משנת ארץ ישראל על משנה תרומות יא:ג

1אין עושין תמרים דבש – כפי שאמרנו במבוא לפרק, המשנה מניחה כידועה את ההלכה שאסור להשחית תרומה, על כן אסור גם להפיק ממנה מזון שערכו פחות. אין ספק שמותר לעשות מזיתים שמן או מענבים יין, שכן זהו שימוש שאינו כדרך הנאתו. המונח עצמו הוא בבלי בלבד, אך העיקרון הוא קדום ומנחה את המשנה. יש להניח שההלכה היא גם לדעת רבי אליעזר. אמנם לדעתו דבש תמרים הוא משקה של ממש וחלים עליו דיני תרומה, אך כל זאת רק לחומרה, אבל לכתחילה אין לעשות מתמרים דבש. כפי שאמרנו לעיל, גם רבי יהושע מודה בכך.

2ולא תפוחים [ ולא תפוחי ] יין – מאותה סיבה של השחתת תרומה, ולא סיתווניות חומץ – שכן אין זה השימוש הרגיל, ושאר כל ה פירות אין משנין אותן מיבירייתן בתרומה ובמעשר שני – הסגנון מסורבל במקצת והכוונה שאין משנים מברייתם פֵרות תרומה או מעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד – אותם מותר לשנות מברייתם. כפי שהסברנו שינוי הבריאה אפשרי כאשר הנוזל הוא בעל ערך רב, אבל אם השינוי הוא למוצר נחות הדבר אסור.

3המשך המשנה מביא סדרת הלכות מעניינים שונים שמשובץ בהם המשפט "אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים". זה סגנון עריכה מקובל ללקט הלכות לא לפי תוכנן אלא לפי סימן חיצוני כלשהו. דומה לו הקובץ שהמשניות מתחילות בו במילים "אין בין x לבין y אלא...", וכמוהו חטיבות נוספות 32 ראו פירושנו למגילה פ"א מ"ד; שבועות פ"א מ"א ועוד. . הבחירה בשיטת עריכה זו נובעת, כנראה, מהרצון לצייד את הלומד באמצעי לזכירת המשניות. ההלכות עצמן לקוחות מקובצי הלכה קדומים אחרים, ולעתים אולי גם ממשניות ערוכות, אלא שקשה להכריע בכל מקרה מהו המקור ומהו הליקוט המאוחר.

4אין סופגים ארבעים משם עורלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים – מי שאכל ערלה נענש בארבעים מלקות, אך ההלכה חלה רק על האוכל את הערלה עצמה ולא על האוכל מן הערלה מזון שאינו רגיל, שאינו דרך הנאתו הרגילה (בבלי, פסחים פד ע"א). הביטוי "סופג את הארבעים" הוא בעיקרו ספרותי, על כן הביטוי אינו שלם וצריך להיות "אינו סופג את ארבעים המלקות" (הידועות לכול), או "אינו סופג ארבעים מלקות". הניסוח המקוצר מעיד על ביטוי ספרותי ידוע ומקובל. זאת ועוד. אפילו לפי ההלכה העקרונית אין סופגים ארבעים מלקות אלא שלושים ותשע מלקות בלבד. הביטוי מופיע עשרות פעמים במשניות ובמקבילות. הקורא עלול לקבל את הרושם שאכן על כל עברה לקו. בפועל היו המלקות עניין תאורטי למדי, ובדרך כלל לא השתמשה החברה היהודית במלקות כאמצעי כפייה לקיום מצוות. הניסוח "סופג את הארבעים" מבטא כי זו עברה על דין תורה עצמו. מי ש"אינו סופג את הארבעים" הוא מי שעבר על דין שאינו מהתורה, ואינו האיסור עצמו אלא סייג נוסף.

5אין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים – לפי המשנה יש להביא ביכורים רק משבעת המינים: "אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים... ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר" (משנה, ביכורים פ"א מ"ג). עד כאן אין איסור להביא שמן אלא רק זיתי שמן, שכן אלו אינם מעולים.

6מבין שבעת המינים רק זיתים וענבים (שמן ויין) הם משקים של ממש. מתאנים ורימון ניתן להפיק נוזלים, אך אלו בעלי חשיבות משנית ביותר. זאת ועוד. המשנה שציטטנו מעידה שאין להביא זיתי שמן שכן אינם מובחרים, במקרה זה צריך להפיק מהם שמן ולהביאו למקדש. על כן מובנת ההלכה במשנתנו שרק שמן ויין מביאים כביכורים. אבל במדרש שנינו אחרת: " 'ראשית בכורי אדמתך'. למה נאמרה פרשה זו? לפי שנאמר (דברים כו ב) 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה', אין לי אלא פֵרות דרך ביכורים. משקין מנין? תלמוד לומר 'תביא בית יי אלהיך' מכל מקום. ומה הפרש בין אלו לאלו? אלא אלו מביאין וקורין ואלו מביאין ואין קורין" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא כ, עמ' 335 33 וכן ירו', מז ע"ד. ). אם כן, מותר להביא משקים אלא שאין קוראים עליהם, כלומר הם מובאים למקדש ללא הקראת הפסוקים. אנו נעסוק בהלכות הקריאה בפירושנו למסכת ביכורים 34 ראו המבוא למסכת ביכורים. , ושם נראה שהביאו ביכורים ללא קריאה במקום של ספק, וגם ביכורי משקים הם מעין ספק. במדרש שנינו: "פרי את מביא בכורים ואי אתה מביא יין ושמן בכורים" (ספרי דברים, רצו, עמ' 317). בבבלי (חולין קכ ע"ב; ערכין יא ע"א) חוזרת ההלכה שאין להביא יין, אבל משמע שבדיעבד אם הביא הפֵרות עולים לשולחן גבוה.

