משנת ארץ ישראל על משנה יומא ג:ז

1המשנה מתארת את בגדי הכוהן הגדול שבהם עבד בעיקר ביום הכיפורים, אם כי בבגדים אלו היה רשאי לעבוד גם בימים אחרים שבהם שהה במקדש. ברם, כפי שאמרנו, עיקר עבודתו של הכוהן הגדול במקדש הייתה ביום הכיפורים, ובחגים מעטים נוספים. הבגדים הללו היו למשמרת בידי השלטונות (הורדוס ואחר כך נציבי רומא), כך שבפועל גם אם עבד הכוהן הגדול במקדש בימים רגילים הוא נאלץ לעשות זאת בבגדים רגילים, וכבר אמרנו כי מבחינה הלכתית הדבר בעייתי.

2בשחר היה לבוש 261 "לובש" ב- ת, תב, ה5, מיל, מג, מפ, כ. פילוסים – לפי עניינם פילוסים הם כינוי לאריגי פשתן לבנים. פילוסין היא כנראה פלוסיון שבמצרים, בצפון-מערב חצי האי סיני ("בלוזה" בימינו). מצרים הייתה ידועה בתעשיית הפשתן המהוללת שלה, ואריגי פשתן ממצרים היו נפוצים בכל המזרח התיכון. בהקשר שאנו דנים בו נראה שהאריגים יובאו ממצרים, או שמא כך היה מכונה זן זה של פשתן, או שיטה זו של אריגה. לעתים מצינו מוצרים שנוצרו בארץ אך הם מכונים על שם מקומם. כך, למשל, חכמים דנים בדינו של מי שזורע פול מצרי, וברור שהפול נזרע בארץ, אך הזן מכונה על שם המקום שממנו הובא 262 משנה, כלאים פ"ג מ"ד ועוד; ספראי, כלכלה, עמ' 384-382. . המסחר עם מצרים היה ער במיוחד; מוצרים רבים יובאו משם ואף יוצאו לשם 263 שפרבר, מצרים; ספראי, שם שם. . ארץ ישראל הייתה יצרנית פשתן חשובה, והסחורה הארץ-ישראלית נודעה לשבח בכל רחבי האימפריה הרומית. לכאורה מוזר שהיה צריך לייבא למקדש אריגים מחוץ לארץ. ברם, ייצור הפשתן בקנה מידה גדול והמוני החל רק במאה השנייה, ועד אז היה הפשתן גידול צדדי שלא הייתה לו השפעה גדולה על המשק הלאומי 264 ספראי, שם, עמ' 202-192. . על כן ייתכן שבסוף ימי בית שני ייבאו אריגי פשתן מהודרים ממצרים, או שייבאו משם זן מיוחד של פשתן.

3אך מעבר לכך, מצינו במקורות ידיעות על קשרים בין המקדש ומצרים. מאלכסנדריה של מצרים מביאים אומנים על מנת להחליף את בית אבטינס לפיטום הקטורת (תוס', פ"ב ה"ו), וכך גם כשרצו להחליף את בית גרמו כאופי לחם הפנים (תוס', שם ה"ה). בשני המקרים המסורת מתפארת שלאומני ירושלים הייתה מיומנות גדולה יותר 265 לעומת זאת, כשאנשי אלכסנדריה ניסו לתרגם את הקשר שבין מצרים לארץ ישראל להבאת תרומת חלה מאלכסנדריה המקורבת לירושלים לא קיבלו מהם (משנה, חלה פ"ד מ"י). . כשהתקלקל קולו של חליל כיוון שציפוהו זהב הביאו אומנין מאלכסנדריה לתקנו ולא צלח בידיהם (תוס', ערכין פ"ב ה"ג) (איור 16), ואילו בתיקון המפטמת של בשמים צלח התיקון בידיהם (בבלי, ערכין י ע"ב). למסורת זו מקבילה בירושלמי העוסקת בתיקון אך אינה מציינת את הייבוא המצרי כלל (סוכה פ"ה ה"ו, נה ע"ג). גם שערי ניקנור הם ייבוא ממצרים (בבלי, לח ע"א) 266 ראו דיוננו להלן, מ"ט. , ולנערים המכינים את מי החטאת הביאו שוורים מצריים מפוארים ורחבי כרס (בבלי, סוכה כא ע"א) 267 ראו פירושנו לפרה פ"ג מ"ב. . כך גם לפי האגדה ברח למצרים כוהן שהתאכזב כשלא מונה לכוהן גדול והקים שם את מקדש חוניו (בבלי, מנחות קט ע"ב), ומסורת נוספת שבראשונה היה באלכסנדריה בית דין של יוחסין (תוס', פאה פ"ד ה"ו). לכל הסיפורים נופך אגדי-ספרותי.

