משנת ארץ ישראל על משנה יומא ד:א

1טרף – ערבב בקלפי – על צורת הקלפי ראו לעיל, פ"ג מ"ט, והעלה שני גורלות – "העלה" משמעו כאן הטיל שני גורלות, כלומר שתי פיסות מתכת או עץ 384 ראו לעיל, פ"ג מ"ט. , אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל – לפי הירושלמי על פיסת העץ או המתכת היה כתוב "קודש לה' " או "קודש לעזאזל"; בתלמוד דנים האם שתי המילים היו כתובות בשורה אחת או בשתיים (ירו', מא ע"ב).

2הטקס של שילוח השעיר לעזאזל מתואר במקרא, והמשנה חוזרת עליו בהוספות קלות. לפי המקרא נשלח השעיר ביד איש "עתי" המדברה. הכוהן הגדול סומך עליו את ידיו ומתוודה על החטאים, ובכך שולח כביכול את החטאים הרחק מהעם. חז"ל הוסיפו שהשליח ייקח את השעיר לצוק תלול ומשם ישליך אותו אל מותו; בכך יסופו החטאים של העם עמו. כל הטקס אינו הולם את רוחם של חכמים התובעים חזרה בתשובה וכפרה פנימית, והטקס אינו יכול להוות תחליף לכך.

3"עזאזל" הוא שם פגני מובהק. המונח נזכר כבר במקרא עצמו; איננו יודעים מה היה משמעו בתקופת המקרא, אך ברור למדי מה היו בני תקופת בית שני עשויים להבין משם זה. עוזא – עזיזוז – עזיז הוא שמו של אחד האלים המרכזיים בפנתֵאון האלילי המזרחי-ערבי. הוא מופיע כמרכיב בשמות תאופוריים של בני השבטים הערביים, וכנראה גם של צאצאי שבטי אדום. במסורת היהודית הוא נזכר גם כאחד משני המלאכים שירדו משמים והתחברו לבנות האדם 385 האגדה על שמחזי ועזאזל מופיעה בסדרת מקורות מאוחרים, כגון תרגום יונתן לשמות ו ד; מדרש אגדה לבראשית ו א ועוד, ראו תורה שלמה, בראשית ו אות טז, עמ' שעא-ב. האגדה מופיעה גם בספרות היהודית ההלניסטית מסוף ימי בית שני, ראו חנוך א ט-י; גינצבורג, אגדות היהודים, א, עמ' 102-101; 233-232, וראו להלן, פ"ו מ"ח. . על הקשר בין אגדה זו והשעיר מעידה כבר ברייתא המצויה בתלמוד הבבלי: "עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל" (סז ע"ב). גם ספר חנוך מבטא את התפיסה שהקרבן מכפר על מעשה עוזא, והוא מובא במקום שבו נקברה גופתו של אותו מלאך רע וחוטא 386 חנוך א י ד-ה, וראו פירושנו להלן, פ"ו מ"ח. . דרשות אחרות מפרשות את השם עזאזל במובן של קשה, עז (ספרא, אחרי מות פרק ב ה"ח, פא ע"א; בבלי, סז ע"ב); גם פילון מפרש כך, והוא מרחיק בכך כל פרשנות פגנית או מיסטית 387 פילון, על החוקים א, 188. . כל הפירושים הללו מרחיקים את המשמעות הפגנית של המונח, ובהקשר של המקדש עזאזל כבר אינו השם הפגני המובהק, אך מן הסתם עדיין זר לעולמם של חכמים. ברם איננו יודעים האם כבר בימי בית שני התפשטו פרשנויות מרוככות אלו או שמא עבור הנוכחים במקדש נתפס הקרבן כפשוטו, כקרבן לשדים או לכוחות שטניים המהווים מעין תחרות לריבונו של עולם. תפיסה מעין פגנית מצינו גם בפרקי דרבי אליעזר, שם מסופר שסמאל קיבל את השליטה על עם ישראל ביום הכיפורים, "לפיכך נותנים לו שוחד ביום הכפורים כדי שלא לבטל קרבן של ישראל" (פרקי דרבי אליעזר, פמ"ו). המדרש מאוחר ועריכתו היא מהתקופה הערבית הקדומה, אך יש בו מסורות קדומות רבות שלהן מקבילות בספרות בית שני. דומה שפרקי דרבי אלעזר מייצג את הפרשנות היהודית העממית, שחכמים התנגדו לה בצורה גלויה או סמויה.