7דעה נוספת מצוטטת בירושלמי, שוב בשם ברייתא: "תנינן תמן אין מביאין בכורים משקין. רבי הילא בשם רבי לעזר כיני מתניתא אין עושין בכורים משקין, אפילו משזכו בהן בעלים. והתני דרך ביכורים משקה להביאן. מניין שיביא? תלמוד לומר 'תביא'. תיפתר שלקטן משעה הראשונה על מנת כן וכאן לא לקטן משעה ראשונה על מנת כן" (חלה פ"ד הי"ב, ס ע"ב). אם כן, יש ברייתא שמותר להביא ביכורים משקים, והתלמוד אינו רואה בכך מחלוקת אלא מבחין בין פֵרות שנלקטו לשם פרי, שאסור לעשותם משקה, ובין פֵרות שנלקטו לשם משקים שמותר להביא מהם ביכורים. שתי הברייתות אינן מבחינות בין זיתים ויין לבין שאר משקים. ניתן בדוחק לפרש את הברייתא השנייה שפֵרות שלקטן לשם משקים הם זיתים וענבים, אך עדיין ההסבר דחוק.

8אותה ברייתא מובאת בבבלי בלשון שונה ומתנהל עליה דיון ארוך: "דתני רבי יוסי: 'פרי' – פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה. הביא ענבים ודרכן, מנין? תלמוד לומר (דברים כו ב) 'תביא' " (חולין קכ ע"ב). אם כן הלימוד של הברייתא השנייה, המתירה להביא משקים בדיעבד, חל רק על ענבים ולא על זיתים. דיון התלמוד על הברייתא ארוך, ולא נביאו כאן. עולה ממנו שלדעת התלמוד זו עמדת רבי יהושע שמשקה (מי פֵרות) אינו כפרי עצמו, אבל רבי אליעזר חולק עליו. לפי הסבר זה יבואו כל המקורות בשלום, ולפנינו מחלוקת "רגילה" בין תנאים. העמדות שאין להביא לכתחילה ומותר בדיעבד, או שאין להביא משקים אלא אם תכנן זאת מראש, הם ניסיונות לפשרה ותיאום בין הדעות השונות. אפשר להגיע לפסיקה של פשרה, אך אין לעמעם את המחלוקת העקרונית. אנו נשוב לדיון זה בפירושנו למשנת חלה פ"ד מי"א.

9במהלך דיוננו הבאנו דרשות שונות המנמקות את האיסור להביא יין ושמן כביכורים. הנימוק הוא משום שאינם "פרי", אך גם משום שהם "משקים" (מכילתא דרבי ישמעאל, בכספא ה, עמ' 335). אבל דרשה אחרת יש במדרש תנאי אחר: "יכול יביא קמח ויביא פת? ויביא שמן ויביא יין? תלמוד לומר פרי. על הפרי מודים ואין מודים על שאינו פרי" (ספרי זוטא לדברים, כו ב, עמ' 403). אם כן, האיסור נובע לא משום שאלו נוזלים אלא מההתנגדות להביא מה שאינו פרי במצבו הטבעי. בכל יתר המדרשים האיסור חל רק על יין ושמן, ומדרש זה מוסיף את הקמח. מן הראוי להעיר שהאיסור להביא מוצרים כקמח, יין ושמן מגביל גם את הבאת הביכורים מרחוק, שכן אי אפשר להביא פֵרות טריים במצב טוב ממרחקים (מחוץ לארץ).

10ואינו מטמא משם משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים – זו מחלוקת שכבר הוסברה לעיל. נראה שמשפט זה במשנה הוא אכן כדעת רבי יהושע בלבד, ורבי אליעזר חולק עליו. לדעת הבבלי שהבאנו גם המשפט הקודם הוא רק לדעת רבי יהושע, על כן ייתכן שרבי אליעזר חולק גם על ההלכות האחרות במשנה.

11אין מקריבים על גבי המזבח אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים – לא מצינו מי שחולק על כלל זה, ואכן יין ושמן קרבים עם נסכים רגילים, ולא מצינו קרבן אחר המכיל פֵרות.

12התנא ליקט כאן הלכות שונות הנוגעות ליין ושמן, ועל חלקן חולק רבי אליעזר.