משנת ארץ ישראל על משנה יומא א:ז

1ביקש להתנמנם – כאשר הכוהן הגדול איבד מערנותו ונטה לנמנם עקב השעה המאוחרת, פירחי לויה – כפרחי כהונה הם הצעירים. כך, למשל, הם מופיעים כמי שמטפסים ועולים לראות את הקישוטים בתקרת המקדש (משנה, מדות פ"ג מ"ח), והם מוציאים להורג, כבמעין לינץ', את מי שחילל את קדושת הבית (משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו). לויה – בחלק מעדי הנוסח "פרחי כהונה" 140 דפוס וילנא, א, ל, מ, ר, לפ, פא, עי, מיל. . יוסי בן יוסי ופיוט "באין כול" גרסו "פרחי כהונה" 141 וכן בכמה מהפיוטים, כגון "אגיד תהילות" (מלאכי, סדר העבודה, עמ' 13). ; מהרי"צ גיאת ונחמיה בן שלמה גרסו "פרחי לויה"; מהרי"צ גיאת פייט: "ובצרדה מכין לפניו פרחי נוגנים". המנגנים במקדש הם כמובן הלוויים 142 וכן בנוסח סיכום של המשניות שפרסם אלבוגן, מחקרים, עמ' 104, 172; יהלום, באין כול, עמ' 142, ועוד. . כן פייט הפייטן האיטלקי בפיוט "אזכר סלה": "נוגני דוכן גם הם ישמיעו נעימה צרידה בפה ולא בכינור", וכדומה לו בפיוטים אחרים 143 ראו לעיל, הערה 53. . בהקשר אחר מדובר במפורש ב"ארבעה ילדים מפרחי כהונה" (משנה, סוכה פ"ה מ"ב), והם גם מי שניסו למנוע את הקפת המזבח בערבות 144 ראו פירושנו לעיל, מ"ה. , מכים לפניו – מכים הוא כנראה ביטוי לשירה. רק כך אפשר להבין את המקבילות הקובעות שהלוויים שרים בפה ולא בכלי נגינה (תוס', פ"א ה"ט; ירו', לט ע"ב; בבלי, יט ע"ב), באצבע צרדה – "זו אצבע גדולה של ימין" 145 תוס', שם; בבלי, שם; ירו', שם. ב- מל "צררה", וב- Y "צרנדה". . הכוונה, אפוא, שהם היו שרים ומלווים את עצמם בקולות היוצאים מהפה בעזרת האצבע, או שהיו דוחפים את האצבע לפה ומוציאים בעזרתה קולות (של שריקה). בירושלמי האמוראים נחלקים אם באצבע צרדה הוא בפה או ביד, והגמרא מסיקה שהברייתא האוסרת על נגינה בכלי נגינה חולקת על רבי יוחנן האומר "ביד". הווה אומר, הגמרא הבינה שרבי יוחנן התכוון לנגינה בנבל או בכינור בפריטה באצבע על מיתר. תירוץ הגמרא הוא "בנעימה הנאמרת באצבע צרדה אומרה בפה" (ירו', שם), כלומר לפי רבי יוחנן שרים בפה מנגינה שבדרך כלל מנגנים בנבל או בכינור. הסבר זה לדברי רבי יוחנן רחוק ביותר. קל יותר לפרש את דבריו כאישור להשמעת קול בעזרת שתי אצבעות (האגודל והצרדה). מן הראוי להעיר שרבי יוחנן חולק לעתים על המשנה; התלמוד מקשה עליו מן המשנה, אך לא תמיד משתדל לתרץ את הסתירה. הכלל שאמורא אינו חולק על תנא מוקפד בתלמוד הבבלי הרבה יותר מכפי שהוא מוקפד בארץ ישראל. יתר על כן, נחמיה בן שלמה פירש "באצבע אמצעית", ודומה שהבין אחרת את התלמוד. יוסי בן יוסי מפייט "שיר ישוררו לו... בפה ובחיך ערב", וברור שגם הוא הבין שבשיר עסקינן, או "בחיך נועם צרדה משוררים יעוררוהו" 146 מלאכי, באצבע צרדה. . אין מי מהפייטנים המבטא את דעתו זו של רבי יוחנן, לא כפי שפירשנוה ולא כפי שהירושלמי מציע אותה.

2המחלוקת היא עקרונית. לפי הבבלי נגינה מותרת בשבת משום שהיא חכמה ואינה מלאכה 147 ראו פירושנו למשנה, ראש השנה פ"ד מ"א. , ולפי הירושלמי נאסרה נגינה בשבת, אך הותרה במקדש. אם כן, לפי רבי יוחנן המעמד בערב יום הכיפורים הוא ממש עבודת קודש, בניגוד לדעות האחרות במשנה ובתלמוד הבבלי.