4אין ספק שהייתה באלכסנדריה קהילה יהודית מפוארת, וייתכן מאוד שהיו קשרי מסחר של המרכז היהודי שבארץ ישראל עם מצרים מקור התרבות, שהרי כך גם עולה מיכולתם של רופאי מצרים לטפל בסריסים (בבלי, יבמות פ ע"א), וייתכן שאין זה אלא חלק מעיצוב ההיסטוריה של המקדש. מספרים עליו שהיה מרכז גדול ובקשרים מסחריים וחברתיים עם מרכז התרבות העולמי במצרים, ועל ידי כך המקדש זוכה להאדרה יתרה. מהלך זה קיים כבר בספרות התנאית, ומתחזק בתיאורי המקדש כפי שהם מופיעים בספרות האמוראית הבבלית. מסורת הירושלמי מצמצמת, ככל הנראה, את העניין ומדגישה דווקא את הכלים העתיקים העשויים נחושת קלל.

5שלשנים עשר מנה – שמחירו 12 מנה. הסכום הוא אגדי, ואי אפשר לשבצו במסגרת לוח מחירים סביר של התקופה. בכלל קשה לשחזר את לוח המחירים של התקופה, גם בגלל שינויי המחירים, אך בעיקר משום שחז"ל לא מסרו מחירים רֵאליים. רוב המחירים הנקובים בספרות חז"ל הם דוגמאות ומשלים, בבחינת תבניות ספרותיות. לעתים קרובות המחירים מוגזמים, ובמקרה שלנו זו גם הגזמה וגם תבנית ספרותית הבאה לומר שמחיר הבגדים היה יקר ביותר. במקבילות בתלמודים (ירו', מ ע"ד; בבלי, לה ע"ב) המחירים הפוכים, ומחיר הפילוסין הוא שני ריבואות מנה. מנה הוא מאה זוז 268 לפאר המקדש במספרים סמליים ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"א. .

6בין הערבים הנדווי – ובדפוסין הינדוין או הינדואין, כלומר אריגים מהודו. מצרים הייתה ארץ סמוכה וקשרי המסחר עִמה היו אמיצים ותכופים, לא כן הודו. הודו שכנה מחוץ לתחומי האימפריה הרומית, ו"מעבר להרי חושך". הקשרים בין האימפריה הרומית והודו היו מעטים, אם כי היו קיימים. הודו ייצאה מתכות מיוחדות, מוצרי טקסטיל מיוחדים וחיות אקזוטיות. ייבוא של אריגי פאר מהודו היה אפשרי, אך נדיר. גם כיום בדים מסורתיים הודיים דקים מאוד ואריגתם מעודנת מאוד, וכידוע העדיפו הכוהנים אריגה מעין זו לבגדיהם, כפי שמשתמע מסיפורו של אלעזר בן חרסום: "עשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שנראה כערום" (בבלי, לה ע"ב). מאידך גיסא, קשה להניח שזן של פשתן שמקורו בהודו חדר לחקלאות הארץ-ישראלית, ולכן מדובר בייבוא של מוצרי עילית, בדומה למוצרי העילית ממצרים.

7שלשמונה מאות זוז דברי רבי מאיר – המחיר יקר ומוגזם בעליל, וחכמים – בחלק מהנוסחאות רבי יהודה במקום חכמים 269 מ, מב, ת, לפ. . חילוף זה הוא מהחילופים הרגילים, וכבר עמד על כך בהרחבה אפשטיין 270 אפשטיין, מבוא, עמ' 1142. , אומרים בשחר היה לבוש של שמונה עשר מנה – בגדים שמחירם 1,800 זוז. לא נאמר שאלו היו בגדי פילוסין, אך אין סיבה להניח שחכמים חולקים על פרט זה, בין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה – סך כל המחיר היה שלושים מנה. כפי שאמרנו המחירים מופרזים, וערכם כנראה בקביעה שבגדי הערב אמורים להיות זולים יותר מבגדי הבוקר, ולפי רבי מאיר בגדי הבוקר צריכים להיות זולים יותר 271 בירושלמי (מ ע"ד) מובא ניסיון למצוא לכך מעין דרשה על בסיס היוונית. .

8אלו נוטל מן ההקדש 272 Y, מב ו- מ גורסים "צבור". – לפי פשוטה המשנה קובעת שהכוהן הגדול מקבל מן ההקדש כסף לאריגת בגדים במחיר זה, אך אם רצה להוסיף מוסיף משלו – רשאי להוסיף על כך משלו כדי שהבגד יהיה יקר עוד יותר. התוספתא (פ"א הכ"א-הכ"ב; ירו', מ ע"ד; בבלי, לה ע"ב) מוסיפה לספר על כוהנים גדולים שארגו לעצמם בגדים יקרים הרבה יותר, ומספרת בנפלאותיהם של הבגדים. אמו של ישמעאל בן פיאבי ארגה לו כתונת במאה מנה, אמו של אלעזר בן חרסום ארגה לו כתונת משני ריבוא מנה, אך היא הייתה כה דקה עד שנראה בתוכה עירום, וחבריו הכוהנים "הורידו אותו... שהיה נראה מתוכה ערום" (ירו', מ ע"ד) 273 הכתונת היא הבגד הצמוד לגוף, ראו להלן פ"ג מ"ה. . התלמוד יודע לספר עוד שהוא מילא את הכתונת מים והקיף את המזבח, הווה אומר שהאריג היה דק מאוד אבל חזק ובלתי חדיר למים.