4הקרבן לעוזא והקרבן לשטן הם ניסיונות של חכמים לעמעם את האופי הפגני-מיסטי של הקרבן. עם כל זאת, נראה שגם חז"ל הבינו בפשטות שהקרבן נועד לריצוי כוחות שמימיים שאינם זהים לקדוש ברוך הוא, וכביכול מתחרים עמו. כבדרך אגב המדרש קורא לשעירים של יום הכיפורים "שעירי עבודה זרה" (ספרא, אחרי מות פרשה ה ה"ד, פב ע"ד).

5במדרשים נמנה שילוח השעיר עם הדברים "שיצר הרע משיב עליהם ועכו"ם משיבים עליהם" 388 ספרא, אחרי מות פרשתא ט, פי"ג ה"ו, פו ע"א; פסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה ו, עמ' 71; במדבר רבה, יט ה; תנחומא, משפטים ז; פסיקתא רבתי, פרה (יד), סד ע"א. במדרש האמוראי כבר רוככה הבעיה שמציב ה"יצר הרע"; שעיר משתלח איננו מעורר קושי בגלל גוף המעשה, אלא משום שמשונה הוא שהשעיר מכפר על אחרים והוא עצמו נטמא. אם כן, אין זו כבר בעיה תאולוגית של מעשה מיסטי הנראה כעבודה זרה, אלא שאלה הלכתית-טכנית. הטלת תפקיד הפקפוק על אומות העולם הוא טכניקה אחרת של טשטוש השאלה וריכוכה. בתנחומא השואלים הם רק "אומות העולם". , וניכרת אי הנוחות מכל המעמד שיש בו מסממניה החיצוניים של עבודה זרה. אכן, ויינפלד העלה סדרה של מקבילות כנעניות קדומות למעמדים דומים של שילוח קרבן או בהמה אל מחוץ ליישוב או אל שטח האויב, להביא את הקללה לשם ולהעביר בכך את העונש מתחום העיר. בטקסים אלו קושרים חוט כזה או אחר בראש הבהמה. בחלק מהם חותכים את החוט לשניים כדי לבטא את חיתוך הרע או את ניתוק הקשר עמו 389 ויינפלד, דברים. . מעשה זה דומה לחידוש אחר של חז"ל והוא קשירת חוט של "זהורית" בראש השעיר, נוהג שתזכיר המשנה להלן, ושם נפרשו. גם בספרות ההלניסטית הקדומה יש תיאור של ריטואל דומה ובו שולחים קרבן לארץ האויב, ללא קשירת רצועה בראש הבהמה. הקבלות אלו אינן מובילות לשום מסקנה משמעותית אלא לכך שהטקסים עצמם, שנהגו בחברות שונות, היו דומים, אך ההשפעה ההדדית אינה ברורה. על כל פנים, קשה לקשר בין הטקסים היווניים מתקופה המקבילה לתקופת הברונזה שלנו לבין מקורות כנעניים והתנ"ך 390 בורקנד, מבנה והיסטוריה, וראו מילגרום, ויקרא, למקום. .

6נראה שלקראת סוף ימי בית שני רוכך מעט האופי המיסטי של המעמד, וחז"ל תרמו אף הם לפרשנות מיסטית פחות של פרטיו 391 ראו להלן הדיון בלשון הזהורית ובעניין ה"ימין" בהמשך משנתנו. , אך עדיין היה המעמד חורג ומיוחד. ביטוי לכך יש בדרשה בתורת כהנים ובתלמוד הבבלי האומרת: "את חוקותי תשמרו – דברים שהיצר הרע (השטן) משיב עליהם ועכו"ם משיבין עליהם 392 שלוש מילים אלו אינן בתלמוד הבבלי. ואלו הן... ושעיר המשתלח. [ואם תאמר מעשה תוהו הם] תלמוד לומר 'אני ה' ' – אני ה' חקקתיו ואין אתה רשאי להשיב עליהן (אין לך רשות לערער בהם)" (תנחומא, משפטים ז; בבלי, סז ע"ב) 393 המילים שבין הסוגריים נמצאות בתלמוד הבבלי בלבד. ראו גם ספרא, אחרי מות, פרק י"ג ה"י, פו ע"א, שם מופיעה ברייתא זו, ברם ברוב עדי הנוסח חסר כל החלק הזה של הספרא, ונראה שזו תוספת למדרש. . יש בדברים עדות כי היו מי שערערו והרהרו אחר המצווה. המדרש אומר שאין רשות להרהר על מצוות שילוח השעיר, אך אין בו תשובה של ממש להרהור.

