משנת ארץ ישראל על משנה תרומות ח:ב

1וכולם שהיתה תרומה לתוך 22 כך גם ב- ב, ז, ל, מ, ן, ס, פ, ץ, וכן גרס רבי יהוסף אשכנזי. ביתר עדי הנוסח: "בתוך פיהם". פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו רבי יהושע אומר יפלוטו אמרו לו ניטמיתה [ ו ] ניטמאת תרומה – וי"ו החיבור מצויה כמעט בכל עדי הנוסח, ואפשר להבינה כתוצאה. אמרו לאוכל שהוא טמא ולכן התרומה נטמאה, שכן אפילו אם הוא טמא טומאת ולד התרומה פסולה. במסכת טהרות (פ"ב מ"ו-מ"ז) מובאת מחלוקת, לדעת רבי אליעזר התרומה רק פסולה ואיננה טמאה ולדעת החולק עליו, שהוא כנראה רבי יהושע, התרומה ממש טמאה. משנתנו כרבי יהושע, כלומר התוצאה של העובדה שהוא נטמא היא תרומה טמאה.

2רבי אליעזר אומר יבלע רבי יהושע אומר יפלוט – המחלוקת כאן כמחלוקת ברישא, והיא כללית ואיננה נובעת דווקא מרמת הטומאה של התרומה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלדעת רבי אליעזר הטומאה פסולה ואיננה טמאה ממש, אבל כאמור זו עמדתו גם ברישא שיש בה איסור טומאה ואיסורים אחרים. המחלוקת היא מה צריך לעשות מי שהגיעה אליו הבשורה שאינו כהן ויש לו אוכל בפיו. הבעיה הכפולה היא שהמשך האכילה הוא אכילת תרומה על ידי זר, ופליטה מהפה היא בבחינת השחתת אוכלין, [ אם ] טמא הייתה וטמאה היתה תרומה – אין כאן חילול תרומה, שהרי כבר הייתה טמאה, או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו – והוא אסור לאכילה עד שירים ממנו את תרומת המעשר, או מעשר שיני והקדש שלא ניפדו – ואסור לאכלם לפני הפדיון. המשנה יכולה הייתה להכביר בדוגמאות נוספות, כגון מי שאכל אוכל לא כשר ועוד. מצד אחד דרכה של המשנה לתת דוגמאות רבות, אף שחלקן מיותרות, ומצד שני בדרך כלל אין היא מונה את כל המקרים האפשריים, או שטעם טעם פישפש לתוך פיהו – פשפש הוא בעל חיים, שרץ כלשהו. הבבלי (נידה נח ע"ב) מתחבט כיצד יודע אדם את טעם הפשפש, אבל השאלה היא ספרותית בלבד. אדם חש בטעם הזר, או בעצם זר בתוך פיו. הפשפש במשמעות זו נזכר רק בעוד מקור אחד. המשנה קובעת שאישה רשאית "לתלות" עצמה בבעל חיים שהרגה. הווה אומר, אם מצאה כתם של דם היא רשאית להסביר לעצמה שמקורו אינו בדם הנידה אלא בשרץ שהרגה. בהקשר זה נזכרת המאכולת, שהיא סוג של כינה, והפשפש. על כך אומר התלמוד: "עד כמה? אמר רב נחמן בר יצחק: תולה בפשפש – ועד כתורמוס. תנו רבנן: פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו – שכל המוללו מריח בו. ארכו כרחבו – לעניין כתמים, טעמו כריחו – לעניין תרומה" (בבלי, נידה נח ע"ב). אם כן, לפשפש יש דם והוא בעל צורה ריבועית. המשפט "טעמו כריחו" אמור להסביר את המונח "טעם פשפש", כפי שהסברנו. על כן נראה שהפשפש הוא שרץ המצוי על גוף האדם, אולי הוא הפשפש של ימינו או שרץ דומה. מכל מקום מדובר בשרץ שלם, גדול למדי, המכיל דם בכמות שיכולה ליצור כתם של ממש, ומוללים אותו כדי להרגו. להלן נחזור לעניין זה של שרצים במזון.

3הרי זה יפלוט – בכל המקרים הללו אין חשש של השחתת תרומה, ולכן לכל הדעות יש לפלוט את המאכל האסור.

4הירושלמי (מה ע"ב) מסביר את טעמם של החולקים ומציע שני הסברים, הראשון שלרבי אליעזר אם התחיל בהיתר רשאי לסיים את שבפיו, והשני שלדעת רבי אליעזר לעוס כבלוע, ואם החל ללעוס כאילו כבר בלע. ההסבר הראשון קשה ביותר. הרי במשנה הקודמת השתמש רבי יהושע בנימוק שהתחיל בהיתר ורבי אליעזר חלק עליו; אמנם ייתכן שכאן הוא יקבל את הנימוק, אך קשה להניח שכך תתהפכנה הדעות. ראשונים, אבות עולם, מצאו אמנם נימוקים להבדל בין המשניות, אך קשה להניח היפוך כה מלא. ההסבר השני, ואותו מביא רבי נתן, מעביר את המחלוקת לנושא אחר מזה של משנה א, האם לעוס כבלוע. אמנם ההסבר נשמע כוללני ומקיף, והתלמוד אף אומר שכלל זה נכון גם בדיני שבת ובדיני פסח, אך איננו מכירים לו מקבילות. רבי יוחנן מסביר שרבי אליעזר חולק רק ברישא, כלומר בעבד ואישה הנזכרים במשנה א, אבל לא במקרים שבמשנה ב. הווה אומר, רבי אליעזר אומר "לעוס כבלוע" רק לעניין תרומה, כשיש חשש של השחתת תרומה (ריבמ"ץ, ר"ש ועוד), אבל אם אין חשש זה הרי הוא מצטרף לדעתו של רבי יהושע, כמו שאמרנו.

