמרת ולא הכוהנים. . אותו תנא חולק על משנתנו גם להלן 13 ראו פירושנו להלן, פ"ג מ"א. . לפיכך, הסיכוי ששמעון איש המצפה הוא התנא המרכזי של סדרי העבודה המנויים כאן הוא גדול.

5עד עתה נמנו ארבעה פייסות (שחיטה, זריקה, דישון המזבח ודישון המנורה). בנוסף לכך הוגרלו עוד תשעה אנשים שיובילו את האברים של קרבן התמיד אל המזבח. תשעה אלו מנויים להלן: הראש והרגל – אותם נושא אדם אחד, "הראש בימינו חוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו" (להלן פ"ד מ"ג), והרגל הימנית ביד שמאל שלו (שם, שם). כוהן שני נשא את ושתי הידים – "של ימין בימינו של שמאל בשמאלו" (שם, שם). השלישי נשא את העוקץ והרגל – העוקץ הוא עצם הזנב והאליה, אותם נשא בימינו יחד עם הכליות והכבד. ביד שמאל נשא את הרגל השמאלית של הקרבן. הרביעי נשא את החזה – ביד ימינו, ואת והגרה – (אברי העיכול) ביד שמאל. הכוהן החמישי נשא את ושתי [ ה ] דפנות – (הצלעות) בימינו, ואת הקרביים – בתוך בזיך (כלי מתכת) בשמאלו. כוהן שביעי הביא את והסלת , כוהן שמיני נשא את [ ו ] החביתים וכוהן תשיעי את והיין – כך נוצרה תהלוכה מסודרת, ארוכה ומכובדת. אין מחלוקת בדבר חלוקת גוף הקרבן, ברם מופיעות דעות מספר לגבי סדר ההליכה של תהלוכת הקודש, ונעסוק בכך להלן פ"ד מ"ג.

6הפיסו זכה מי שזכה – כאמור, החומר במשנתנו חוזר בפירוט רב יותר בפ"ד מ"ג, ואלו מקורות נפרדים: משנתנו עניינה סדרי התהלוכה והמשנה להלן מתמקדת בסדרי השחיטה.

7כל המשנה שלנו חוזרת ביומא פ"ב מ"ג, להוציא את הסיום "זכה מי שזכה" שאופייני למסכת תמיד בלבד 14 ראו להלן פ"ד מ"ג. .