7בספר היובלים נאמר שיום הכיפורים נחגג לזכר מכירת יוסף שנעשתה בעשירי לחודש השביעי 394 יובלים לד יג-יט. , ושעיר העזים מוקרב לזכר השעיר אשר בדמו טבלו את כתונתו של יוסף. בכך מוענק לטקס הסבר כאילו "היסטורי": השעיר מובא לזכר המעשה הנתעב ההוא, והוא משולח למדבר כמו שגירשו את יוסף. אם אכן פרשנות זו נכונה, הרי שזהו ניסיון למזער את המוזרות שבמעשה ולהעניק ליום הכיפורים, כמו לחגים מרכזיים אחרים, משמעות היסטורית.

8הכיתוב "לעזאזל" הוא ברור, לעומת זאת הכיתוב "לשם" ברור פחות. ייתכן שעל הגורל היה כתוב "לשם", או שהיה כתוב עליו השם עצמו, לאדוני, או אפילו ארבע אותיות הקודש, שכן אין איסור לכתוב את השם המפורש אלא רק להגותו 395 ראו דיוננו על המושג "בשם", לעיל פ"ג מ"ח. .

9הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו – משפט זה חסר בכתב יד קופמן והוא מסביר את המשפט הבא, וכן הוא חסר בסדרת כתבי יד נוספים ונמצא רק בדפוס וילנא, דו ו- לפ. עם זאת, דומה שאין להפריז בחשיבות ההבדלים שבין כתבי היד. כבר לעיל ראינו כי אכן הסגן ניצב מימינו וראש בית אב משמאלו (פ"ג מ"ט; משנה, תמיד פ"ו מ"ג), לפיכך אין צורך לחזור על כך. דומה שהמשפט מיותר ונוסף בידי מעתיק כתוספת הסבר.

10אם שלשם – אם הגורל שעליו היה כתוב קודש לה'; בעדי הנוסח הצורות לה' מתחלפות עם "לשם" או "שלשם", עלה בימינו הסגן – הסגן עמד לימין הכוהן הגדול, והוא ראה שעלה הגורל לה' ביד ימין, הסמוכה אליו, אומר אישי כהן גדול – נוסח הפנייה המכובד לכוהן הגדול 396 ראו דיוננו לעיל, פ"א מ"א-מ"ג. , הגבה ימינך – כדי שכל הציבור יראה את הגורל ויאשר אותו, ואם – הגורל שכתוב עליו קודש לה', בשמאלו עלה – ביד שמאל של הכוהן הגדול, ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה את שמאלך – בנוסח המשנה אין רמז להבדל בין שתי הידיים. כל גורל טוב באותו מידה, והמלווה הקרוב של הכוהן הגדול אומר לו להגביה את ידו. ברם, בכל המקבילות מתגלה יחס שונה בתכלית לגורל. בתוספתא: "אם בימינו עלה היו כל ישראל שמחין ואם בשמאלו עלה לא היו כל ישראל שמחין" (תוס', פ"ב ה"ט [פ"ג ה"א]). אם כן, ימין נחשב לצד ה"טוב", הראוי להיות קודש לה', ואילו שמאל הוא צד בלתי ראוי. בהמשך התוספתא מתלבטת האם ראוי "לשנותו משמאל לימין". השאלה מצביעה על הרגישות של הנושא, ויש בה מגמה לשנות את הגורל ולהתאימו לציפיות. רבי עקיבא עונה: "אל תתנו מקום למינים לרדות", וכוונתו כנראה שעדיפותו של הימין היא תפיסה של מינים. ליברמן ניסה להסביר ששמאל הוא שם של אל 397 ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 274. , ברם דומה שאין זו בעיה של פגניות אלא של תפיסה עממית שהימין מייצג את הכוחות הטובים, והשמאל את הרע. תפיסה זו מוכרת היטב בעולם הקדום. על כן, אם עלה הגורל לה' ביד שמאל נחשב הדבר לאות מבשר רעות. הביטוי "אל תתנו מקום למינים לרדות" מופיע בהקשר נוסף, ומשמעו שלא לתת לצדוקים להכתיב את נוהלי המקדש 398 ראו משנה, פרה פ"ג מ"ג, ובחלק מהנוסחאות "צדוקים לרדות". . גם שם ספק אם הוא מבטא את דעתו של רבי עקיבא שיש להתנגד לחומרות הצדוקים, או שהוא משקף היסטוריה שהפרושים בזמנם התנגדו לחומרות הצדוקים. גם כאן נראה שההקפדה על הימין נתפסת כאידאולוגיה צדוקית שרבי עקיבא מתנגד לה. גם כאן אי אפשר לדעת האם לדעתו כך היה המצב במקדש, או שמא זו עמדתו של דור מאוחר יותר. מכל מקום, זו השקפתם של חז"ל הממעטים בפן הנסי-מגי של עבודת המקדש. אין זו העמדה היחידה בספרות חז"ל, ולהלן עדויות על חכמים וזרמים שעבורם הבחירה בימין הייתה חשובה ומשמעותית הרבה יותר.