3ואומרין לו – מן הסתם אמרו משפט זה זקני כהונה, אישי כהן גדול – נוסח הפנייה המקדשי; עמדנו עליו במשנה א.

4עמוד – על רגליך, והפג אחת על הריצפה – הרם רגל אחת ועמוד על השנייה. "הפג" בא מהשורש פו"ג שמשמעו לצאת 148 ראו להלן, פ"ג מ"ה: "שתפוג צינתם". , כלומר צא (בציווי) מתוך מעשיך 149 מילון בן יהודה, עמ' 4844. . אלבק פירש הצג רגל אחת, זאת על פי הבבלי שפירש "על חדת" (על [רגל] אחת), כלומר עמוד על רגל אחת, או נכון יותר, הוצא רגל אחת. הישיבה היא בצורה המכונה כיום "ישיבה מזרחית", כשהרגליים מתחת לגוף, ויש להוציאה. מהרי"צ גיאת פירש שהכוהן נדרש לקוד על רגל אחת: "מראה בקידה בהפג". נחמיה בן שלמה מפייט ומפרש "הפוך ברצפה לבדול", וכנראה פירש ש"הפג" משמעו כמו הפוֹך, וכן בקטע המשנה המורחבת שפרסם עדלמן 150 אלבוגן, מחקרים, עמ' 104. קטעים אלו הם נוסח מעובד של המשנה שיש בו קיצורים, פירושים ותוספות לה. . רבנו קלונימוס פייט אף הוא: "ועל רצפה יהפך לקידה" 151 אלבוגן, מחקרים, עמ' 128. . רבנו נתן אב הישיבה גרס "עמוד והפוך", ומפרש בשם הגאון "עמוד והראינו היכן השתחויה", כלומר ביקשו מהכוהן להראות כיצד הוא משתחווה. הסבר זה הוא בעל טעם מיוחד, שכן אין בו סתם תביעה שהכוהן הגדול יעשה תרגיל התעמלות, אלא שידגים ויתאמן בעבודת היום. זהו שפירשו בבבלי (יט ע"ב) לפי דעה אחת "אחוי קידה" – הראה קידה.

5ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה – התוספתא (פ"א ה"ט) והבבלי (יט ע"ב) מדגישים שסביב הכוהן הגדול הייתה המולה רבה "כדי לעסקו בהבראה", והבבלי מוסיף שיקירי ירושלים לא היו ישנים בלילה, ומן הסתם הסבו עם הכוהן הגדול בלשכת בית אבטינס, או בסביבה. מן התוספתא משמע שכן נהגו לא רק בירושלים אלא גם בגבולין, ומהבבלי משמע שהמנהג המשיך גם בבבל לאחר החורבן. בשני המקורות מודים בקיומו של המנהג, אך מותחים עליו ביקורת: "אבל חוטאין היו". הבבלי מעלה את החשש מפריצות והמולה במשך הלילה, ומספר על בתולות שנבעלו בנהרדעא בהזדמנות בלתי נאותה זו. לפנינו מנהג של הציבור הנובע מיראת שמים, אך אינו לרצון חכמים.

6יוסי בן יוסי אף הוא מספר "שאון יגבירו המון רבתי עם"; רבתי עם היא ירושלים, והוא מעיד רק על הפן החיובי של ההמונים הערים בירושלים. דומה שהפייטן מתייחס לדברי הבבלי, שכן התוספתא אינה מדגישה במפורש את אנשי ירושלים, אם כי הדבר משתמע מן האיסור לנהוג כן בגבולין. זו עדות מעניינת המראה שהפייטן הארץ-ישראלי הכיר כבר את התלמוד הבבלי, ורמזנו על כך במבוא. גם הפיוט האיטלקי "אזכר סלה" מזכיר את מנהג אנשי ירושלים. נחמיה בן שלמה אומר "ניהלוהו רובי קהילה" 152 נחמיה בן שלמה, עמ' 245. , אך גם הכיר את ה'רובים' הנזכרים במסכת תמיד (פ"א מ"א) כמקבילים לפרחי כהונה. ונראה שהיה מודע לנוסח הבבלי המזכיר את "יקירי ירושלים". רובים, פרחי כהונה, יקירי ירושלים, כונסו אפוא למונח המחודש 'רובי קהילה'. הברייתא מהבבלי חדרה בכמה עדי נוסח למשנה עצמה 153 O, תא, מב. בשינויי נוסח קלים.