משנת ארץ ישראל על משנה תרומות ג:ו

1המקדים תרומה לביכורים – או שהקדים מעשר ראשון לתרומה – או שהקדים ומעשר שיני לראשון אף על [ פי ] – נוסף בשוליים, שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי – לפי ההלכה יש להפריש את כל המעשרות לפי הסדר. יש לכך השלכה גם על כמות המעשרות שעליו לתת. אם נתן תרומה אחד מחמישים (2%) עליו להפריד מעשר רק 9.8% מכלל הפֵרות (מעשר ממה שלפניו), ורק 9% מעשר שני או מעשר עני. אבל גישתם של חכמים אינה נובעת מבעיות חשבוניות של גודל התרומה, אלא מהרצון לתבוע הפרשה לפי סדר המצוות. במשנה מובאת סדרת דרשות, ודומה שהן הבסיס העיקרי להלכה. המשנה מנמקת את הקביעה שיש לפתוח בהפרשת ביכורים משום שנאמר בהם "ראשית". ההפרשה הראשונה היא הביכורים, ואותם מפרישים מהפרי בעודו מחובר (משנה, ביכורים פ"ג מ"א). הביכורים הם למעשה מצווה שהרוצה שלא לקיימה רשאי, ואין לה שיעור, על כן ברור שביכורים ניתנים לפני תרומה. תרומה ניתנת לפני מעשר, שוב, משום שנאמר בה "ראשית", שנאמר "ראשית דגנך תירֹשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח ד, וראו במשנה הבאה). מעשר ראשון קודם למעשר שני, והנימוקים לכך יובאו במשנה הבאה.

2שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר – בעל המשנה מבין שהלאו הוא לא לשנות את סדר הנתינות. זו, כמובן, פרשנות שאינה מחויבת. ניתן גם להבין את הפסוק כאיסור להימנע מתשלום המעשרות או התרומות. כידוע, החובה ההלכתית היא רק להפריש את התרומה או המעשר. נתינתו לכהן או ללוי היא חובה כשלעצמה, ונקבע זמן מיוחד שבו חייבים להשלים את תשלום החובות הללו ("ביעור מעשרות") 26 דברים כו יב; ספרי דברים, קט, עמ' 169; תוס', סנהדרין פ"ב ה"ו ומקבילות רבות. . ניתן לפרש את הפסוק כחובה לא לעכב את התשלום, או לא לעכב אותו מעבר לתקופת ביעור המעשרות. דומה שפירוש זה קרוב יותר לפשט הכתוב.

3ההלכה שבמשנה חוזרת במקבילות, ואין החולק עליה בצורה גלויה 27 תוס', פ"ד ה"י; מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פי"ט, עמ' 318; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב כח, עמ' 213; ירו', מב ע"ב; בבלי, תמורה ד ע"א, ועוד. ראו גם פירושנו לדמאי פ"א מ"ד; מעשר שני פ"ה מי"א. . יש אמנם המפרשים את הפסוק בביעור מעשרות, אך אין להוכיח מכאן שהם חולקים גם על ההלכה. בירושלמי יש מחלוקת האם גם לוקה על לאו זה (מב ע"ב). התלמוד מבין שמי שאומר שאינו לוקה (רבי יוחנן) סבור שאין כאן לאו, והוא מסביר שלדעת רבי יוחנן יש להבין את הפסוק בביעור מעשרות, אבל לא נאמר שרבי יוחנן חולק על ההלכה. לפי פשוטו הניתוח של הירושלמי לוקה בגישה משפטית יתר על המידה. יכול להיות שיש לאו, אבל אין מלקות, אף שמבחינה משפטית כל לאו גורר מלקות. מכל מקום, המחלוקת אינה על עצם ההלכה. עוד מוסר הירושלמי שאבא פנימון, תנא עלום, סבור שניתן להפריש תרומה וביכורים כאחד (מב ע"ב).

4מעבר לכך. במשנה מבטאים חכמים את דעתם על סדרי הפרשת המעשרות כתקנם. במקבילות אף הוסיפו את הפרשת החלה לסדרה זו (תוס', פ"ד ה"י; ירו', דמאי פ"ה ה"א, כד ע"ג). אבל בפועל היו שהפרישו מעשרות ותרומות רק בעת האכילה ממש, וכל הסדרים הרצויים לא קוימו 28 ראו במבוא לפירושנו. . כך, למשל, אנו שומעים על מי שמפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת (משנה, דמאי פ"ב מ"ב). אבל בכל המקומות שבהם מתוארת הפרשת מעשרות נשמר לפחות סדר המתנות שבמשנה. זאת ועוד. כאמור הכול הפרישו תרומה, עוד בשדה בשלב הגורן. את המעשרות עיכבו, ובפועל קראו שם למעשרות והפרישו תרומת מעשר, כך שבפועל בדרך כלל הפרישו מעשרות לפי הסדר שבמשנה. הערה זו מובילה לאפשרות שסדר ההפרשה הרצוי נבע לא רק מהפסוקים, כפי שהסברנו ועוד נסביר, אלא היה זה גם הסדר הנוח והרגיל בתנאים שבהם לא הכול מפרישים מעשרות.

5הצירוף של עובר על לאו ו"מה שעשה עשוי" נראה לכאורה תמוה. הרי אם עבר עברה, כיצד זה ייתכן שהמצווה מתמלאת? ברם, הירושלמי (מב ע"א) מעיר כי הצירוף הוא לא רק אפשרי, אלא גם הכרחי. אם מה שעשה בטל, לא נעשתה עברה! העברה מתחוללת רק מפני שהמעשה הוא בר תוקף.

6בכל האזכורים של סדרי ההפרשה (משנתנו, דמאי פ"ב מ"ב; פ"ז מ"ג-מ"ו ועוד) מזכירים רק את המעשר הראשון והשני. מעדויות אלו ברור שמעשר עני הוא תחליף למעשר שני, ומתקבל הרושם שבפועל היו רבים שלא הפרישוהו, או שעל כל פנים אין הוא נזכר במקורות. אנו מדגישים זאת משום שבמשנה הבאה עולה שאלה זו של הפרשת מעשר עני בצורה אחרת.