משנת ארץ ישראל על משנה תרומות ה:ה

1סאה תרומה שנפלה למאה – המדובר בסאה טהורה, וזאת לפי המשך המשנה שבו מדובר על כך שהיא מדמעת כתרומה. לפי ההלכה במשנה הקודמת סאה זו של תרומה נפלה ליותר ממאה ובטלה וכל הערמה נחשבת חולין, אלא שרבי אליעזר מחמיר ודורש להגביה סאה כלשהי ולהתייחס אליה כאילו הייתה סאת התרומה.

2הגביהה – כאמור במשנה הקודמת לפי חכמים אין צורך להגביה סאה כלל, וכל הפֵרות שבערמה הם חולין, אבל לפי ההמשך משמע שהסאה שהורמה נחשבת תרומה. נברר זאת להלן.

3ונפלה למקום אחר – השאלה היא האם סאה זו נחשבת תרומה שלמה, שהרי ניתן לבטלה רק באחד ממאה, כלומר אם תפול לערמה שיש בה פחות ממאה סאה כל הערמה תיחשב תרומה, או שמא יש להתייחס אליה כאל תערובת, שיש בה מעט תרומה והרבה חולין.

4רבי ליעזר אומר מדמעת כתרומה וודי – הסאה נחשבת תרומה לכל דבר, וזאת לשיטתו ש"סאה שנפלה היא סאה שעלתה" (לעיל מ"ב), ועל הסאה שהורמה חלות כל ההלכות של הסאה שנפלה. גישתו של רבי אליעזר משלבת חומרה יתרה שדנו בה לעיל (מ"ב), וגישה משפטית יבשה. מתוך חומרה הוטל עליו להרים סאה, והיא תהפוך לתרומה, מעתה חלים עליה כל דיני תרומה, וחכמים אומרים אינה מדמעת אלא לפי חשבון – יש להתייחס לסאה כאל ספק, קבוצת פֵרות שיש בהם מעט תרומה (לפי משקלה היחסי בערמת התערובת), כלומר פחות מאחד ומאה.

5לכאורה עמדתם של חכמים תמוהה. הרי בערמה המקורית יש פחות מאחד חלקי מאה של תרומה, ממילא יחס זה של תרומה לחולין קיים גם בסאה שהוגבהה. על כן אם נפלה סאה זו לחולין ודאי שהיא בטלה, הרי עתה היחס בין תרומה לחולין הוא עוד יותר נמוך. שאלה שנייה חוזרת לשאלה שהצגנו בראש המשנה. רבי אליעזר לשיטתו ש"סאה שנפלה היא סאה שעלתה", ושבמקרה זה יש להגביה סאה, אבל חכמים חולקים עליו ולדעתם אין להגביה סאה, ואין לה דין תרומה, ומדוע אין הם אומרים שהסאה נחשבת חולין לכל דבר? הרי אין תרומה אחר תרומה (לעיל פ"ג מ"ג), וממילא אי אפשר לתרום עוד מאותה ערמת פֵרות, אם כן למה הגביה את הסאה, ולמה אין לה דין תרומה?

6בירושלמי אומר רבי אליעזר (אלעזר) "שנפלו לתוך מדומע אחד 21 או "אחר", וקשה לזהות את האותיות שבמקור כתב יד ליידן לירושלמי. " (מג ע"ד). כלומר, הסאה שהוגבהה נפלה לתוך תערובת שיש בה, למשל, תשעים ותשע 22 גם אנו, כמו המשנה, מדגימים את דברינו כאילו ההלכה היא שתרומה בטלה באחד חלקי מאה, זאת אף שתרומה בטלה רק במעט יותר, כמו שפירשנו לעיל (פ"ד מ"ז). סאים של חולין וסאה של תרומה. בתערובת זו התרומה אינה בטלה. אם הסאה שהוגבהה נפלה לתערובת זו, היא עשויה לשנות את מעמדה ההלכתי. אם הסאה שהוגבהה היא חולין, הרי שבתערובת כולה פחות מאחד חלקי מאה של תרומה והתרומה בטלה. אם היא (הסאה שהוגבהה) תרומה הרי שהתערובת כולה נחשבת תרומה, וחכמים מחדשים ש"מדמעת לפי חשבון", כלומר הסאה שהוגבהה היא עצמה נחשבת תערובת שיש בה אחד חלקי מאה של תרומה, ובתערובת החדשה מעט יותר מאחד חלקי מאה של תרומה, והתרומה אינה בטלה (הערמה כולה נחשבת תרומה). "לפי חשבון" הוא, אפוא, לפי חשבון התרומה בערמה שאליה נפלה סאת התרומה 23 ראו ר"ש ובעל מלאכת שלמה שהאריכו. .

7ספק אם רבי אליעזר אמר את דבריו בהקשר של משנתנו. ייתכן שהם נאמרו כפרשנות למשנה הבאה, ובתלמוד הם מובאים גם שם, אבל גם במשנה הבאה נאמרת אותה נוסחה "למקום אחר" ו"לפי חשבון". ברם, כפי שנראה בפירושנו להלן, סביר שדבריו נאמרו דווקא במשנתנו והועברו על ידי העורכים למשנה הבאה.

8לחילופין ניתן להציע שהמטבע "לפי חשבון" נגרר מהמשנה הבאה. נראה שכך פירש רבי יוחנן בירושלמי: "סאה תרומה שנפלה למאה חולין (ועלתה מתוך מאה 24 כך בנוסח הר"ש סירליאו, ואינו בליידן ובכתב יד רומי. ) חולין כל שהן מבטלין אותו [אותן] 25 כתב יד ליידן משובש וקשה להכריע בנוסח. " (מג ע"ד). הירושלמי הסביר שדברי רבי יוחנן הם כמשנתנו, ולא דקדק בלשון, משום שבמשנתנו החשבון הוא שתמיד התרומה בטלה. המקרה של רבי אלעזר הוא מיוחד וחריג, וקשה להעמיד את המשנה כמותו.

