משנת ארץ ישראל על משנה תרומות ח:ד
משנת ארץ ישראל על משנה תרומות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Terumot 8:4
Open in the reader →1יין שלתרומה שניתגלה ישפך – משנתנו עוסקת ב"גילוי" נוזלים. קדמונינו האמינו שיש בגילוי סכנה של ממש, והחשש הוא שארס הנחש מרעיל את המים. הנימוק הוא "מפני שהוא סכנת נפשות" (רמב"ם). לאחר שנפרש את ההלכה במשנה נרחיב בכך. כאמור אין להשחית תרומה, ואף על פי כן יש להשמיד יין של תרומה, או גם משקאות אחרים (להלן), משום שהם כבר מושחתים על ידי עצם הגילוי. ההלכה חורגת מהתחום ההלכתי הרגיל, שכן חכמים משתדלים בדרך כלל לצמצם את השחתת התרומה, ובכלל נמנעים מהשחתתה בידיים (להלן מ"ט), וכאן נפסק שיש להשמיד את התרומה, בידיים, אף על פי שאולי לא נגע נחש ביין, והחשש אינו מוכח. זאת ועוד; כפי שנראה להלן חשש הנחש מעורב היה בחששות מיסטיים, ואולי היה מקום לצפות לכך שהחובה ההלכתית לשמור על התרומה תגבר על חששות אלו. המשנה מנוסחת כהלכה לכל דבר. אין כאן היתר לשפוך את היין, או עצה טובה, אלא חובה לכל דבר. הווה אומר, חשש הגילוי אינו רק סכנה פיזית אלא גם חשש דתי. [ ו ] אין צורך לומר שלחולים – בחולין אין מרכיב של איסור להשחית תרומה, ולכן יין של חולין שהתגלה יישפך מקל וחומר.
2שלשה משקין אסורין משם גילויי – אסורים אם נתגלו, ללא קשר לתרומה, שהרי ממים וחלב אין מפרישים תרומה ולא ייתכן שהם יהיו של תרומה, המים והיין והחלב ושאר כל משקין מותרין – מותר לשתותם, וכאן שוב ברור שחל איסור הלכתי על שתיית מים מגולים. בתוספתא ובתלמודים יש מסורת משלימה וחולקת על חמישה מיני משקים האסורים בגילוי: "הציר והמורייס והחומץ והשמן והדבש, רבי שמעון אוסר בדבש, מודין חכמים לרבי שמעון בשראו אותו נוקר" 44 ירו', מה ע"ד; לנוסח התוס', פ"ז הי"ב, ראו להלן; בבלי, חולין י ע"א. . יש להניח שהירושלמי יודה ביין ובמים והחמישה הם בנוסף להם, והרי זו כמעט רשימת שבעת המשקים הרגילה. במדרש תהילים מובאת סדרת דרשות להנמקת משנתנו (קלו, ד, עמ' רס).
3כמה [ שיהו – ישהו ] – "שיהו" נכתב ונמחק, ובצד תיקן המעתיק וניקד "ישהו", ויהו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה – הרחש הוא כינוי לנחש או לבעל החיים המזיק. מכל מקום, ארס הנחש הוא האיום שממנו יש להיזהר. אם כן, זמן הגילוי תלוי באפשרות החדירה של הנחש, ומן הסתם גם בנסיבות. אם כוס היין עומדת על השולחן במשך כל הסעודה אין היא בחזקת יין מגולה. מן הסתם נוכחות אנשים בסביבת הכוס שוללת את הסיכוי שהנחש יגיח, וכיוצא באלו מצבים נוספים. הבבלי מסביר: "וכמה מקום קרוב? אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ישתה? הא קא חזי ליה! (הרי הוא רואה אותו) אלא ישתה ויחזור לחורו" (בבלי, חולין י ע"א). הסבר התלמוד מובן, ובכלל יש להבין את המשפט בצורה כללית ופחות "משפטית".
