משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ז:א

1בזמן שכהן גדול ניכנס להשתחוות – אין המדובר ביום הכיפורים. ראשית כול המסכת עוסקת ביום חול, יתר על כן, בהמשך המשנה מדובר על כניסת כוהנים נוספים, ולא ייתכן שהכוונה לכניסתם לפניי ולפנים שכן לקודש הקודשים נכנסו רק פעם בשנה ורק הכוהן הגדול. גם לא מדובר על כניסתו להקטיר את הקטורת. בסוף ההקטרה המקטיר משתחווה, אבל מדובר בהשתחוויה מיוחדת וטקסית כשלעצמה. עלינו לחזור אפוא לעיל, לפ"ה מ"ו, שם נאמר שהכוהנים משתחווים בסוף העבודה היומית בזמן שהלוויים מתחילים לשיר. סדר זה מתואר בהמשך הפרק. מעלים את האברים על המזבח (מ"ג), מנסכים, תוקעים בחצוצרה, "על כל פרק [של שירת הלוויים] תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה". אם כן ההשתחוויה היא בעת שירת הלוויים. להערכתנו העבודות בפרק הקודם נעשו לאחר השירה וההשתחוויה. אלו היו עבודות תחזוקה פשוטות יחסית, ולפי מדרש ספרא שציטטנו הן נעשו במקביל להתכנסות לקראת ההשתחוויה. ייתכן שהכוהן המקטיר השתחווה יחד עם אחיו הכוהנים, ולכן הפרק הקודם מסתיים במילים "פרשו העם". לא כולם פרשו, אבל העבודה העיקרית הסתיימה. כאשר השתחווה הכוהן הגדול הוא עשה זאת בתוך האולם מבעד לפרוכת, כפי שעולה להלן.

2שלשה אוחזין בו – מפני הכבוד, אחד בימינו ואחד בשמאולו – גם בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים מלווים אותו שניים, אחד מימינו ואחד משמאלו. זו הייתה דרך כבוד מקובלת, וכך ליוו אנשים נכבדים ובתוכם כמובן חכמים 1 ארליך, ליווי. .

3ואחד באבנים טובות – שעל החושן והאפוד. המלווה השלישי נראה מלאכותי. הוא נדרש למעשה ללכת לפני הכוהן הגדול כשאחוריו לכיוון ההליכה ולהחזיק באבנים הטובות. כפי שהראינו במבוא למסכת יומא לא לבש הכוהן הגדול בדרך כלל את החושן והאפוד. רק במועדים התירו הרומאים ליהודים לקבל לידיהם את בגדי השרד המלאים. אם כן, בדרך כלל לא היה צורך במלווה שלישי כלל. ייתכן שהמלווה השלישי הוא תוספת ספרותית של בני בית המדרש שרצו להדגיש את בגדי השרד של הכוהן הגדול.

4וכיוון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא הגביה לו את הפרכת – כך ברוב עדי הנוסח. בדפוס ראשון (מנ) נוסף "נכנס", והכותב מחקו. שיבוש זה חדר לדפוסים מאוחרים ואיננו אלא השלמה ספרותית מיותרת.