5המשנה קובעת בפשטות שהאוכל פשפש צריך לפלוט את האוכל מפיו, ורואה באכילת השרץ עברה לכל דבר 23 לפי המשנה בחולין ודאי שצריך לפלוט את הפשפש, ורק בתרומה התחבטו בשל השחתת תרומה. ראו ר"ש, רא"ש, מלאכת שלמה ואחרים. . אבל התמונה ההלכתית אינה שלמה ללא עיון במקבילות. מתברר שחכמים הקלו באכילת שרצים קטנים: "האוכל את הדירה 24 ראו משנה, פרה פ"ט מ"ב. שם הדירה אינה פוסלת מי חטאת שנפלה אליהם מפני "שאין בה לחה". ואת הנמלה ואת הכינה שבתבואה חייב. את הזיז בעדשין ואת יתושין שבכליסין 25 סוג קטניות נחות ששימש למאכל אדם רק בשעת הדחק, ראו תוס', פ"ה ה"ו. ואת התולעין שבתמרים ושבגרוגרות – פטור. פרשו וחזרו – חייב. את התולעין שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק – חייב. יבחושין שביין ושבחומץ – הרי אילו מותרין. אם סינן – הרי אילו אסורין. רבי יהודה אומר המפנין (המסנן 26 כך בכתב יד ערפורט. ) את היין ואת החומץ והמברך על החמה – הרי זה דרך אחרת" (תוס', פ"ז הי"א). לא נעסוק כאן בפרטי ההלכות והמקבילות; מצינו במקבילות מחלוקות על כמה מהפרטים המנויים בתוספתא 27 ראו, למשל, הדיון על אכילת הקפא שבמרור בבבלי, פסחים קטו ע"ב; קטז ע"ב. . דומה שהעקרונות ההלכתיים ברורים. שני מרכיבים קבעו מתי אסור או מותר לאכול שרצים אלו; הראשון הוא הגודל והאם הוא ניכר לעין, והשני הוא האם השרץ בלוע באוכל. אין צורך לסנן יין שנפלו לתוכו שרצים, או שרצים קטנים שהתערבו בירקות, אך אם הם יצאו וחזרו יש להוציאם, שכן כבר אינם בלועים.

6הקביעה שמציע רבי יהודה היא חשובה. הוא רואה בסינון יין חשש של "דרך אחרת", ומשווה את המסנן למברך על החמה. המברכים על החמה עשויים להיות מינים גנוסטיים שפלחו לשמש; פולחן כזה היה רגיל במזרח הפגני. המדובר, אפוא, במינים לכל דבר. המסנן יין בסך הכול מחמיר על עצמו, ולכאורה אין בכך איסור, אף שאין חובה בדבר. רבי יהודה משווה את מסנן היין לפולח לשמש כדי לבטא בצורה עקיפה את התנגדותו לנוהג, ואת הערכתו השלילית לו. רבי יהודה רומז שהיו בחברה היהודית מי שבירכו את החמה ומי שסיננו יין, שניהם שלא ברצון חכמים, וחשוב לברר מי הם היו ומדוע הסתייגו חכמים מהברכה ומסינון היין. הרי עצם הברכה על המאורות איננה פסולה בהכרח, וגם בסדר התפילות של חז"ל יש תפילה למאורות 28 ברכה זו נאמרת לפני קריאת שמע, אבל היא איננה קדומה ואינה מימי הבית כפי שעולה מדיוננו בתולדות קריאת שמע, ראו המבוא למסכת ברכות. . דומה שניתן לזהות קבוצה זו ביתר דיוק.

7בין התפילות השונות שנמצאו במערות קומראן יש תפילה: "בצאת השמש להאיר על הארץ יברכו..." 29 503 Q4, ראו מסמכי מדבר יהודה, ז, עמ' 136-105. . החוקרים קושרים בדרך כלל את התפילה לתפילת המאורות של חז"ל, אך כנראה זו תפילה מיוחדת שנאמרה רק אחת לשנים מספר 30 נחמן, ברכה. . נראה שלאומרי ברכה זו התכוון רבי יהודה בדברי הגינוי שלו.

8מסתבר שהאיסיים הם גם אלו שסיננו את היין. חז"ל פיתחו מערכת של "שיעורים" ולפיה כל דבר מטמא או פוסל רק כשהוא כשיעור. לעומת זאת בספרות הכיתתית טומאה היא בכל שהוא, על כן טוען כנראה בעל מגילת המקדש שעצם מטמאה בכל שהוא. אמנם הקטע קטוע ולא ברור איזו עמדה נקט, אך ודאי שעסק בכך 31 מקצת מעשה תורה, מגילות מדבר יהודה, כז, עמ' 54. . בקטע אחר בספרות קומראן יש דיון נוסף ובו נקבעים שיעורים שונים 32 וכהולדר, קטעים א, עמ' 14, 32, 38, כולם מברית דמשק או מחיבור דומה. יש גם עדויות נוספות לכך שייתכן שלחלק מהשיעורים התנגדו בני הכת. . אם כן הייתה בנושא מחלוקת כיתתית, ומכאן ההדגשה כי השיעורים השונים שחז"ל קבעו הם אמת מוחלטת, בבחינת "הלכה למשה מסיני" 33 ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"ב. .

9על כן מתאים שהאיסיים הם אלו שבירכו על החמה וסיננו את היין. התנגדותם של חכמים לסינון יין נובעת מכך שהדבר נתפס לא כחומרה אלא כהלכה כיתתית.