11בספרות חז"ל הדים ברורים לעדיפות הימין, ולהקפדה על הבחירה בימין כאות לטוב ולברכה. הקפת המקדש הייתה מימין לשמאל 399 משנה, מדות פ"ב מ"ב; סופרים פ"ט ה"ב; פרקי דרבי אליעזר, סוף פי"ז. וכן הקפת המזבח (משנה, זבחים פ"ו מ"ג; תמיד פ"ז מ"ג; מידות פ"ב מ"ב ומקבילות רבות); המזוזה מוצבת בצד ימין של הדלת 400 בבלי, מנחות לד ע"א; חולין קלו ע"א; מסכת מזוזה פ"ב ה"א. ואילו קינוח הגוף לאחר עשיית צרכים הוא בשמאל ולא בימין, כיוון שהמעשה מלוכלך ובלתי אסטטי (אבות דרבי נתן, נו"א פ"מ, עמ' 128). ימין הוא גם הצד המכובד, וכפי שראינו במשנה זו הסגן הוא מימין הכוהן הגדול וראש בית האב בשמאלו, ויש לכך ביטויים רבים נוספים (איור 28) 401 להעדפת הימין שורשים מקראיים, כגון בראשית מח יג-יז; ישעיהו מא י; סב ח ועוד. .

12במקורות מאוחרים מנסים לטשטש את האיום שבבחירת השמאל. ניסיונות אלו רק מעידים עד כמה הייתה התפיסה שרירה, קיימת ומאיימת. בתוספתא (פ"ב ה"י [פ"ג ה"ב]) נאמר שהסגן והכוהן הגדול היו מכניסים כל אחד את יד ימינו. הסגן עמד מול הכוהן הגדול, כך שימינו של הסגן היא בצד שמאל של הכוהן הגדול. בפתרון זה שני מסרים סמויים: גם נמנעת האפשרות של בחירת הגורל בשמאל, וגם מובלט מעמדו של הסגן כשותף לכוהן הגדול. כפי שכבר אמרנו היה הסגן מינוי פרושי, ובספרות חז"ל יש ניסיונות לקדם את מעמדו ולזכותו במעמד של משנה לכוהן הגדול 402 לעיל פ"א מ"א, והספרות הרמוזה שם. . בבבלי מסופר שבימיו של שמעון הצדיק עלה הגורל תמיד בימין (לט ע"א) וארבעים שנה לפני החורבן עלה הגורל תמיד בשמאל, וזה היה אות שהתפרש בדיעבד כמנבא רעות (לט ע"ב). כללו של דבר, אין ספק שבעיני הציבור הייתה לבחירה בימין או בשמאל משמעות מיסטית כבדה. חכמים, או התיאור המאוחר, מנסים לעמעם את האימה המיסטית ולחתור לפרשנות רציונלית של מעשי המקדש.

13נתנם – את הגורלות, על שני שעירים – הכוהן הגדול תלה על כל שעיר את הגורל שעלה בחלקו, ואומר לה' 403 לצורת כתיב השם המפורש ראו בתצלום כ"י קופמן. חטאת – הכוהן מכריז בקול רם על הבחירה, רבי ישמעאל 404 ב- O – שמעון. אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' – ההכרזה הייתה רק לה', בלי המילה "חטאת". חכמים דורשים את הפסוק "ועשהו חטאת" – מלמד שהכוהן צריך לעשות מעשה של בחירה או הכרזה (תוס', פ"ב ה"י [פ"ג ה"ב]).

14והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – "ברוך שם כבוד מלכותו" היא קריאה קבועה הנאמרת לאחר שמיעת השם. כפי שראינו לעיל, קרוב להניח שהכוונה לאמירת השם המפורש 405 ראו דיוננו לעיל, פ"ג מ"ח. . התוספתא קובעת שבמהלך יום הכיפורים השם נאמר עשר פעמים (פ"ב ה"ב) 406 בירושלמי, מ ע"ד, נוסף: "הקרובים היו נופלין על פניהן". תוספת זו חסרה במקבילה בתלמוד הבבלי, לט ע"ב. , וזו אחת מהן. ברם, כפי שראינו, אין פירוש זה מוכח, וייתכן שהכריז רק ל"אדוני" או ל"השם", או שהשתמש בכינוי אחר.