9בשני המקרים האורגות הן האמהות של הכוהנים הגדולים. תפקידן של האמהות אינו מקרי. הן מופיעות בסדרה של סיפורים כמי שמממנות את בניהם הכוהנים הגדולים ותומכות בהם. זהו טיפוס סיפורי שיסודו, מן הסתם, בהוויה החברתית של בני שכבת העלית הירושלמית 274 ספראי, אמהות. .

10המשנה מנוסחת לכאורה בניסוח הלכתי רגיל, כלומר קביעה הלכתית השנויה במחלוקת תנאים. ברם נראה שכל המחירים הנקובים בה מוגזמים בתכלית. מלכתחילה נקבעה ההלכה שקרבנות ציבור באים רק משל ציבור, ונאסרה תרומה פרטית. הלכה זו לא הייתה ההלכה הקדומה, אך היא נקבעה אי שם בימי החשמונאים, לאחר מאבק גדול בין צדוקים ופרושים 275 ראו המבוא למסכת שקלים. . הפרושים תבעו שהמקדש ימומן על ידי הציבור, כדי להבליט שעבודת המקדש נעשית בשליחותם של כל ישראל. התוצאה החברתית הייתה גם הפקעת השליטה החברתית על המקדש מידי הצדוקים לטובת העם כולו. במסגרת זו נקבע שגם בגדי הכוהנים צריכים לבוא משל ציבור, "משירי הלשכה" 276 ראו פירושנו לשקלים פ"ד מ"ב; תוס', שם פ"ב ה"ו ועוד. . הדרשה נימקה זאת במילים "בגדי קדש" – שיארגו בקודש (ירו', מ ע"ב). אבל הלכה זו סויגה ונקבע שמי שארגה לו אשתו (או אמו) כתונת רשאי להחזיק בה, ובלבד "שימסרנה לצבור" (בבלי, לה ע"ב), הווה אומר שבאופן פורמלי הבגד היה שייך לאוצר המקדש, אבל בפועל השתמש בו הכוהן. ממשנתנו ומהתוספתא שהובאה ברור שלמעשה מומנו בגדי הכוהן הגדול מרכושה של משפחתו של הכוהן. התפיסה המהפכנית של הפרושים, שהטילה את מימון המקדש על העם, לא הצליחה להחיל את עצמה על הוצאותיו של הכוהן הגדול. כך גם מומן הכבש שעליו הלך הכוהן הגדול בדרכו לשרוף את הפרה האדומה בידי הכוהנים הגדולים ובנות משפחותיהם 277 משנה ,שקלים פ"ב מ"ב; תוס', שם פ"ב ה"ו ועוד. .

11הכוהנים הגדולים היו מסורים לדתם, בדרכם הצדוקית. הם היו מעוניינים לתרום את הכסף למימון פעולותיהם. הם היו ברובם צדוקים, ולא קיבלו את תביעתם העקרונית של הפרושים לשיתוף הציבור במימון המקדש. מעבר לכך, כבר ראינו כי כל שכבות הציבור שאפו לקיים את המקדש ברמה גבוהה ככל האפשר. פארו של המקדש נחשב ליתרון דתי, לעדות ליראת שמים, בבחינת "התנאה לפניו במצוות". לפאר הייתה גם משמעות חברתית. הכוהן הגדול, שהיה עשיר לפני המינוי, ובתוקף המינוי, רצה להבליט את עושרו וגדולתו. השפה החברתית והשפה הדתית התאחדו לתרבות של עושר ופאר. תופעה זו אינה ייחודית למקדש ישראל, וניתן לגלותה בכל מקום פולחן בעולם. לא אחת יש חוגים הדוגלים בפשטות, ומטיפים לניצול הכסף למטרות דתיות "אמיתיות" יותר, ברם בדרך כלל, הרצון החברתי-דתי לפאר את מקום הקודש מנצח.