5והשתחווה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו – במקדש היו שתי פרוכות, אחת בין קודש הקודשים לקודש, ומעבר לה נכנס הכוהן הגדול רק פעם בשנה, ולבד, והפרוכת השנייה פרושה על פתחו של היכל, כלומר על פתח האולם 2 ראו עוד תוס', חגיגה פ"ג הי"ט; ממנה משמע שעל פתח ההיכל הייתה פרוכת. . יסודה של הפרוכת בדברי התורה המדברים על מסך שער החצר (שמות כז טז). על הפרוכת של ההיכל אנו שומעים בתוספתא: "פרוכת ארכה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה, והיתה נארגת 'תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חשב' (שמות כז לא). אחרת היתה שם ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות והיתה נארגת 'תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם' 3 "מעשה חושב" מוסבר כ"שתי פרצופות", כלומר שתי רקמות משני צדדים, ומעשה רוקם הוא אריגה, כלומר פרצוף אחד (תוס', שקלים פ"ג הי"ד). הירושלמי מצטט את התוספתא ומוסיף מחלוקת תנאים, גם היא מדור אושא: "רבי יודה ורבי נחמיה, חד אמר 'מעשה רוקם' ארי מיכן וארי מיכן, מעשה חושב 'ארי מיכן וחלק מיכן', וחורנה אמר 'מעשה רוקם' ארי מיכן וחלק מיכן, 'מעשה חושב' ארי מיכן ונשר מיכן" (שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב). הבבלי פירש מימרה זו בדרך שונה, שמעשה רוקם הוא רקמה על האריג ("מעשה מחט") מצד אחד, ומעשה חושב הוא אריגה שרואים אותה משני צדדים (יומא עב ע"ב). התנא האנונימי בתוספתא הוא רבי נחמיה, ואכן המשפט הקודם בתוספתא מיוחס לרבי נחמיה (והמשפט "שלנו" הוא המשכו), והבבלי גרס את דברי רבי יהודה. אם כן, הדעות הן: טכניקה (בבלי) מספר פרצופים (תוס') צד א (ירו') צד ב (ירו') מעשה חושב מעשה מחט שני פרצופים אריה אריה אריה נשר מעשה רוקם אריגה פרצוף אחד אריה חלק אריה חלק לפי הירושלמי האריגה הייתה כה אמנותית עד שהייתה מצד אחד בלבד, או שבשני הצדדים נארגו תמונות שונות. (שמות כח לט), והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ. רבי יהודה אומר זו שמוציאין אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה, היתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ. אמרו לו מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה?" (שקלים פ"ג הי"ג). אם כן היו שתי פרוכות, הראשונה היא הפרוכת שבין קודש הקודשים לקודש 4 בעניינה נחלקו תנאים, האם היו שם פרוכת אחת או שתיים (יומא פ"ה מ"א). והשנייה (ה"אחרת") בפתח ההיכל מבחוץ. חכמים נחלקים על פרטי השימוש בהן. לדעת רבי יהודה הפרוכת הפנימית הייתה מלכתחילה מתאימה גם לפתח ההיכל (על ידי קיפול מתאים), ועל כך חכמים חולקים 5 מחלוקתם של חכמים נראית כדיון בית-מדרשי לפי ערכים מאוחרים, בעוד שדברי רבי יהודה הם מן הסתם מסורת רֵאלית. אמנם העיקרון של "מעלים בקודש" הוא כללי, אך עדיין אי אפשר להשתמש בשנית בפרוכת שהייתה חשופה לשמש כל ימות השנה פעם נוספת. אך פרוכת פנימית במצב טוב ראויה לשימוש חוזר. . יש להעיר שבהמשך התוספתא מוצע שפרוכת שנייה הייתה בעלייה של ההיכל, מעל המעבר שבין השטח שמעל הקודש לשטח שמעל קודש הקודשים (תוס', שקלים פ"ג הי"ד). ייתכן שהוא חולק על התוספתא שציטטנו וטוען שהפרוכת השנייה לא הייתה על פתחו של היכל, אלא בעלייה. אבל גם אפשר שלדעתו היו שלוש פרוכות (בקודש הקודשים, בפתח ההיכל ובעלייה) 6 ועוד בתוספתא שם: "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר שתי פרכות היו שם, אחת פרוסה ואחת מקופלת, נטמאת פרוסה פורסין את המקופלת. מערב יום הכפורים מכניסין את החדשה ומוציאין את הישנה" (שקלים פ"ג הט"ו). אם כן הייתה פרוכת שקיפלוה, אלא שלדעת תנא קמא בתוספתא הקודמת שם הקיפול היה כדי להתאים את רוחב הפרוכת הפנימית (אורכה 40 אמה כפתח קודש הקודשים) לרוחב פתח ההיכל (10 אמות). כל הדיון בפרוכות בתוספתא הוא של חכמי דור אושא (רבי נחמיה, רבי יהודה, רבי חנינא בן אנטיגונוס), וכנראה הם הכירו מסורת על פרוכת מקופלת ונחלקו מה היה תפקידו של הקיפול. התנא האנונימי בהי"ד הסביר שהקיפול נעשה כדי להתאים את אורך הפרוכת לרוחב השערים השונים (זאת בעקבות המסורת הקדומה שרבי יהודה מביא על שתי פרוכות), ורבי חנינא מציע שהפרוכת המקופלת היא פרוכת רזרבית. .

6על הפרוכת שבפתח ההיכל מספר גם יוספוס. לדבריו לפתח האולם (ιερόν) לא היו דלתות (מלח' ה' 207), ואכן גם המשנה אינה מזכירה את דלתות האולם אלא רק את שער האולם (מידות פ"ג מ"ז), ובמשנה אחרת (מידות פ"ב מ"ג) נאמר במפורש שלאולם לא היו דלתות. לגבי שער ההיכל הוא אומר שהיה מצופה זהב ולפניו פרוכת (מלח', ה211 - 213). משנת מידות (פ"ד מ"א) מתארת את הדלתות ואינה רומזת שהייתה שם גם פרוכת, אבל מהמשנה שלנו משמע שאכן הייתה להיכל פרוכת ומבעד לפרוכת השתחווה הכוהן הגדול. אנו נעסוק בפרוכת שנית במידות פרק ד.