משנת ארץ ישראל על משנה תרומות ד:יא

1סאה תרומה שנפלה על פי מגורה וקפיה – המגורה היא מחסן שבו שומרים את הפֵרות בתפזורת, כפי שפירשנו לעיל מ"ב. הסאה נפלה על פי המגורה והבעל קיפה אותה, כלומר הסיר את החלק העליון שנפל. מן הסתם הסיר בכך את רוב התרומה, אך נותר ממנה קצת. פירשנו וקפָיָה (קפָאָה) כפועל בגוף שלישי עבר. כך פירשו הר"ש ורבנו עובדיה מברטנורא, הרא"ש ואחרים. אבל אפשר גם לפרש וקפְאָה, כלומר שהסאה קפאה ונשארה למעלה ולא התערבבה (רמב"ם, אלבק). להלן נראה שהדרישה להקפיא היא רק לשיטת רבי יהושע. אמנם להלן יקפיאנה (יקפינה) משמעו להסיר את החלק העליון, אך כאן קשה לפרש כן.

2רבי אליעזר אומר אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה – כך בכתב יד קופמן ובכתבי יד נוספים 50 א, ב, ג10, ז, כ, ל, מ, ן, פ, ץ. . בדפוסים ובמעט עדי נוסח, רובם בעלי אופי משני: "אם יש בקפוי מאה סאה". נראה שהמשפט בא כתוספת הסבר ואינו משנה את התוכן 51 להוציא את העובדה שלרבי אלעזר יש צורך במאה ואחת סאה, אך גם במשניות אחרות משתמשים בשיעור הכללי של מאה סאה ולא דייקו בשיעור, ראו המשנה הקודמת ומשנה ז לעיל. . רבי אליעזר לשיטתו שהחלק התחתון מתערב בסאה שנפלה למעלה, "התחתונות מעלות את העליונות", ולכן אם יש במגורה פי מאה ממה שקפה (או ממה שנותר אחרי שהסיר את החלק העליון של המגורה), כלומר פי מאה מהסאה של התרומה, הסאה של התרומה בטלה, ואם לא אינה בטלה. כאן קפוי משמעו מה שנפל, ולא מה שהוסר.

3קשה לפרש כאן שהבעל הסיר (הקפיא) את הסאה שנפלה, שכן ההקפאה (הסרת החלק העליון) אינה נזכרת במשנה הקודמת ("בדורס ליטרא קציעות על פי הכד"), אף שגם שם ניתן היה לדרוש דרישה זו. זאת ועוד; אם הבעל הסיר חלק ממה שנפל צריך היה לומר "אם יש במה שנותר מן הקפוי" ולא "אם יש בקפוי", הרי שקיפוי אינו הסרת החלק אלא השארתו, ורבי יהושע אומר לא תעלה – שכן התחתון אינו מעלה את העליון, כמות שנשנה במשנה הקודמת.

4לפי לשון המשנה ניתן היה אולי לפרש שלרבי אליעזר יש צורך בפי מאה באזור שבו קפאה הסאה. אבל אז לא ברור למה מתנגד רבי יהושע, ואף ניצור בכך סתירה בין דברי רבי אליעזר, המקל במשנה הקודמת, לבין משנתנו. זאת ועוד, להלן נראה שהדרישה להקפיא היא ממשנתו של רבי יהושע בלבד. להלן נראה שכך פירש הירושלמי, ונרחיב בכך.

5סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפינה – כאן ברור שיקפיאנה הוא פועל אקטיבי, הבעל צריך להסיר את החלק העליון, והוא תרומה, שכן ודאי שאין במה שהסיר פי מאה מהתרומה שנפלה. זו דעתו של רבי יהושע, כפי שנראה בהמשך.

6ואם כן למה אמרו תרומה עולה במאה ואחד [ ואם ] [ בש ] אינו ידוע – קו מחיקה מתוח על "ואם", והאותיות "בש" נוספו בידי מעתיק למעלה. המשפט המלא הוא: "למה אמרו תרומה עולה במאה ואחד? בשאינו ידוע". כלומר, לא ידוע לאיזה כד נפלה התרומה, כמו שהסברנו במשנה הקודמת, אם בלולות הן או לאין נפלה – כלומר לא ידוע אם הן בלולות, או שלא ידוע לאיזו מגורה נפלה התרומה. פירשנו את המשפט כאילו "בשאינו יודע" הוא משפט כללי ואחריו שני משפטי הסבר: אינו יודע אם בלולות הן, אינו יודע לאן נפלה.

7החצי השני של סוף המשנה, "ואם כן...", הוא לשיטת רבי יהושע, שהרי לשיטת רבי אליעזר מעלות באחד ומאה גם במקרה נוסף, והוא המקרה התדיר יותר שאפשר "להקפיא", מכאן שרק רבי יהושע דורש להקפיא. ברם, ניתן גם לומר שהחלק הראשון של המשפט, "סאה... שנפלה... יקפינה", הוא לדעת הכול. כך הוא גם מוצג בתוספתא (להלן).