4בתוספתא ובירושלמי מתנהלים דיונים ארוכים על הגילוי (פ"ז הי"ב; הי"ז; ירו', מה ע"ג - מו ע"א), ואי אפשר להתחמק מהרושם שהנושא היה חשוב לחכמים. גם במדרשי ארץ ישראל האיסור חוזר ונזכר כדבר רגיל הידוע לכול ואיש אינו מטיל בו ספק 45 תנח' בובר, ויחי יב, עמ' 218; אגדת בראשית, פג א, עמ' 159; בבלי, חולין מט ע"ב (למשנה שם פ"י מ"א). בירושלמי, למשל, נקבע שחלב גוי אסור משום שאין הנכרים מקפידים על גילוי (ירו', מה ע"ד; שבת פ"א ה"ד, ג ע"ד; עבודה זרה פ"ב ה"ט, מא ע"ד), אבל יש גם המציע שהאיסור נובע מחשש תערובת של חלב בהמה טמאה. בתלמוד הבבלי (עבודה זרה לה ע"ב) מופיע רק הנימוק השני. . בתלמוד הבבלי נזכר כמובן עניין הגילוי, אבל המידע סביבו והעיסוק בו תופסים מקום חשוב פחות 46 הבבלי, שבת קכח ע"ב, מדגיש את מרכיב הסכנה ומכחיש או מרחיק את הדמיון בין איסור זה לבין איסור רגיל כגון מום או טומאה, וראו עוד חולין ט ע"ב; י ע"א ועוד. . אין בתלמוד ביטוי להסתייגות מאיסור גילוי, אבל העיסוק בו אינטנסיבי פחות. רוב המקורות מזכירים את הגילוי כחשש ברור של סכנת נפשות. עם זאת, מבין השיטין מבצבץ חשש אחר המשתלב בחשש הראשון, ויש לו אופי מיסטי, מה שכיום היה מכונה "אמונה עממית" או "אמונה תפלה". נזכיר עוד שהמחקר המודרני משוכנע שארס נחש שנעקר מפיו של הנחש אינו מסוכן, ושהייתו באוויר מנטרלת אותו. לשם הדגמה נביא את ההלכות בתוספתא פ"ז, שלרובן מקבילה בירושלמי.
5"הציר, והחומץ, והמורייס, והשמן והדבש מותרין משום גלוי, ורבי שמעון אוסר. אמר רבי שמעון: אני ראיתיו ששתה ציר בצידן, אמרו לו אין ראיה מן השוטין" (הי"ב). אם כן, ה"שוטים" סבורים שנחש שותה גם ציר (שמן ורוטב של דגים). אמנם רבי שמעון מעיד כביכול על מה שראו עיניו, אך חכמים מתעלמים מעדות "מדעית" זו ואין היא משנה את הבנת המציאות שלהם. הדיון הקצר מרמז שהבעיה איננה רק בריאותית; המחמיר אינו זהיר יותר אלא שוטה, והאיסור מוצג כהתנהגות בעלת ערך, ולא רק כזהירות.
6"רבי נחמיה אומר: אפאה הרי זו מותרת, מפני שארס של נחש כלה באור. מי כבושין, מי שלקות, מי תרמוסין, אין בהן משום גלוי. מים ששרה בהן כבושין, שלקות ותורמסין, אם יש בהן נותן טעם מותרין, ואם לאו אסורין. מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה, אין בהן משום גלוי. מים שנתגלו וחיממן, אסורין משום גלוי. מים חמין כל זמן שמעלין הבל אין בהן משום גלוי" (תוס', פ"ז הי"ג). בניגוד לצפוי מתברר שהנחש שותה רק מים נקיים, ולא מים שכבשו או שבישלו בהם. פת שנאפתה במים מגולים מותרת משום שהארס כלה בחום, אבל חימום המים אינו מכלה את הארס. קשה לתאר הסבר פיזי אחיד להגדרות אלו. מכל מקום המינוח הוא "מותר" ו"אסור", כאילו היה זה איסור הלכתי רגיל, ולא זהירות מרעל.
