משנת ארץ ישראל על משנה יומא א:ג

1מסרו לו – לפי משנה זו הכוהן הגדול הוא מרכז העניינים, ומעמידים לרשותו מזקני בית הדין. המונח מתייחס כנראה למנהיגי הפרושים, ואולי לכאלה שהיו גם כוהנים.

2זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום – מתוך הפרקים בספר ויקרא פרק טז. סדר היום המתואר במקרא קבע את סדרי העבודה. ברם, ברור שהלימוד כלל מרכיבים נוספים שהיו בבחינת תורה שבעל פה. חז"ל מתארים את הלכותיהם כאילו הן מבוססות על המקרא, ברם המקרא אינו מפורט דיו, וללא ההשלמות שבעל פה היו סדרי העבודה נראים אחרת לחלוטין, ואומרים אישי כהן גדול – פנייה רשמית וטקסית זו לכוהן הגדול מופיעה במשנתנו פעמים מספר, פעם נוספת במשנה תמיד פ"ו מ"ג וכן במשנה פרה פ"ג מ"ח ובתוספתא המקבילה, פ"ג ה"ח 101 ראו דיוננו לאתר. . דומה שיש לראותה כחלק ממסורות הנוהג המקדשיות.

3קרא אתה בפיך שמא שכחתה – גם אם אתה יודע לקרוא קרא פעם נוספת, או שמא לא למדתה – ותהיה זו הפעם הראשונה שאתה קורא. הכוהן הגדול התחלף לעתים תדירות. כוהן גדול זכה לעבוד פעמיים-שלוש לכל היותר, וברור שנזקק ללימוד. כפי שנראה להלן לא היו כל הכוהנים יכולים לקרוא לבד, ולכן נדרש צוות ההוראה. יש לזכור שלימודו של הכוהן הגדול היה בבחינת מעמד ציבורי כשלעצמו. היה חשוב שיהיה בפומבי, ובעסק גדול. בזיכרון ההיסטורי של העם נשמרה דמותו של הכוהן הגדול כמלומד, ולכן התקשה הבבלי לקבל את התיאור של כוהן הנזקק להנחיה (בבלי, יח ע"א). אבל כפי שנראה להלן לא היו הכוהנים הגדולים ראויים, בדרך כלל, לכבוד שספרות חז"ל המאוחרת רוחשת להם, וידיעותיהם בהלכה ובנוהגיה היו מצומצמים. מכל מקום, המשנה הזו והמשניות הבאות מתארות את הכוהן הגדול כאישיות חלשה, בלתי מנוסה ובלתי מלומדת. מן הסתם אין תיאור זה הולם את רוב הכוהנים הגדולים. הם היו אמנם צדוקים, אך מבני העלית הצדוקית. המחלוקת הכתתית אינה מעידה על בורות אלא על זלזול וחשדנות, ועל רצונם של חכמים לתאר את הכוהנים הגדולים כדמויות בלתי מרשימות 102 ראו על כך בסוף המבוא למסכת שקלים. .

4ערב יום הכיפורים בשחרית 103 כך בכתב יד קופמן, מ, א, מ, ת, מיל, מגקג ודפוס וילנא. ביתר עדי הנוסח: "שחרית", וזהו נוסח מעט פיוטי יותר. מעמידין אותו בשער המזרח 104 ב- א, ל, ת, ר ודפוס וילנא: "שער מזרח". – שער המזרח הוא שער ניקנור המחבר את עזרת נשים עם המקדש (עזרת ישראל). מכאן היו מביאים את הקרבנות. ייתכן שביום זה לא עבד הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת ולא טיפל בנרות, שכן זה היה גם הזמן שבו הביאו למקדש את הקרבנות. העמדת הכוהן בשער נבעה לא רק מסיבה טכנית, שכאן עברו הבהמות המיועדות לקרבן, אלא כדי להדגיש את פומביות המעמד. בשער המזרח העמידו את הכוהנים הטמאים לבוז ולקלון (משנה, תמיד פ"ה מ"ו; ספרי במדבר, ט, עמ' 15); מכאן יצאה שיירת ניסוך המים (סוכה פ"ד מ"ה) ושיירת שורפי הפרה האדומה (משנה, מדות פ"א מ"ג) 105 ייתכן שכאן הכוונה לשער המזרחי של עזרת נשים. ; כאן היה אמור להתרחש מעמד השקאת הסוטה (משנה, סוטה פ"א מ"ה) "להראות קלונה" (תוס', סוטה פ"ג ה"ה), וכאן עמדו הכוהנים וחצוצרות בידם ותקעו בעת ניסוך המים, בתעניות וכנראה גם בהזדמנויות אחרות (משנה, תענית פ"ב מ"ה ומקבילות). בספרא נאמר שגם את שני השעירים העמידו בשער המזרח (ספרא, אחרי מות פ"ב ה"א, פ ע"ד). במסורת אחת מסופר על רבן גמליאל שנשאל שאלה בעמדו שם, ואף כאן ההדגשה על המיקום באה להבהיר את פומביותו של המעמד (ערלה פ"ב מי"ב), או, ואולי גם, לעצב את הלימוד כמקביל למעמדות המקדש.