9מעתה עלינו לברר מדוע יש להגביה את הסאה, הרי במשנה הקודמת זו הייתה דעתו של רבי אליעזר בלבד. ניתן היה להעמיד את משנתנו כמחלוקת תנאים אליבא דרבי אליעזר ולומר שחכמים הם לא החכמים שבמשנה ב לעיל, אלא תנא אחר המהלך בשיטתו העקרונית של רבי אליעזר וחולק עליו בפרט. לפי הסבר זה מובן מדוע יש להגביה את הסאה, ומדוע יש על הסאה שהוגבהה דין תרומה, אלא שהמחלוקת היא האם זו תרומה שלמה או תרומה מספק ו"לפי חשבון". הקושי בהסבר זה הוא שכבר בימי רבי אליעזר יש מחלוקת אליבא דדעתו, ושיש מי שמקבל את דבריו, אך בצורה חלקית בלבד. יתרה מזו, בדרך דומה צריך יהיה לפרש גם את המשניות הבאות, ונמצאנו מפרשים את שתי המשניות כדעת תלמידי בית שמאי.

10ליברמן מפרש בפשטות שהרים את התרומה לחומרא 26 ליברמן לתוס', פ"ו ה"א. בתוספתא מופיע הדין הבסיסי לגבי מעמדה של אותה סאה שהורמה. . אם אכן פירוש זה נכון יש לו משמעות חשובה להבנת תולדות ההלכה בכלל. לפנינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל (לעיל מ"ד). דעת בית שמאי נדחתה (כרגיל), אלא שאף על פי כן נותר בהלכה הד לדעתם בדמות דעתו של רבי אליעזר. רבי אליעזר אינו מהלך בדיוק בשיטת בית שמאי במקרה זה, אלא שנותרו משיטתם שקיעים המשפיעים על פסיקתו. הווה אומר, גם לאחר שנדחתה דעתם נותרו ממנה שרידים. גם דעתו של רבי אליעזר נדחתה (כדעת יחיד, אף על פי שהדבר לא נאמר במפורש במשנה 27 מערכת הפסיקה שההלכה כרבים, ושאר כללי הפסיקה, הם מלאחר עריכת המשנה, ראו הנספח למסכת ביצה. אמנם הכלל נזכר במשנה (עדיות פ"א מ"ה), אך הוא אינו עקיב ואין הוא מחייב את כל התנאים. ). אף על פי כן יש אנשים, וחכמים, המקבלים מעט מדעתו. דעתו לא נעלמת אלא נשארים ממנה הדים, אף שנדחתה. להלן יש משנה סתמית נוספת שגם היא לדעת רבי אליעזר (ערלה פ"ב מ"א).

11בתוספתא מופיעה ההלכה הבסיסית המוקדמת למשנה. כך שנינו: "סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה. אם היו של טבל, עושין אותן תרומה ומעשרות על מקום אחר, או קורא שם לתרומת מעשר שבהן. אם היו של מעשר טבל עושה אותן תרומה ומעשרות על מקום אחר, או קורא שם לתרומת מעשר שבהן. אם היו של מעשר שני, מחללן על המעות בדמי תרומה חוץ מדמי תרומה שבהן. אם היו של חדש, ימתין עד שיבא הפסח ויתננו לכהן" (תוס', פ"ו ה"א). אם כן, לסאה שהוגבהה דין תרומה (כלומר יש לתת אותה לכהן שיאכלה בטהרה), אבל אין היא תרומה ממש. מותר לו להשתמש בה כתרומה על מקום אחר, ואם אין לו פֵרות טבל במקום אחר עליו להפריש ממנה מעשרות ותרומת מעשר, כלומר היא תרומה רק לחומרה, אך אין זה פוטר אותה מחובות אחרות. ליברמן צודק בפרשו שאין זו דעתו של רבי אליעזר. לדעתו הסאה היא תרומה לכל דבר, וממילא אי אפשר לעשותה תרומה על מקום אחר. נמצאנו למדים שהתוספתא פוסקת כחכמים, אך מרכיבים מדעתו של רבי אליעזר מתקבלים על דעת החולקים עליו. כידוע המשנה עצמה שואלת במסכת עדיות מדוע יש לשנות את דברי היחיד בין הרבים אף שדעתו נדחית ואינה מתקבלת להלכה: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין?" ועונה: "שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו" (משנה, עדיות פ"א מ"ה). אם כן, בית דין עתידי רשאי "לראות את דברי היחיד". לפנינו היבט אחר של אותה תופעה. לעתים דעה נדחתה, אך מרכיבים ממנה חלחלו למנהג או לעיון ההלכתי. על תופעה זו עמדנו גם במקומות אחרים, כגון בהלכות של מלאכה שהחלה בערב שבת והמשיכה בשבת (פירושנו לשבת פ"א מ"י), ההסתייגות משאיבה בשבת (ראו המבוא למסכת שבת) ועוד.

12כפי שנראה במשנה ז אין זו חומרה אישית של אדם הרוצה להגביה סאה ולהפכה לתרומה, אלא הלכה לכל דבר. אמנם אין היא פוטרת ידי חובת מעשרות (התוספתא שציטטנו), אך היא הלכה לכל דבר שיש לה מגבלות ותחומים.