8גם משנה זו מיותרת, כמו משנה ט המכפילה את משנה י (לעיל). הדין הנאמר במשנתנו נאמר במפורש במשנה הקודמת. אפשר למצוא, כמובן, חידוש במשנתנו: משנה י מדברת על כלי ובו חומר דחוס שהערבוב בו כמעט בלתי אפשרי, ומשנתנו על חומר פזור יותר, ועל כן במשנתנו יש חידוש לרבי יהושע, ובמשנה הקודמת החידוש הוא לשיטת רבי אליעזר. ברם, אם כך היה צריך היה התנא לשנות סאה (או ליטרא) "תרומה שנפלה על פי כד או על פי מגורה...". אלא יש לומר שכמו צמד המשניות הקודם גם כאן שימר רבי שתי מסירות שיש ביניהן דמיון רב בתוכן, בהכפלת סגנון. על כן, כמו בצמד המשניות הקודם, המשנה השנייה מנסחת את הדברים בצורה מעט כללית יותר. בכל אחת מהמשניות מצא רבי משפט שיש בו חשיבות ושאינו בניסוח האחר: במשנה יא הנימוק "תחתונות מעלות את העליונות" ובמשנה ב כלל ותוספת, שניהם לשיטת רבי יהושע. על כן בחר שלא לערוך את שתי המשניות למכלול אחד אלא להביא את שתיהן וליצור בכך הכפלה.

9כפי שאמרנו במבוא לפירושנו, לא אחת מסתפק רבי בליקוט המשניות ללא עריכה. פרקנו הוא, אפוא, דוגמה לכך, אם כי גם אמרנו שלעתים היה העורך (רבי) מעורב עמוק יותר בתוך המשניות שליקט.

10פירשנו את שתי המשניות כאחת בצורה שהן משלימות זו את זו, אבל הירושלמי הילך בדרך שונה. הירושלמי שואל: "מחלפא שיטתיה דרבי אליעזר", הרי במשנה י הוא אומר שהתחתונות מעלות את העליונות וכאן "אם יש בקפוי..."! משמע שהירושלמי הבין אחרת ממה שהצענו לפרש. לדעתו במשנתנו דורש רבי אליעזר שפי מאה יהיו ב"קפוי בלבד", כלומר בפי המגורה, והתחתונות אינן מעלות את העליונות. ההסבר הוא שבמשנתנו נחשב הבעל מרבה במזיד. כלומר, הוא יכול להסיר את הקפוי, דהיינו להוריד את החלק העליון, ואם לא עשה כן קונסים אותו שהתחתונות לא תעלנה את העליונות. אבל כשדרס ליטרא קציעות של תרומה החדיר את הקציעות לתוך הגוש, וממילא אין כאן אפשרות להסיר את החלק העליון (הקפוי). מבחינה לשונית הסבר הירושלמי אפשרי, ברם לעיל דחינו אותו, שאם כן מהו נימוקו של רבי יהושע "לא תעלה"? אם יש בפי המגורה פי מאה – ודאי שהתרומה "עולה" (בטלה), ואם אין שם פי מאה – במה הוא חולק על רבי אליעזר? בירושלמי יש הסבר שני: "כסאה עולה מתוך סאה" (מג ע"א), והוא ברור פחות. בעל מלאכת שלמה, בעקבות הרא"ש, הסביר שמתחשבים בתחתונות כמו שאנו הסברנו 52 הרמב"ם אומר שלפי התלמוד הסתירה בדברי רבי אליעזר נשארה, וכנראה לא העריך את התשובות כמספקות. . ייתכן שהסבר זה רומז לדעתו של רבי אליעזר כפי שתוסבר להלן (פ"ה מ"ב), ודעתו שם אכן סותרת את דעתו במשנה הקודמת. לפי דבריו שם עלינו להניח שאם יקפיא, כלומר יסיר את החלק העליון, אזי נניח שהסאה שנפלה היא זו שעלתה, ועל כן גם כאן כך. לפי רבי אליעזר צריך להסיר את החלק העליון, ואז גם התחתונות אינן מעלות את העליונות, ונבאר שיטה זו בפירושנו להלן. אם כן, לפי פירוש זה עדיין דברי רבי אליעזר במשנתנו שונים מדבריו במשנה הקודמת, אלא שמדובר במקרה מיוחד שבו ניתן להסיר את החלק שנפל בוודאות גדולה למדי. השאלה ששאלנו, מה עמדתו של רבי יהושע, במקומה עומדת.

11לדעתנו התלמוד כאן פירש את המשנה שלא כפשוטה דווקא מתוך הבעיה של הכפלת המשנה. לפי פירושנו משנה יא חוזרת על משנה י, והירושלמי כדרכו הבין את המשנה כטקסט משפטי ערוך במדויק, על כן רצה להציע פירוש שבו אין כפילות בין המשניות.

12משנתנו היא דוגמה כיצד הנחות היסוד בדבר הדרכים שבהן נקט רבי בעריכת המשנה משפיעות על פרשנותה.

13בתוספתא מנוסחת ההלכה שבמשנה אחרת: "סאה תרומה שנפלה על פי המגורה, רואין אותה כאילו היא חטין על פי שעורין, יקלפנה. רבן שמעון בן גמליאל במשתייר תעלה באחד ומאה" (פ"ה הי"ב). במקום "יקפינה" שבמשנה "יקלפנה", וזה שינוי במינוח שיש בו פרשנות. אם כן, זו דעת רבי יהושע שיש לקלוף את הסאה שנפלה, ומה שנותר יעלה באחד ומאה, ואין בתוספתא התייחסות למחלוקת שבמשנה האם מתחשבים בתאנים התחתונות. הניסוח בתוספתא עוקף את כל השאלות שהמשנה מעלה, והוא כאילו סיכום הלכתי של האפשרויות השונות במשנה, סיכום שהוא מעין דעת הכול, ובפרטים עדיין נחלקים התנאים.