5ומעבירין 106 ב- א, מ, ר: "מעמידין". לפניו פרים ואלים וכבשים – כל אלה הם הקרבנות הרגילים הבאים למקדש מדי יום ביומו, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה – מכאן ברור שהכוהן הרגיל לא הכיר כלל את נוהגי המקדש, או ליתר דיוק כך רוצים חכמים לתארו, אולי בלשון הפרזה. מובן שהעמדתו בשער המקדש אינה רק לצורכי לימוד. ניתן היה ללמדו גם בלשכה צדדית. הכוהן הגדול עמד בשער, ההמונים ראו אותו, שמעו את קולו, פנו אליו ובירכוהו, וכך נוצר מעין מעמד ציבורי של מפגש עם ציבור עולי הרגל.

6התלמוד הבבלי שואל מדוע לא הביאו לפני הכוהן הגדול גם שעירים, שכן גם אותם מקריבים ביום הכיפורים. הבבלי מסיק שבמשנה יש להוסיף גם שעירים, וכן מסיק גם הירושלמי (בבלי, יח ע"א; ירו', לט ע"א). הסבר נוסף בירושלמי מציע, כנראה, שבזמן העיסוק בשעיר לא היה הכוהן הגדול לבד, לכן לא נזקק להכנה 107 כנראה כך יש להבין את הירושלמי, והמשפט עמום. בבבלי, יח ע"ב, נוסף הסבר אחר שיסודו בדרשה. . מן הראוי להעיר שהשעיר לא מילא תפקיד בערב יום הכיפורים. לו היו מביאים אותו היה זה רק לצורך הלימוד, ובכך לא רצו.

7בפיוטים מזכירים כמובן את מעמד בדיקת בהמות הקרבן. יש שאינם מונים את הבהמות ("באין כול", "אתה כוננת" לפי נוסח האבודרהם ויוסי בן יוסי), ויש המונים את הבהמות הנזכרות במשנה 108 "אתה כוננת" לפי נוסח שפעת רננים, מהר"צ גיאת, נחמיה בן שלמה ואחרים. . אך בכל הפיוטים שבידינו אין השעירים מוזכרים. דומה שניתן לקבוע שהמילה "שעירים" לא הייתה כתובה בנוסח המשנה שעמד לפני הפייטנים הקדומים. בעל הפיוט "אמיץ כח" האשכנזי אומר: "נוי זבחי יום לפניו יעבירו", כלומר אלו הזבחים הרגילים של יום יום, ושעירים אינם נכללים בקבוצה זו. לעומת זאת בפיוט האיטלקי "אזכר סלה" 109 "אזכר סלה" הוא פיוט ארץ-ישראלי (יוחנן, או יוסי בן יוסי) והוא התקבל בסדר התפילה של בני איטליה, וראו מלאכי, סדר העבודה, עמ' 47, וכן גרס בעל הפיוט "...דולקים מאשנב", מלאכי, סדר העבודה, עמ' 157. נאמר: "לרגלו (להרגילו בעברית חדשה) בזבחי יום העשור", ומינוח זה עשוי לכלול גם את השעירים, כמסקנת התלמודים.