7בירושלמי יש סדרה מקבילה של הלכות ותוספות רבות. גם בירושלמי עולה אותו רושם של איסור הנובע מחשש "רֵאלי" של הרעלה, בשילוב מרכיב מעין מיסטי של פחד מארס הנחש. בירושלמי נוסף פן נוסף של סיפורים על מי שאינו חושש ממים מגולים. מעשה בחסיד אחד שלגלג על החשש ממים גלויים ונענש בכך שהיה חולה ונאלץ לדרוש ביום הכיפורים ובידו כוס מים (ירו', יומא פ"ח ה"א, מה ע"ג). החסיד מזלזל באיסור משום שחסידים מתירים לעצמם להסתכן בסכנת נפשות כיוון שהם סומכים על הנס. החסידים מצטיירים בספרות חז"ל כקבוצה המצויה בשולי בית המדרש, ובעיקר בית המדרש התנאי. יש להם חומרות משלהם, והם אולי גם מקלים בכמה מההלכות. הם בולטים במעשי נס הנעשים להם בשביל עצמם ובשביל מי שהתפללו בעבורם. כך, למשל, הם מופיעים רבות כמתפללים על חולים ועל ירידת גשמים 47 ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות; ספראי וספראי, חסידים וחכמים; ובקצרה פירושנו לברכות פ"ה מ"א. . להבנת הקטע בירושלמי חשוב לציין שהחסיד אינו מקבל את הטיעון שפיקוח נפש דוחה מצוות ומוכן להסתכן ולסמוך על הנס, ובלבד שלא לפגוע במשהו בקיום מצווה. סיפורי הנסים על רבי חנינא בן דוסא הם דוגמה לכך (ראו פירושנו לברכות פ"ה ה"א). עם זאת, כאן החסיד מצטייר כמי שלא רק סומך על הנס אלא "מלגלג" על נוהגים יהודיים שאמנם אינם בבחינת מצוות, אך הם נוהגים רצויים הזוכים לברכתם של חכמים, והסוגיה סוברת שעליו להיענש. זאת ועוד, האיסור מצטייר לא כאזהרה מפני רעל אלא כמצווה. כמו כן נאמר שאם ראה אנשים ששתו מים גלויים אסור לשתות אחריהם (מתוך הבנה שהם לא נפגעו ומכאן שהמים נקיים), שמא "ארס שוקע" הוא. האזהרה מעידה שוב על כך שהאיסור הוא יותר מהחשש מארס, וכאילו החשש והפחד מהרעל "מגויס" להפחדה מאיסור שורשי יותר שמים ללא כיסוי הם מים מופקרים וחסרי ברכה. יוספוס מצטט את הרמיפוס המצטט את פיתגורס; הלה כותב על מנהג יהודי שלא לשתות "מי נחשים" 48 נגד אפיון, א 164; שטרן, סופרים, עמ' 95; התרגום לפי ליברמן, ירושלמי, עמ' 49. . בכך יש מקבילה קדומה למשנה, אך בעיקר משתמע ממנה כי לפנינו מנהג דתי יהודי, ולא נוהג המבטא זהירות וחשש רפואי. גם המדרש מציג את האיסור באופן זה ומוצא סיוע (רחוק) מפסוקים ששלושת המשקים הללו אסורים בגילוי (מדרש תהילים, קלו ד, עמ' 520-519). בירושלמי (מו ע"א) מוסיף רבי הושעיה שאיסור מים מגולים חל בחורף ובקיץ, בארץ ובחוץ לארץ. ושוב, לו היה זה איסור מחשש סכנה בלבד לא היה צריך להדגיש שהוא נוהג גם בחוץ לארץ, וכי שם אין צורך בכללי זהירות ראשוניים?
8היו גם חכמים שהסתייגו מהפן המיסטי הרמוז. בעל מלאכת שלמה למסכת סוכה (פ"ד מ"י), למשל, מסביר שאם יש ארס במים הרי שאין כאן מים כשיעור, ומן הסתם גם אסור להרבות במים, ולכן המים פסולים. הסבר זה ניתן בקושי להלמו למסכת סוכה, אך אין הוא מסביר את העדויות האחרות לסכנה שבמים מגולים.
9הלומד בן זמננו מוצא עצמו לעתים מחפש אחר הסבר לאיסור שיהלום את תפיסותיו המדעיות. ברם, מניע פרשני זה אינו מקדם את הבנת המשנה. את המשנה יש להבין מתוך עולמם של חכמים, והסכנה, כמו גם הפחד המיסטי, היו חלק בלתי נפרד ממנו.
10התוספתא קובעת שאסור אפילו לשפוך מים מגולים לרשות הרבים ולא להשקות מהם בהמה (הי"ד). אמנם, לגבי השקאת בהמה מצאנו גם דעות אחרות ומחלוקת חכמים 49 תוס', שבת פי"ד ה"ט; ירו', מה ע"ד; בבלי, בבא קמא טו ע"ב; בבא בתרא צז ע"ב. . כן נאסר להשתמש במים מגולים לניסוך המים (ראו פירושנו לסוכה פ"ד מ"י). לא נאמר האם גם איסור זה הוא מפני סכנה (לכהן או למזבח?) או שהמים נחשבים כבלתי ראויים לאדם ומשום כך אינם ראויים גם לגבוה.