12מקדש ירושלים היה מפואר במיוחד, ומשנתנו היא ביטוי לכך. המחלוקת במשנה אינה מחלוקת הלכתית רגילה. חכמים ורבי מאיר מספרים על ההווי במקדש ומגזימים, כל אחד בדרכו. העורך האמון על סגנונה המשפטי של המשנה מציג את דברי האגדה כמחלוקת היסטורית, ועושה ממנה כלל הלכתי. בשלב שני התחבט העורך בהלכה התאורטית והאוטופית (הפרושית) הקובעת שהציבור מממן את בגדי הכוהן הגדול. כך נוצרה משנה כאילו הלכתית, שאינה אלא דברי אגדה ששולבו בהם הלכות עקרוניות.

13עם כל זאת, נראה שהמקדש אכן דאג לאריגת בגדי עבודה לכוהנים. כבר ראינו כי בלשכת הפרוכות עבדו אורגות מיוחדות, ברם מן המקורות הללו אין להסיק אלא שהן ארגו את הפרוכות בלבד 278 ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א; פ"ח מ"ד. . לעומת זאת, במשנה אחרת אנו שומעים על "כלים הנגמרים בטהרה", ולפי התוספתא הם נגמרים בעזרה עצמה 279 תוס', חגיגה פ"ג ה"ז, וראו פירושנו לחגיגה פ"ג מ"ב. . סתם "כלים" בלשון חכמים הם בגדים, ושם מדובר על בגדים שאריגתם הסתיימה בעזרה, אולי עזרת נשים, מן הסתם אותה לשכת הפרוכת שבה נארגו הפרוכות. הירושלמי (מ ע"ב) אף מביא לשם כך דרשה מיוחדת ולפיה הבגדים צריכים להיארג בקודש 280 בצד בגדי הקודש הירושלמי מזכיר את האבנים שאף הן צריכות להיחצב בקודש. לכאורה ידוע לנו שאבני המקדש נחצבו במחצבות סביבות ירושלים, ולא במקדש עצמו. אנו שומעים אף על מחצבה אחת בבית הכרם שממנה באו אבני המזבח ואבני הכבש (משנה, מדות פ"ג מ"ד). בית הכרם שכנה מדרום לירושלים, אולי באזור רמת רחל או בסביבתה, וודאי שלא נכללה בתחום הקודש. לפיכך יש מקום לפרש שחציבה בקודש אין משמעה בתחום המקדש, אלא בטהרה, או אולי זו הייתה תביעה מאוחרת של חכמים שאינה משקפת נוהג קדום. לו היה פירוש זה מבוסס היה ניתן לפרש את האריגה בקודש באותה צורה. ברם, נראה שכוונת המדרש היא שסיום החציבה נעשה בקודש. אחת הבעיות החמורות שניצבו לפני הבונים הייתה הנחת האבנים במדויק, אחת על רעותה. האבנים היו כבדות, ומשקלן הגיע למאות טונות. לכאורה הדרך הפשוטה להנחתן הייתה בעזרת מנופים ענקיים שהרימו את האבנים לאחר שהן נקשרו אליהם בחבלים. ברם, במקרה זה היו שרידי החבלים נלכדים בין האבנים, והאבנים לא היו מונחות בדיוק וביציבות. יתר על כן, גם בתנאים אלו קשה לכוון את האבנים במדויק. היו חוקרים שדמיינו שעל האבן התחתונה הונחה פלטה של קרח, ועל הקרח הונחה האבן העליונה. במשך הזמן הקר נמס, והאבן העליונה נחתה על התחתונה. הפתרון הוא יצירתי אך דמיוני, שכן קשה להביא פלטות קרח הולמות מסביבות ירושלים. הפתרון הטבעי ביותר הוא שלאבנים היו זיזים ואליהם נקשרו חבלים. האבן העליונה הונחה, לא לגמרי במדויק, בעזרת מנוף שאליו נקשרה; לאחר הנחת האבן היא סותתה, פניה הוחלקו, והיא הותאמה לזו שתחתיה. בסיתות אחרון זה יושרה האבן והזיזים חוסלו. בחפירות הכותל נמצאה אבן אחת מעין זו שטרם סותתה סופית. בתוספתא נזכרים כלונסאות שעליהם ישבו מסתתי האבנים: "ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנין יושבין ושפין את האבנים" (תוס', כלים בבא בתרא פ"ב ה"ב, עמ' 591). אם כן, סיום החציבה נעשה באתר הבנייה לאחר הצבת האבן. כך היה ניתן לפתור את הבעיה הטכנית וההלכתית כאחת. בשיטה זו של סיום הסיתות בהר הבית עצמו היה ניתן להגדיר את האבן כמי ש"נחצבה בקודש". .

14ייתכן גם שבבית המקדש לא ארגו את בגדי הכוהן הגדול אלא בגדים רגילים, ואולי ארגו אף את בגדי הכוהן הגדול, אך במימונו. כאמור, המונח המקראי "בגדי קדש" שימש כהנמקה לתביעה שהבגדים ייארגו בקודש, ומילים אלו מתארות את בגדי הכוהן הגדול.